להיות יהודי פרוז

מחשבות על חומות, פורים תשע"ב

בסצנה האחרונה של הסרט "החומה" של פינק פלויד, נערך לגיבור הסרט ("פינקי") משפט ראווה. המורה הפסיכופט שלו (מהשיר המפורסם “we don’t need no education”), אשתו המרירה ואמו המסרסת באים להעיד נגדו על כל פשעיו הרבים. פינקי מופיע לאורך המשפט כבובה חלולה וחסרת פנים, מטלטל ברוח.  לבסוף נשמע דבר השופט-התולעת. בנאום נזעם על הנאשם ואשמתו המוכחת מגיע השופט למסקנה שיש להטיל עליו את העונש המירבי:

“Since, my friend you have revealed your deepest fear, I sentence you to be exposed before your peers. Tear down the wall!”

וכך, לקול קריאת ההמון הנזעם "הורידו את החומה!" החומה המלווה את פינקי כל חייו מתמוטטת[1].

כנער, הסוף הזה תמיד הטריד אותי. הסרט והאלבום השפיעו עלי מאד ואני עדיין חושב שזה אחד האלבומים הטובים שנעשו אי פעם. אבל הסוף היה נראה לי מוזר. הרי החומה מוצגת כהתגלמות הדיכוי, המקום שממנו רוצים לברוח. איך זה יכול להיות שהמדכא האולטמיטיבי, התולעת הענקית והמפחידה שרוצה לרמוס אותו מענישה אותו בפירוק החומה?

נזכרתי בסצנה הזו לפני כמה ימים בהקשר של חג הפורים הבא עלינו לטובה. מה שהחזיר אותי לשאלת הנערות על הסרט היה כל הסיפור הזה על  ערים מוקפות חומה ועל ערים שאינן מוקפות חומה שמופיע במשנה הראשונה של מסכת מגילה. כידוע, התנאי התמוה שהוצב בכדי שעיר תחשב מוקפת חומה היא שהחומה הזו התקיימה בימי יהושע בן נון. בגמרא, מופיעה דעה אחרת ומסתברת יותר שלערים מוקפות חומה יחשבו ערים מוקפות מימי אחשורוש. התירוץ להכרעה לטובת יהושע בן נון מסתמך על גזירה שווה של המלה "פרזי". במגילה מופיע ש"היהודים הפרזים" ניצלו בי"ד באדר ובספר דברים, כשמדובר על הערים שנכבשו מעוג מלך הבשן כתוב "לבד מערי הפרזי הרבה מאד" (דברים ג',ה') מכאן מסיקה הגמרא: "מה להלן מוקפת חומה מימות יהושע בן נון אף כאן מוקפת חומה מימות יהושע בן נון" (מגילה ב' ע"ב). העובדה שההגיון הפנימי של התרוץ הזה לא כל כך ברור הביאה את הראשונים בסופו של דבר להסביר את ההחלטה ההלכתית כדרך לתת כבוד לארץ ישראל שבאותו הזמן עריה היו חרבות.

(השבוע גם נתקלתי בשיעור יפה של הרב זולדן שמסביר את הקביעה הזו על רקע הרצון לגלות את ירושלים כבירה האמיתית על רקע הנסיונות של שבי ציון לבנות את בית המקדש. את השיעור אפשר לקרוא כאן: http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=7076)

לטעמי, משמעותה של הגזרה השווה הזו הוא להצביע על המילה שבה טמון אחד הרעיונות המרכזיים של פורים והיא המלה הנגזרת מן השורש פ.ר.ז. המושג פרוז מופיע לאורך התנ"ך בהקשרים מעורבים. בשירת דבורה הפרזון של בני הכפרים מופיע בהקשר למצבם המסוכן שכתוצאה ממנו הם נאלצים לברוח לעיר. שם, המושג פרוז קשור להפקרות ולחוסר בטחון. בספר יחזקאל, המילה מופיעה בהקשר של בטחון המנוצל לרעה. זוהי מחשבתו הרעה של "גוג מלך המגוג":

"ואמרת  אעלה על ארץ פרזות אבוא השוקטים ישבי לבטח כולם יושבים באין חומה ובריח ודלתים אין להם" (יחזקאל ל"ח, י"א)

הביטוי היפה ביותר (וגם הקשור ביותר לעניננו) של המלה פרזות מופיעה בספר זכריה שם כתוב:

"ויאמר אליו רוץ דבר אל הנער הלז לאמר פרזות תשב ירושלם מרב אדם ובהמה בתוכה. ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה" (זכריה ב', ח'-ט')

במילים אחרות הפרזון קשור בקשר הדוק לבטחון ולתחושת הבטחון. למרות שבפשטות הבטחון טמון בחומות העיר, כפי שמופיע בשירת דבורה, הרי שבטחון אמיתי טמון ביכולת לחיות ללא חומות ובמצב שעליו מדבר הנביא זכריה, המצב שבו הקב"ה בעצמו מספק את הבטחון החיצוני ("חומת אש") וגם את החוסן הפנימי ("לכבוד אהיה בתוכה").  

כאמור, הסיבה המקובלת לקישור ליהושע היא לתת כבוד לארץ ישראל ומכאן משתמע שכבודה של הארץ טמון בחומותיה. כבודה של ארץ ישראל ניכר בכיבושה על ידי יהושע (שדווקא התפרסם בזכות הפלת חומות), כיבוש שהיה בו משום קביעת קדושה בתוך המציאות הארצית (על פי הפסוק "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים"). אבל לירושלים של העתיד, כפי שמספר לנו זכריה הנביא אין חומת אבן אלא חומת אש שהיא בעצם ה' יתברך בעצמו. (במובן הזה אפשר לומר שהרצון של בן גוריון להרוס את חומות העיר העתיקה אחרי מלחמת ששת הימים הוא מובן, ואפילו מכוון לחזון הגאולי, למרות שאם רוצים ללכת עד הסוף עם ענין הבטחון אולי פירוק צה"ל היה ראוי יותר).

 הסיפור של פורים הוא בוודאי סיפור של אלה שחשבו שבטחונם מפוקר, שחייהם נשקלים בכסף ונמכרים לקופת המלך שגילו שיש מי ששומר עליהם.  הבטחון של מרדכי שבכל מקרה "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" נקבע לדורות. הבטחון הזה מתבטא גם ביכולת להשתכר, להכניס יין ולהוציא סוד מבלי לחשוש - לבטל לרגע את החומות המפרידות ביננו לבין הקודש. היין מבטל את החומות הפנימיות שלנו ואת אלה שמפרידות ביננו כך שכולנו עוברים אל המצב הפרוז, המגלה את מה שבתוכו בשמחה מבלי לחשוש לפגיעה. 

אבל איך כל זה קשור לפינק פלויד? תשובה אחת היא שבגלל שבפורים עסקינן אין לי שום מחויבות לסגור את הקצוות של הסיפור שלי – כפי שהגמרא אומרת, "מה להלן בחומה אף כאן בחומה" (הבלוג שלי, ברגע זה) ולהסתפק בזה.

תשובה אחרת היא שכמונו, גיבור הסרט נאבק בחומה אבל גם חלק ממנה, מנסה לברוח ממנה וגם משרת אותה, ובעיקר, מעורבב בה עד כדי זהות מוחלטת. השופט, התולעת הגדולה והמפחידה שרוצה לחסל אותו, משחקת את התפקיד של המן – היא מאיימת להשמיד את פינקי ובתוך כך חושפת את מה שנותר מקיומו העצמי. כך, למרות שהוא כבוי  ומשוגע וחסר כוח (אשתו העקרבית מטלטלת אותו כמו בובת סמרטוטים) הוא עדיין מחפש את הדרך החוצה - 

"There must have been a door there in the wall when I came in", הוא אומר לעצמו, בפזמון החוזר.

כך גם דורש ר' נתן על העץ חמישים אמה שעשה המן. בעוד המן רצה לעלות לשער החמישים ולעקור את ישראל מן השורש, בעלייתו לשם חשף את מקור התשובה ואת היכולת להאיר את המציאות באור התורה בכל מצב (ליקוטי הלכות, הלכות ערלה, ה', יב). מתגלה כאן גם העולם ההפוך שבו כולנו חיים. פינקי חשב שהוא רוצה לצאת מן החומה אבל למעשה הוא מגונן עליה. השופט הרשע רוצה למחוק את פינקי אבל למעשה הוא משחרר אותו מן הכלא של חייו. 

אבל האמת היא שהמגילה  מפוקחת יותר מפינק פלויד.כמו מלכות פרס החזקה גם החומה מתגלית כאחיזת עיניים. אחשורוש נחשף כחלש אל מול הביורוקרטיה הכל יכולה. הוא איננו יכול לעצור את הטבח בממלכתו שלו בגלל הכפיפות שלו ל"טבעת המלך" שאת פקודותיה אי אפשר לבטל. אבל בעוד הסרט מסתיים במה שנראה כסוג של נצחון מריר, הרי שהאשליתיות של מלכות פרס היא נלעגת אבל עדיין איתנו – מרדכי עצמו מופיע בסוף המגילה כחלק מן המנגנון השלטוני של אחשרורוש ונראה שהוא פשוט ירש את התפקיד של המן. חומת פרס איננה מתמוטטת וכפי שאמרו חז"ל השמחה עדיין לא שלמה משום שאנחנו עדיין עבדי אחשורוש. המאבק הזה הוא אם כן מאבק מתמשך - קבוע לדורות, על כל שלביו.   

אני נוטה לסיים במשהו כמו "בסוף יהיה אחרת" אבל האמת שכבר מחר יהיה אחרת. בפורים דפרזין, בע"ה, יתמוטטו כל החומות (או לפחות חלקם) וירושלים תשב פרזות.

 חג שמח

---

 אחרי התלבטויות רבות החלטתי לא להציג כאן את הקטע המדובר מן הסרט והסתפקתי רק בפוסטר. הסרט הוא מבריק אבל בשנים  האחרונות הוא קצת אלים מדי לטעמי. בכל מקרה הנה הקישור למי שמעונין:

http://www.youtube.com/watch?v=jViTte8VAzU[1]

איסטנבול- הונג קונג, 2002

כבר עברה שנה וחצי מאז שחזרתי ארצה ונקודת הסין הפנימית שלי מתחילה לגרד. קשה מאד להסביר את ההתמכרות הזאת אבל אפשר לצעוק אותה ואם לא כאן אז היכן.

בזמן האחרון אני חושב הרבה על הנסיעה שעשיתי בחודשים האחרונים של שנת 2002 מאיסטנבול להונג קונג. כבר פירסמתי כאן שני קטעים מן המסע הזה מסביב ליום השנה של רומי. החלטתי לפרסם כאן את השאר ולהתחיל פחות או יותר מהתחלה. להלן הקטע הראשון מטורקיה לקווקז.

גליפולי

אחרי המולת העיר, השקט המפתיע של עיירת הדייגים הקטנה הזאת, שככל הנראה אני בה התייר היחיד. זוהי עיר הולדתה של אם סבתי (וגם של פירי ראיס, הקרטוגרף המפורסם).

בדרך לכאן ראיתי יערות וים וגשם עז וברקים, ונזכרתי שהיום ז' חשוון ותפילת הולכי הדרכים כבר אינה נשמעת.

ממול, אסיה.

 

טרבזון א'

בוקר יום שני, השבוע האחרון של אוקטובר, התעוררתי לגלות שאני עדיין בתורכיה.

הנסיון הראשון שלי להגיע לאזרביג'אן נכשל. [הייתי מוכן לסבול את צפיפות האוטובוס ואת הנשים האזריות הענקיות שחייכו אלי בפה מלא זהב, ואפילו את ריבוי המזוודות והתיקים והשקים והסחורות, בתוך האוטובוס ובקרון שחובר אליו מאחורה, שמן הסתם היה הופך את הנסיעה הארוכה לארוכה עוד יותר. אבל כשהנהג הציע שבמקום לשבת על כסא אבלה את שלושים השעות של הנסיעה על התיק שלי, החלטתי לחתוך וחזרתי העירה]. מי יודע מתי אסע מכאן. אולי היום. אולי מחר.

עכשיו היא דווקא מוצאת חן בעיני טרבזון. אחרי שכבר עזבתי, פתאום אני רואה בה עצים ואדמה וצל. מחר שוב לרוץ, מפוחד-על-השדה.

טרבזון ב'

הים השחור, בא להפרד ממני, בא כל הדרך אל הסלע שעליו עמדתי ועלה על סוליות נעלי.

ראיתי שהוא נעלב קצת.

"אחרי הכל, התכוונת ללכת בלי לומר מלה"

הודיתי.

"בדיוק כמו אלה שחושבים שכל הימים זהים.

ממך לא ציפיתי לטעות כזאת" 

גרוזיה 

1

כשהאוטובוס הגיע סוף סוף לטביליסי, היה לילה. הרחובות היו חשוכים לחלוטין. לא ידעתי שום דבר על העיר. נהג מונית דובר אנגלית הציע לקחת אותי למלון זול והסכמתי. הוא היה מודכדך למדי ואמר לי מספר פעמים “Georgia is very bad country”. המלון הסתבר כביתה הפרטי של אשה שיש לה חדר נוסף עם מיטה בשכונת מגורים חשוכה. כשהמונית עצרה פתחתי את החלון והיא הציצה פנימה, ראתה את פניה הזרות והמזוקנות ושאלה בדאגה: "צ'צ'ני? צ'צ'ני?". הרגעתי אותה בקשר למוצא שלי ולנייטרליות שלי בכל הקשור לפוליטיקה פנים-קווקזית. החדר הדיף ריח סובייטי מוזר – איזשהו חומר משמר שהרחתי גם באוקראינה. היה עדיין די מוקדם, הייתי רעב ולא מוכן לבלות את כל הערב בחדר הקטן, המואר במנורת שתיים וחצי ואט מן הסוג שניתן להשיג רק בברית המועצות לשעבר. הנחתי את התיק הגדול ועשיתי פני אל הדלת. האשה ונהג המונית שעדייו היה שם קפצו בבהלה ושאלו אותי לאן אני הולך. אמרתי שאני רוצה להסתובב קצת, ואולי לאכול משהו. הבהלה על פניו של הנהג הפכה לפאניקה. הוא אמר שזה מסוכן, מסוכן בשבילי להסתובב לבד ברחובות החשוכים, הוא יקח אותי למרכז העיר, בלי כסף, הוא יקח ויחזיר רק שלא אלך לבד. הסכמתי. נסענו למרכז העיר וישבנו לאכול ביחד. הוא סיפר לי על החלומות שלו להגר. הייתה לו איזושהי הכשרה טכנית שאני לו זוכר כרגע וגם אנגלית לא רעה והעבודה כנהג מונית ציערה אותו מאד. אחרי החיוניות של טורקיה האפלוליות של טביליסי, ברחובות, במלון, בפניו של הנהג מונית, העיבה עלי. הסתפקתי בקפה.

 איך קראו לו? פתאום אני מתבייש שהשם שלו חמק ממני.

נשארתי במלון רק לילה אחד, ולא ראיתי אותו שוב.

כאמור, לא אהבתי את העיר הזאת.  מלוכלכת, עגמומית, אפורה. במקום המסגדים הצבעוניים באו כנסיות שחורות ומאיימות ואיקונות חיורות של קדושים מתים. התחלתי להתחרט על כל העניין. זו הייתה בבת אחת (אם אפשר לקרוא לנסיעה של שלושים שעות בבת אחת) צלילה אל הזרות.

אבל רומי אמר:

This that is tormented and very tired

Tortured with restraints like a madman

This heart,

Still you keep breaking the shell

To get the taste of its kernel

 2

אבל ברחוב,

אחר הצהריים ראיתי אשה מדברת בטלפון ציבורי וצוחקת.  גם היא הייתה שם בטבילסי, בתוך הים הסובייטי המתפורר, אבל היא צחקה במלוא הפה ושימחה אותי. ופתאום עלה בדעתי שאין מקומות רעים.

3

אחרי שלושה ימים המשכתי לבאקו. תחנת הרכבת הייתה חשוכה ומלאת זבל. בתור לקופת הכרטיסים ניגש אלי מישהו עם עין אחת מזוגגת והסביר לי שאת הכרטיסים קונים ברכבת. ירדנו אל הרציפים. עובדי הרכבת הסבירו לי שאת הכסף נותנים להם. ומה לגבי כרטיס? שאלתי בחשדנות.  " אני הכרטיס שלך" הוא ענה. זה לא היה נראה לי כל העסק הזה. הבחור הזה, סתום העין שנראה מפוקפק לעין שיעור ועובד הרכבת (נמוך, שחום, עם שפם קטן וכובע מוזר) שטוען שהוא ישמש לי כרטיס חי. החלטתי שאני חוזר לקופת הכרטיסים. סתום העין חזר אחרי. הבחורה שמאחורי הדלפק לא ממש רצתה לעזור לי וסימנה לי כל הזמן ללכת עם אותו בחור ולקנות כרטיסים ברכבת. הסימון שלה רק הוסיף לחשדנות שלי – במקום אמירה ברורה, הכל נעשה במעין רמיזות וקריצות, כאילו מישהו רשמי, מישהו ששומר על החוקים הכתובים (בעצם, האדם הדמיוני שחיפשתי) עלול לתפוס אותה. ככל שהפצרתי, הלכה והתקבעה בי ההבנה שהיא לא מסכימה בשום אופן למכור לי כרטיס. בלית ברירה ירדתי חזרה לרציף עם סתום העין, חשדן ורוטן, כבר מדמיין איך זורקים אותי מהרכבת בגבול עם אזרבייג'אן. בכובד לב ובלית ברירה קיבלתי את הדין והעברתי את כספי לעובד הרכבת הקטן, הכרטיס המהלך שלי. עוד רגע מורט עצבים כשהוא נעלם עם דרכון שלי אבל הנה הוא חוזר ומראה לי את המיטה שלי.

בתא שלי, הצלה – בחור גיאורגי צעיר, דובר אנגלית שעובד (כך מסתבר מאוחר יותר) בשביל ארגון סיוע אמריקאי. הוא  מרגיע אותי ומסביר שככה זה כאן, שגם הוא על כרטיס כזה. כמו האדם הראשון שפגשתי בגרוזיה, גם זה האחרון מביע את מורת רוחו מן המדינה. הרכבת מתעכבת כשעתיים וחצי (לי לא אכפת. אני רגוע, ולא ממהר להגיע לעוד עיר זרה). " בישראל היה קורה דבר כזה?" הוא שואל בעצבנות. אני מחייך ומסביר לו שבקושי יש לנו רכבות. אני מנסה להרגיע אותו (חברה שלו, אזרית, חיכתה לו בבאקו והעיכוב עבורו הוא מיותר לחלוטין) ומתרווח על המיטה. לא, אני לא ממהר. זמני המעבר האלה הם המתנה שלי. בבאקו, זה עוד מונית, עוד מלון, עוד שפה בלתי מוכרת. להשיג מפה, לחשוב על היעד הבא, למצוא אוכל. ברכבת נעים, אפילו נקי יחסית. מה רע לי במקום הזה?

הרהורים דאואיסטים על חב"ד ועל נוער הגבעות

"חלום על אלמוות" (ציור דאואיסטי)

לאחרונה הזדמן לי ללמד קצת פילוסופיה דאואיסטית (לאו דזה וג'ואנג דזה). אני אוהב את החברה האלה מאד ולקרוא אותם שוב זה תמיד כיף. בניגוד לפילוסופים אחרים, יש משהו מאד משכנע  ובעיקר משמח בדאואיסטים, גם אם לא תמיד יש מה לעשות עם זה אחר כך.

באותו השבוע שבו נהלתי שיחות על הדאו במכללת הרצוג, הייתי בארוע גדול לכבוד חג הגאולה בי"ט כסלו. רציתי מאד לעלות ליצהר כדי לשמוע את הרב יצחק גינזבורג אך הדבר לא נסתייע ( להפתעתי, גיליתי שאין טיסות ערב מתקוע ליצהר) והסתפקתי בביקור בארוע המרכזי בבניני האומה בירושלים. ברקע, עוד לפני שכולם פנו לנושא החם של הדרת נשים, הארץ רגשה וגעשה בעקבות פעולות התג מחיר ונוער הגבעות.

כך, מצאתי את עצמי שואל שוב את השאלה שכל יהודי שואל את עצמו מפעם לפעם – מה לאו דזה היה חושב על תנועת חב"ד ועל נוער הגבעות?

י"ט כסלו

כידוע, אני לא חסיד חב"ד אבל אני מאד אוהב את הרעיון של י"ט כסלו. אני אוהב את הרעיון שיש יום חג לחסידות כתנועה, יום שמוקדש לנהר האדיר של פנימיות התורה שהתחיל לנבוע במזרח אירופה לפני כ-300 שנה ושינה את פני היהדות. ראוי שיהיה יום כזה, קודם כל כדי להזכיר לכל מי שקשור בצורה זו או אחרת לחסידות שרב המשותף על המפריד וגם כדי להחזיר אותנו למה שעומד בליבה של התנועה – רצון לגילוי עמוק יותר, אישי יותר וכללי יותר של רזי התורה. יום שמוקדש להפצת המעיינות החוצה ופנימה.

אני אוהב את הרעיון של יט כסלו כל כך שאין לי שום בעיה עם העובדה שהיום הזה מציין דווקא את שחרורו מהכלא של מנהיגה של פלג אחד בתוך החסידות (ולא ארוע שהתרחש לבעש"ט למשל). אבל בגלל שהיום הזה אהוב עלי ושבכל שנה אני משתדל לציין אותו בצורה זו או אחרת, יש לי גם צער עליו כשבכל שנה אני נזכר שהרעיון של יום כלל חסידי למעשה נכשל. בפועל י"ט כסלו איננו יום כלל חסידי. מי שחוגג אותו כיום הם חסידי חב"ד ואוהדיהם, בעיקר מן הציבור הלאומי. כך למשל בבוקרו של היום התפללתי בבית ברסלב כאן בתקוע ובמהלך התפילה התפתחה מחלוקת לגבי אמירת תחנון (הוחלט לבסוף שמי רוצה, יאמר באופן פרטי). דיון כזה יכול להתקיים במקום כמו תקוע, מקום בו אנשים רבים לא מרגישים צורך לבחור במקור השפעה בלעדי ומרשים לעצמם לינוק מיותר ממקום אחד. בברסלב צפת לעומת זאת, ככל הזכור לי אומרים תחנון בלי להניד עפעף. זו לא התרסה או התנגדות לחב"ד או לאדמו"ר הזקן – התאריך פשוט מעולם לא הצליח לחלחל להם ללוח השנה.

כאמור, השנה נסעתי לארוע בבניני האומה שהיה למען האמת קצת מאכזב. הנואם המרכזי היה הרב יואל קאהן, מי שהיה במשך שנים ה'חוזר' של הרבי. הרבה סיפרו לי על כך ששוה מאד לשמוע את הרב כהן. הבעיה היא שהוא איש מבוגר מאד עם דיבור לא ברור במיוחד. הגברה טובה הייתה יכולה לעשות את העבודה אבל למרות שהארוע נערך בבניני האומה, כנראה שהקוגל תפוחי אדמה שהגישו הרס את האקוסטיקה. אני בכל מקרה לא הצלחתי להבין מילה. אבל בכל זאת הייתה גם קצת שירה וריקודים ומכירת ספרים יפה ובסך הכל האווירה הייתה נעימה.

אני אומר שהאווירה הייתה נעימה אבל לא צריך להיות גאון גדול כדי לדעת שחסידות חב"ד היא תנועה במשבר. כתבו על זה הרבה וחלק לא מבוטל מן החסידים מודים בכך בחצי פה. גם המקור למשבר הוא די פשוט  - אחרי שנים ארוכות של דיבורים על כך שהמשיח מגיע "תכף ומיד ממש" ההמתנה מתחילה להיות קצת מעיקה. הבעיה הגדולה יותר היא לא רק שההבטחות הגדולות לא התממשו, גם אין מי שיפרש אותם מחדש או יתן כיוון אחר. יש משהו אירוני ומתאים בכך שמי שמדבר בארוע המרכזי של י"ט כסלו  מכונה ה"חוזר", כי זה בעצם מה שנשאר – לחזור על דבר הרבי והרביים האחרים, להמשיך להדפיס (ברוך ה' יש ללא ספק הרבה חומר ישן ומצוין), לצאת שוב למבצעים ולהמתין. במקביל ישנה גם את אפשרות רדיקלית יותר, המתבטאת בטענה של הזרם המשיחיסטי שלמעשה מאז ג' תמוז (יום פטירתו/הסתלקותו של הרבי. מנסיוני, גם חבדניקי"ם מן הסוג הלא משיחיסטי מעדיפים פשוט לציין את התאריך מלתת לארוע כותרת) לא השתנה שום דבר. אבל עדיין התוצאה היא אחת – על החסידים להמשיך ולהתנהג כפי שעשו בעבר, ולחכות. כך למשל, כל המבצעים המוכרים ממשיכים בעוז (התפילין, חלוקת נרות שבת, החנוכיות הגדולות וכו') אך לא נוספים מבצעים חדשים כי פשוט אין מי שיזום אותם. 

הגבעות

לפני שאני פונה לחכמי הדאו, כמה מילים על נוער הגבעות. לתנועה הזו, אם אפשר לקרוא לה כך, יש קשר משמעותי לחב"ד בעיקר בדמותו של הרב גינזבורג. יצהר, המקום שנקשר לאחרונה, בצדק או שלא בצדק עם נוער גבעות, אלימות לצבא, מאחזים בלתי חוקיים ותג מחיר, זה מקום עם השפעה חבדי"ת חזקה ביותר (גם הרב שפירא, שכתב את הספר "תורת המלך" הוא חבדני"ק).

בהקשר של השומרון והמאבק על ההתיישבות שם, נראה לי שהאלמנט החבד"י הניכר ביותר ביצהר הוא הדגש על הנצחון. הרצון לנצח, האמונה החזקה כי ניתן לנצח כנגד כל הסיכויים וכי הנצחון מובטח. נצחון בהקשר הזה איננו רק הצלחה, אלא הכרעה מוחלטת וטוטאלית של כל המציאות בדרך שאין ממנה חזרה. זהו נצחונו של מלך המשיח, נצחון מלא ומושלם. הרעיון הזה בא לידי ביטוי בין היתר במושג "דידן נצח" מושג שחוזר הרבה פעמים אצל הרב גינזבורג. בחב"ד יש לדידן נצח יום מיוחד, הוא היום שבו החסידות זכתה במשפט הספרים בבית המשפט הפדרלי בארה"ב. אצל הרב גינזבורג המושג הזה קשור מאד לחג הסוכות  (אבל מופיע גם בהזדמנויות אחרות) ולמידת הבטחון, פנימיותה של ספירת הנצח.

הנה דוגמה אחת משיעור שניתן בסוכות השנה:

יש משהו בחג סוכות של נצחון – הרי אז קוראים בהפטרה על מלחמת גוג ומגוג. פוחדים, גם השנה, שעוד מעט הולכת להיות מלחמת גוג ומגוג. מתי קוראים על זה? בחג סוכות. סימן שחג סוכות זה הזמן שמנצחים, שאפשר לקרוא את ההפטרה עם שמחה – קוראים מלחמת גוג ומגוג עם שמחה גדולה, כי "דידן נצח". זה הבטחון הגמור, לפעמים נקרא בטחון מופרז – שיהודי כל כך בוטח שחושבים שהוא מטורף. דברנו על אמונה, אבל בטחון זה עוד יותר – בטחון גמור שאנחנו יוצאים זכאים, ואם יש מלחמה אנחנו מנצחים, "דידן נצח", משהו מוחלט ומחויב המציאות.

כמובן שהדגש על הנצחון חזק בכל תנועת ההתישבות. הנצחון המוחץ הוא תאומו של הזכות המוחצת והניצחת על הארץ. והבעלות עליה. בפשטות הדברים ניכרים בסיסמאות של השנים האחרונות: "תנו לצה"ל לנצח" והרבה מאד "לנצח נצחים", "מאז ולתמיד", "עם הנצח" וכו'. צדק, בטחון, נצחון. ההבדל בין נוער הגבעות להתיישבות כולה הוא בעיקר מידתי. למרות שחלקם כבר לא ממש נוער מצד הגיל, שמם הולם אותם. הנערות שלהם מתבטאת בטוטליות, בחוסר המוכנות לקבל פחות מנצחון מלא ומיידי.

ככל שהמאבק ברשויות מתפתח ומתפשט, הצורך בנצחון הופך להיות דחוף. איך שלא מתסכלים על זה, אנשים שנמצאים תחת מתקפה, שנלחמים בכל העולם, רוצים לנצח. אבל מהו נצחון מספק? התחושה שלי היא שעבור מבצעי התג מחיר נצחון זה ללכת על כל הקופה - רוצים שהצד השני יכנע וילך מכאן. רוצים להכניע את המציאות הגשמית, להתגבר על החילונים, להעיף את הערבים, ולסיים את המלחמה הזו אחת ולתמיד. הנצחון הוא נצחונו של מלך המשיח וכל מה שפחות מזה נתפס כפשרה מחפירה.

אז אולי אתם שואלים את עצמכם, מה הבעיה שלו בעצם? מה הוא לא חושב שאנחנו צודקים? שחברון מאז ולתמיד ושירושלים בירתנו הנצחית? מה הוא לא רוצה הכרעה? וכאן אני מגיע ללאו דזה.

נצחון החלש על החזק

אולי, אם אפשר לומר משהו על חב"ד ועל נוער הגבעות מזווית דאואיסטית זה שהתנועות האלה סובלות מעודף של יאנג וחוסר של ין, כלומר יותר מדי גברי, פחות מדי נשי. כשאני אומר פחות מדי נשי אני ממש לא מתכוון לומר שהם לא עדינים מספיק ושהם צריכים להיות יותר רגישים. בכלל לא. אין גם שום קשר לבדים רכים, צבע ורוד או ליכולת לבכות בקלות. אני מתכוון לומר כי לתנועות האלה יש תפיסת מציאות חזקה מאד, שרואה במציאות שלנו  כיוון ברור ותכלית מובהקת. הבטחון הזה, המופרז עד כדי טירוף כפי שאומר הרב גינזבורג, הוא כל כך מודגש, כל כך נחוש לשבור את המסכים ולסלק את המניעות, שלעתים הוא הופך מכח של חיוניות אדירה למשהו מאובן וקר, לפעמים אפילו אכזרי.

למעשה, כשהמציאות ברורה כל כך, אין צורך להתבונן בה או להקשיב לה. לא צריך לפגוש או לשמוע אף אחד כי הכל בספרים הקדושים. יש וודאות והאנרגיה צריכה להיות מוקדשת בעיקר לתחזוק הוודאות הזו. אני לא יודע למה אמרו בליובאוויטש מה שאמרו על כך שהכל מוכן למשיח ונשאר רק לצחצח את הכפתורים (הרבי הריי"ץ) או רק לעמוד דום (הרבי האחרון). אבל לפחות היום אני מרגיש שדברים מן הסוג הזה נאמרו קצת יותר מדי. לפעמים צריך להזכר שאנחנו לא אלה שכותבים כאן את התוכנית, שהדברים לא תמיד מתגלגלים בדיוק איך שתיכננו. טוב לצעוק "עד מתי" אבל צריך לזכור שמותר לקב"ה להפתיע אותנו ולקדם את הגאולה איך שהוא רואה לנכון. בכל זאת,  הוא אלוהים.

באותה מידה, הרצון לנצח הוא ראוי אבל לדעת שהנצחון הוא לא מה שחשבנו. בעצם, אנחנו לא ממש יודעים איך הוא יראה. בכל הדיבורים על בעלות, שכחנו כי על פי התורה הארץ איננה שייכת לנו אלא לריבונו של עולם. הוא גם זה שצריך לנצח. 

אם נדבר בשפת הספירות, הרי שלנצח יש גם הוד. לשני הספירות האלה קשר הדוק יותר מלספירות אחרות עד שלפעמים הם נמנות ביחד כשני הרגליים. כפי ששמעתי מהרב דוד פרידמן ההבדל בין שני הידים שלנו הוא ניכר ואפשר לפעול באחת מהם בנפרד. בדרך כלל ההבדל בין הרגליים ניכר פחות והשימוש בהם הוא כמעט תמיד משותף. הרצון לנצח והבטחון כתכונת נפש חייבת להיות מאוזנת על ידי ההוד  - היכולת להודות על האמת ולהודות שהמציאות היא מה שהיא. ההוד לצורך העניין הוא ה - ין, ההודאה, החולשה, היכולת להכנע.

"אין בעולם דבר רך וכנוע כמו המים

אך להמיס את החזק והנוקשה

למים אין תחליף.

הרך מתגבר על הקשה

הגמיש מתגבר על היציב

כולם יודעים שזה נכון

אך מעטים מצליחים לנהוג כך"

(ספר הדאו, 78)

כמו שהמורה הזקן אומר, נצחון החלש  על החזק, המים ששוחקים את האבן הוא באמת הסוד הגדול שאף אחד לא יודע ליישם. כוחו של הנשי, הוא כפי שהרב פרומן אומר על הזוהר, טמון בחוסר העקביות שלו, ביכולת ההשתנות האינסופית, בהיותו כמו ענן חולף. זהו היכולת להיות מנוצח, להכנע ולתת למציאות להוביל אותנו אל מסתוריה. 

אפשר לכתוב על זה עוד הרבה. אדם קרוב אצל עצמו ולכן אני נוטה לחשוב שזה בעצם הכיוון בברסלב (אני כותב לאו דזה אבל חושב על רבינו). את ההבדל בין ברסלב לח"בד בהקשר הזה ניתן לראות בתנועות הפיזיות המאפיינות את החסידים.

שימו לב לזה למשל:

לעומת זה (זה סרטון אקראי של הרבי מאחת ההתוועדויות)

נסיים במשהו באותו כיוון מז'ואנג דזה בתרגומו של יואל הופמן

"כשאדם חוצה את הנהר בסירה, וסירה ריקה באה

ומתנגשת בסירתו, יהיה האיש מהיר-חימה ככל

שיהיה, הוא לא ירגז עליה, אך אם יהיה אדם בסירה

השניה, הוא יצעק עליו שיסור מדרכו. אם האיש לא 

ישמע לצעקה הראשונה, הוא יצעק שנית, אם גם אז

לא ישמע לו, הוא יצעק בשלישית וילווה את דבריו

במטר קללות. במיקרה הראשון הוא לא רגז כלל,

ואילו עתה הוא רוגז, שכן אז עמד בפני הריק ואילו

עתה הוא עומד בפני המלא. אם בן-אדם היה מרוקן

עצמו, וכך, כשהוא ריק, משוטט בעולם הזה, מי יכול

היה לפגוע בו?"

פתרונות פדרליים לסכסוך הערבי-ישראלי: ערב בבית העם בתל אביב

השבוע נסעתי לתל אביב, ל"בית העם", מטה המאבק החברתי ברחוב רוטשילד. נסיעה לתל אביב היא ארוע שראוי לציון אבל מטרת הרשומה הזו היא לא לתאר לכם את נפלאות העיר הגדולה אלא לדווח על הפגישה שעבורה נסעתי, עסקה ברעיונות לפתרון הסכסוך היהודי-ערבי דרך הקמת פדרציה ישראל-פלסטין. לפני שאנסה להסביר למה בדיוק הכוונה, צריך לספר איך בדיוק הגעתי לענין הזה.

מאז שעברתי להתגורר ביהודה ושומרון התעוררה אצלי שאלת פתרון הסכסוך באופן מעשי. ליתר דיוק, מה שמטריד אותי זו השאלה איך אפשר באופן ריאלי לסיים את הסכסוך, כלומר להגיע לפתרון שירצה את כולם מבלי שאנשים יאלצו שוב להעקר מביתם. כאמור, אני מדבר על פתרון אמיתי ולא רק על ואריאציה נעימה יותר של המצב הנוכחי. בקיצור, לעבור ממצב של מלחמה ארוכה בהפסקות, למצב של שלום רציף. בעיני, פתרון שלום משמעו התייחסות לכל השטח שאנחנו גרים עליו כעל יחידה אחת, סילוק החומות והגדרות, חופש תנועה, בניה , התיישבות ותפילה לכל מי שמתגורר כאן.

אחרי כשלונות מרים בשנים האחרונות אני חושב שאפשר להגיד שני דברים עיקריים על הסכסוך שלנו:

א.      פתרונות המבוססים על כח בלבד ועל נצחון מוחץ וסופי הם אשליה. המחשבה כי אם רק היינו נותנים לצה"ל לעשות את העבודה, אם רק היינו הולכים עד הסוף אז הכל היה בסדר לא עומדת במבחן ההיסטוריה. הנסיבות הם שאין לנו או לערבים אפשרות להכריע את המערכה באופן חד צדדי. גם מעצמות-על לא תמיד מצליחות להכריע את אויביהם באופן מוחלט, גם הם נתונות לדברים מעצבנים כמו מגבלות כלכליות, דעת קהל ולחץ בינלאומי. העולם שלנו הוא כזה – גלובלי, בנוי על איזונים ופשרות. גם אם ממש לא אוהבים את זה זוהי המציאות בעתיד הנראה לעין. 

ב.      חלוקת הארץ זה ניסוי שמתרחש כבר 63 שנים. הגיע הזמן להודות שזה פשוט לא הולך. אחרי אינספור נסיונות להגיע להסכמה שנגמרו כולם באלימות גדולה, חייבים לסיים את הניסוי ולשנות את החשיבה, בייחוד משום שבמקביל לנסיונות החלוקה, היכולת לשרטט קו ביננו לבין הפלסטינאים הולך ומסתבך. צריך להכיר בעובדה שאין מפת דרכים פלאית  שתרצה את כולם. אי אפשר לתלות  את הסכסוך ב"קיצונים משני הצדדים" כי  ה"קיצונים" האלה הם בעצם האנשים שמתגוררים כאן, אלה שעבורם הסכסוך הוא הכי רלבנטי.  אם "הם" (כלומר כל מיני טיפוסים משיחיים שהאדמה הזו באמת חשובה להם) לא יהיו מרוצים, זה פשוט לא יעבוד.

מתוך כך התחלתי לחשוב על פדרציות, פתרונות של ריבונות משותפת ונזכרתי שאבא שלי ע"ה כתב ספר על זה וחשבתי שראוי לקרוא אותו סוף סוף. הספר 

“Two Peoples, One Land: Federal Solutions for Israel, the Palestinians and Jordan”     נכתב ב-1989, זמן קצר לפני שתהליך אוסלו פרץ לעולם.  מדכא לומר אבל למעט הבדלים מעטים והעדר מקורות אינטרנטים, המציאות המתוארת בספר לא שונה במיוחד מן המציאות שלנו. ההבדל הוא שעשרים השנים האחרונות התאפיינו במאמץ מרוכז ואינטנסיבי לחלק את הארץ, מאמץ שהתנפץ לרסיסים. בספר אבא שלי מציע 11 אפשרויות שונות לפתרונות פדרליים. קראתי את הספר וחשבתי, אולי עכשיו כשכולם מדברים על "קפאון מדיני" יש סיכוי למודלים אחרים?

ירדתי אל ים האינטרנט לראות מי עוסק בכך היום ומצאתי את אתרו של יהודה שוורץ, שמוקדש לרעיון של פדרציה ישראל-פלסטין. (זהו האתר: http://www.pa-il.com/2010/05/blog-post_14.html) זמן קצר לאחר מכן הייתי בכנס Best Plans במלון אמבסדור במזרח ירושלים, כנס שהוקדש להצגת רעיונות מדיניים ולשכלולם. (למי שמעונין זה הקישור:  http://thebestplans.org/?language=he). אחד ממארגני הכנס הוא כמאל נאוואש, פלסטינאי שנולד בבית לחם וגדל בארצות הברית. כמאל מייצג ארגון של מוסלמים אמריקאים שנקרא The Free Muslims, ארגון שמנסה גם הוא לקדם פתרון פדרלי. לאחר הכנס, כמאל ויהודה החליטו לשתף פעולה ולערוך מספר פגישות לקידום הרעיון הפדרלי, אחת מהם בתל אביב.

לפני שאני ניגש לתיאור הפגישה עצמה, אומר שכמעט כל הספר של אבא שלי נמצא באינטנרט באתר שמוקדש לכתבים שלו: http://www.jcpa.org/dje/index-fs.htm לצערי הרב, הספר קיים באנגלית בלבד. (הייתי מאד רוצה שהספר יתורגם ואני מנסה לפעול בענין). באופן מוזר, הפגישה הזו התרחשה במוצאי יום הפטירה של אבא שלי (כ"ג כסלו) כך שחשבתי שזו עוד סיבה לעשות מאמץ ולסוע.

כאמור, הפגישה נערכה בבית העם ברחוב רוטשילד,מקום המשמש להמשך המאבק החברתי של הקיץ האחרון. (עבור ירושלמים, בית העם זו ספריה עירונית ומרכז תרבות שנבנה בתקופה שעוד קראו נתנו שמות כאלה, עממיים, למוסדות ציבור.מענין ש"העם" של אז משמעו ממלכתיות. "העם" של היום זו מחאה).  הייתי שם המתנחל היחיד וכיאה לחוויה תל אביבית הרגשתי שם  די זר וקוריוזי כנציג ההתישבות (תחושה שהתחזקה כשכאמל התחיל לכנות אותי “My favorite Zionist” ). הערב כלל הרבה מאד דיבורים והתכנית שלי לנצל את הביקור הזה לשוטט קצת ברחובות תל אביב לא עלתה יפה מפאת השעה המאוחרת. (אבל להזדמנות האבודה הזו היה פיצוי – בסוף הערב הגיעו כמה נגני עוד שקוראים לעצמם "טריו אמין" והיה יפה מאד)

בפתיחת הדיון, כמאל ויהודה הסבירו את התוכניות השונות שלהם לפדרציה ואת דרכם האישית לעיסוק בנושא.  כמאל, יליד בית לחם, כיום עורך דין מצליח בוושינגטון. הוא אמריקאי מאד במובנים מסוימים אבל על פי עדותו האישית, הוא קשור בקשר נפשי עמוק לארץ מולדתו. נקודת המוצא של כמאל היא שלשני העמים קשר בלתי ניתן להכחשה עם כל הארץ. הוא מבין שעבור יהודים רבים כאן, ליהודה ושומרון יש משמעות רגשית ודתית שלא ניתן להתעלם ממנה. בדומה לכך, עבור הפלסטינאים, פלסטין איננה רק הגדה המערבית אלא כל המרחב מהירדן לים. הקשר לכל הארץ אינו נתון לוויכוח ויש להתחשב בה בכל פתרון עתידי. מתוך כך, כמאל והארגון שהוא מייג מציעים פתרון של פדרליזם על פי מודל אמריקאי בה יהיו שני מדינות/מחוזות "כמו ניו יורק וניו ג'רזי" וממשלה פדרלית מרכזית אחת משותפת. כך, אף אחד לא צריך להעקר ממקומו וכל צד שומר על זיקה לכל הארץ. על פי הפתרון של כמאל יהיה חופש תנועה מוחלט בכל הארץ אבל מתוך התחשבות בפחד היהודי מפני זכות השיבה, מעבר של פלסטינאים לשטח ישראל ולהפך יוגבלו בהתחלה ל-50,000 איש לשנה. התנחלויות יוכלו להתקיים ולהתרחב בקניית הקרקעות. כיאה לעורך דין מארה"ב, החזון של כמאל כולל גם שוק חופשי ורווחי עתק למדינה ממאות אלפי צליינים מוסלמים שמגיעים לירושלים מדי שנה. (את התוכנית במלואה ניתן לראות כאן: http://www.freemuslims.org/issues/israel-palestine.php) להלן הצגת הרעיון של כמאל בכנס Best Plans בירושלים.

כמאל הוא אדם פרקטי, שמדבר על הסדר פרקטי. ההבדל בינו לבין הנוכחים ניכר בהקשר הזה – רוב המשתתפים היו צעירים שאוהבים לדבר על אידאולוגיה. מטרת הפגישה הזו על פי כמאל הייתה לשמוע מן המשתתפים איפה התכנית שלו לוקה בחסר ואיך אפשר לשפר אותה. אבל השומעים לא נעתרו כל כך לגישתו המעשית והעדיפו לדבר בעיקר על המישור הרעיוני. לקראת סוף הערב הוא נראה קצת מתוסכל. במקביל, נראה שהמפגש עם תל אביבים מן הזן האולטרה- שמאלני מבלבל אותו. התוכנית שלו מבוססת על הקשר בין העמים למולדתם ועל התחשבות בפחד הישראלי מפני טביעה בים הערבי. כשבחורה אחת אומרת שלדעתה כל הפרדה בין יהודים וערבים היא גזענית או לכל הפחות נובעת מבורות, הוא לא לגמרי יודע איך לאכול את זה. האם הוא מודע לעובדה שיש כאן יהודים רבים שמשמעותה הדתית-רוחנית של הארץ לא מעניינת אותם בכלל?

אחרי כמאל דיבר יהודה שוורץ, והציג את רעיונותיו בנושא. יהודה נולד בצרפת ועלה לארץ לפני כעשרים שנה. לפני שהוא מציג את המודל הפוליטי שלו הוא מקדים לומר כי העלייה מצרפת לארץ ארעה על רקע הבנתו כי בצרפת יש ליהודים ולמיעוטים אחרים שויון כפרטים אך נמנעת מהם ביטוי לאומי-קולקטיבי. הרעיון שלו לשלום שונה מזה של כמאל בכך ששני המדינות, ישראל ופלסטין מתקיימות במקביל על כל השטח שבין הים לירדן. בנוסף לשני הישויות האלה תוקם מדינת-על פדרלית. מדינות הלאום, הישראלית והפלסטינאית אינן טריטוריאליות  - הריבונות שלהם נובעת מן הלאום. בכך יהודה חוזר למודל שמדגיש את רבונותו של העם היהודי גם ללא הקשר טריטוריאלי ואת המחשבה כי הרבונות האמיתית היא של רבונו של עולם ולא של המדינה. (ההתייחסות שלו לצד היהודי-רוחני של הדברים גורם לחלק מן נוכחים לנוע בכסאותיהם בחוסר נוחות) כך למעשה נעלמת הבעיה הדמוגרפית ואין צורך בשרטוט מחדש של גבולות. חשוב לציין, שהרעיון הפדרלי של יהודה נוגע לשורשי ההויה היהודית והאנושית שאותם הוא מציג באריכות בעמוד הפתיחה של האתר שלו (מומלץ מאד לקרוא - הקישור למעלה).

מטרת הרשומה הזו היא להציג את הנושא ולא להכנס לדיון מפורט על שני המודלים. אומר רק שהמודל של יהודה שוורץ הוא ללא ספק מהפכני יותר, משום שהוא דורש הגדרה מחדש של הקשר בין לאומיות וטריטוריה. היופי של התוכנית של יהודה טמון בכך שהוא מחדיר אל השיח הפוליטי הרגיל את מה שמעבר לקנין הלאומי ולמציאות הגשמית. עבורי אישית, ומבלי להכנס כרגע לפרטי התוכנית אין ספק שזהו הכיוון הכללי - החזרה אל מרכזיותו של מה שמעבר לזמן והמקום כמרכז אמיתי. בעיני, היכולת שלנו להעביר את המשמעות הסמלית של הארץ למישור גבוה יותר טמון ביחס שלנו ללב הגאוגרפי והרוחני של הארץ ,לירושלים ולהר הבית, וליתר דיוק ביכולת שלנו להגדיר מחדש את המרכז כנחלת ה' וכבית תפילה לכל העמים. אבל זוהי כבר גלישה אל העתיד הגאולי  ( וכבר כתבתי על כך בבלוג הזה בחודש אוגוסט, כאן:http://reedfluteblowing.blogspot.com/2011/08/blog-post_29.html  )

המודל של כמאל הוא ישיר יותר ועיוני פחות. ככזה אין ספק שהוא ניתן לשיווק בקלות רבה יותר בתוך המציאות העכשווית שלנו. החסרון הגדול טמון בכך שלמרות שמדובר רק במחוזות של המדינה הפדרלית, בעיית שרטוט הגבולות נותרת בעינה. כמו כן נשאלת השאלה מה יקרה אם אחת המדינות תרצה לפרוש מן הברית הפדרלית, שאלות שלא הספקנו להתייחס אליהם בערב הנ"ל.

מה שחשוב באמת, והסיבה שאני חושב שכדאי לשמוע ולעיין ברעיונות האלה הוא שיש כאן נסיון לשנות את כללי המשחק ולחשוב אחרת על פתרון לסכסוך. פתרונות המבוססים על פדרציה בואריאציות שונות כוללות בתוכן גרעין של התפקחות – הבנה כי שני הלאומים כבר קשורים אחד בשני באופן בלתי ניתן להפרדה. למעשה, החסרון הגדול ביותר של הפתרון הפדרלי הוא שהוא הגיוני מדי עבור הלאומים חמי המזג של המזרח התיכון. (אבל מכיון שאיש אחד חשוב מאד אמר שאין שום יאוש בעולם כלל, ראוי להמשיך לנסות)

הדרך לאוש, ה-17 לדצמבר 2002

ובכן, היה לנו השנה ערב מוצלח ביותר לכבודו של רומי, ערב שהיה בו קצת מן הכל: חומוס, סיפורים, סיבובים, שירה, יין, פארודיות של מלחמת הכוכבים ביוטיוב.

סיפרתי בעל פה את הסיפור הראשון שהופיע כאן, על המפגש שלי עם רומי. להלן תיאור הנסיעה שלי מבישקק לאוש (קירגיזיסטן) שנכתב  ב-17 לדצמבר באותה השנה.

ביום בו עלה ג'לאל א-דין לשמיים,

התעוררתי מכאב ראש לפני הזריחה. נזכרתי בבירות ששתיתי עם הזוג האוסטרלי בערב הקודם. גיאולוגים. אחת יותר מדי כנראה. המחשבה על הנסיעה הארוכה המצפה לי עייפה אותי. קמתי להתקלח. המים היו חמים וטובים והכאב החל לסגת. בסוף אזרתי כח לצאת אל הקור.

לקח לי הרבה זמן למצוא מכונית טובה. הכל היה יקר כל כך. העבירו אותי, ממכונית למכונית, ובשלישית ישב מקדימה איש אחד עם פנים טובות מאד וזה שימח אותי. חיכינו כמה שעות עד שהמכונית תתמלא (זו הייתה מציאות הזמן האינסופי, שבה לחכות שעות לנסיעה היה דבר מתקבל על הדעת). בצהריים הגיעו שתי נשים, אחת צעירה ואחת מבוגרת. שמחתי גם בהם כי ידעתי שבניגוד לבחורים הצעירים והפרועים שבאו איתי מאוש לבישקק הנשים לא ישתכרו ושעכשיו ניסע ויהיה בסדר. האשה המבוגרת התיישבה לידי והיה קצת צפוף בלאדה הקטנה אבל זה לא הפריע לי בכלל כי היה קר מאד. נזכרתי בג'אלאל א-דין.

כל הדרך הייתה מושלגת ושלג דק ירד בלי הפסקה. נסענו לאט. בערב עצרנו במסעדה קטנה ומבודדת בהרים. אכלתי לחם ותה והם אכלו מרק כופתאות. הקירות היו מצופים פורמייקה בדוגמת גרניט אפור שהזכירה לי את המשטח במטבח של אמא שלי. ידעתי שהמשטח הזה הוחלף מזמן ושהיום יש לו צבע אחר אבל לא הצלחתי להזכר בו. המטבח הזה והאוקינוס נראו רחוקים באותה המידה. (ידעתי שהגעתי לנקודת המרכז של אסיה.)

במכונית קלטתי שהם מדברים עלי הרבה (הם לא קלטו את השם שלי וקראו לי "גורדון") אבל זה לא הטריד אותי במיוחד. אחרי ערב של דיבורים ארוכים עם האוסטרלים היה לי נוח בשתיקה. רציתי בכל זאת לספר להם משהו על ג'לאל א-דין אבל לא ידעתי איך. נרדמתי.

התעוררתי לקול שירתן של הנשים. הם שרו כל כך יפה. הסתכלתי על השעון  - נותרו עוד כמה שעות לחצות, חשבתי "הם שרים לך ג'אלאל א-דין",

נרדמתי והתעוררתי לפרקים. במעבר ההרים האחרון כשהבוקר כבר האיר המכונית נתקעה ולא הצליחה להמשיך כי הכביש היה חלק מדי. יצאנו החוצה לעזור, למשוך ולדחוף ולהניח שרשראות ברזל ולקפל אותם ולפזר אדמה על השלג. הכביש היה מלא באנשים שהחליקו ונפלו וצחקו בפה מלא והכל היה נראה כמו קרקס קירגיזי לבן ומעורפל. את העלייה טיפסנו ברגל והנהג נסע ואסף אותנו למעלה במקום בו הכביש התיישר. צחקנו הרבה אבל אחר כך ראינו מכונית שנפלה עמוק לשוליים וכולם הרצינו ומלמלו "אללה הוא אכבר".

היום שלו כבר עבר והצטערתי קצת כי לא חגגתי ולא סיפרתי לאף אחד, רק הייתי שוב בדרך, והתפללתי שזכותו תגן עלינו. (וכך בעודו עולה שוב השמיימה, הגענו לאוש)

המוולאנה עולה לשמיים

השבת הקרובה, פרשת וישב נופלת על ה-17 לדצמבר, יום עלייתו של המוואלנה (המאסטר) ג'לאל א-דין רומי השמיימה. היום הזה נקרא בפי חסידים בכמה כינויים. אישית עוד לא מצאתי תרגום לעברית לשמו של היום שמתיישב על ליבי. המתרגם הגדול של רומי לאנגלית, קולמן ברקס קורא ליום הזה Day of Union (יום האיחוד? יום האחדות? נשמע יותר מדי כמו יום לאומי של מדינה לא ידועה) וראיתי שיש המכנים את  היום "החתונה השמימית". בהעדר כינוי, ומתוך הכרה בכך שתרגומו של רומי לעברית וליהודית הוא תהליך שבהתוות קראתי לרשומה הזו פשוט, המוואלנה עולה לשמיים. 

הדברים הבאים הם תיאור של המפגש הראשון שלי עם רומי, שאיתו הלכתי מאיסטנבול עד לסין. 

כל שנה אני משתדל לעשות משהו ביום הזה. בינתיים אני עדיין מאלתר, עדיין מחפש את הדרך המדויקת ביותר לחגוג את היום (כאמור, התרגום הזה מתהווה לאט וטוב שכך).

מי שנשלח למרחב הווירטואלי הזה במקרה או שלא במקרה ורוצה לטעום איתנו מהפירות המתוקים האלה יודע איפה למצוא אותי (כאן, ובתקוע).

בנובמבר 2002 עזבתי את הכולל של רבי יהודה בר אילעאי ונסעתי לאיסטנבול. פעם הייתי בדרכי לבאזאר הראשי. קול קרא אלי פתאום מתוך בית קפה קטן:

“Are you lost in Istanbul?”

אמרתי לו שלא,  שאני יודע בדיוק לאן אני הולך.

"לאן אתה הולך?"

"לבאזאר".

" גם אני הולך לשם. נלך ביחד."

 קם, שילם במהירות ויצא. הוא היה מבוגר ממני, אולי באמצע שנות הארבעים שלו. השם האמיתי שלו היה אורחאן אבל כולם כינו אותו צ'וצ'ו. הוא ידע שאני ישראלי – הוא זיהה אותי כי החזקתי מחרוזת מסבחה ביד. הסברתי לו שקניתי את זה כאן באיסטנבול מספר ימים לפני שנפגשנו (מישהו מכר אותם מתוך דוכן קטן על רחוב הדיוואן יאלו. משום מה רציתי אחת ולקחתי לי כזו פשוטה עם חרוזי עץ). אמרתי שקניתי את זה ללא כל סיבה נראית לעין ושזה דווקא לא נפוץ במיוחד במקומותינו, אבל הוא לא השתכנע. לפני שנים, הוא פגש אשה ישראלית שהחזיקה כזאת, מסבחה עם חרוזים גדולים, ופנתה אליו. זה היה בגן שמול המסגד הכחול. היא הייתה די מבוגרת, מבוגרת ממנו, והיא שינתה לו את החיים. היא שאלה אותו, אם הוא מכיר את רומי. הוא אמר לה שהוא שמע משהו כשהיה קטן אבל לא ממש הכיר. הוא לא היה דתי במיוחד. עשה שנים רבות בגרמניה ובמקומות אחרים באירופה, עבד כמדריך תיירים  (עכשיו הוא כבר לא עושה את זה "כי צריך לשקר הרבה").

היא אמרה לו לקרוא את רומי. היא אמרה שהוא חייב לקרוא את זה. הוא קנה עותק למחרת וחזר לגן שמול המסגד הכחול, והתחיל לקרוא, (ומיד הגיעו גם דמעות).

הוא סיפר לי שהוא בדרך לשוק – אשתו היא קרואטית שהתאסלמה בעקבות המלחמה שם והיא אדוקה ביותר. הוא אמר לי: "היא לא כל כך יפה, אבל הפנים שלה זוהרות". המצב הכלכלי שלהם לא מזהיר והוא הולך למשכן לה חלק מהתכשיטים, תכשיטי זהב. זה רעיון שלה. הוא לא רצה אבל היא חשבה שזה רעיון טוב.

אחרי שהוא מצא את רומי, הוא מצא את דרכו חזרה לאיסלם. “you really should become a Muslim” הוא היה אומר לי בחביבות כבדת ראש. הוא הפסיק לשקר לתיירים. הוא חזר בתשובה.

הסתובבנו יחד כל היום. הוא לקח אותי לקנות צנור לנרגילה בחנות מפעל ואחר כך לרחוב של הדיסקים המזויפים שנמכרו מתוך מזוודות מתקפלות. (משם, אלבום נורא ואיום של טום ג'ונס שהמתיק לי פעם את הלילה על הרצפה הקרה של שדה התעופה באקטאו). ולבסוף לבאזאר, למשכן את התכשיטים. (וכשהלכתי שם, פתאום שמעתי קול מאחורי "לאזו!" וזה היה החבר, מ"בית הנרגילות הקסום", המקום שביקרתי בו מדי ערב. השם לאזו הייתה המצאה שלו.  הוא עמד ליד החנות שלו למעילי עור ואני חשבתי, כמה זמן אני כבר כאן?)

נפרדנו לקראת הערב. לא החלפנו פרטים. דבר לא נאמר – ידענו שמי שדאג לפגישה הראשונה ידאג לזאת שאחריה. לא ראיתי אותו עוד, אבל למחרת בבוקר הלכתי מיד לרחוב איסתיקלל וקניתי מהדורה של רומי בתרגום של קולמן ברקס.

לא פתחתי אותו עד לטביליסי.

וזה מה שקראתי אז,  מתוך הההקדמה לספר הרביעי של המת'נאווי (בתרגום המאולתר שלי לתרגומו האנגלי של ברקס):

"זהו המסע הרביעי שלנו הביתה, אל עבר היתרונות הגדולים המחכים לנו. בקריאה הזו, מבקשי הסוד ירגישו שמחה גדולה, כפי ששדה חש בשומעו את הרעם, החדשות הטובות על הגשם המתקרב,  כפי שעיניים עייפות מייחלות לשינה. שמחה לנשמה, בריאות לגוף. כאן, רצונה של הדבקות האמיתית, התרעננות, פרי מתוק ובשל מספיק לבררן הבררני ביותר, רפואה, הוראות מדויקות איך להגיע לחבר[1]. השבח לאללה. הלימוד בספר הזה יביא כאב לרחוקים ממנו. אחרים, יהיו אסירי תודה. בבטנה של הספינה הזו, משא שלא נמצא ביופין של הנשים. גמול לאוהביו, ירח מלא וירושה שחשבת שאיבדת לנצח והנה הוא שב אליך. תוספת תקוה למקוים, מציאות למחפשים, ציפיה לאחר דכדוך, התרחבות לאחר התכווצות. השמש יוצאת ואת אורה אנחנו מעניקים לצאצאינו הרוחניים...."

 (וכך היה שהוא ליווה אותי, המוולנה, ג'לאל א-דין, האוקינוס של הלב, עד לים הגדול.)

---

[1] "החבר" אצל רומי הוא אלוהים