דברים שנאמרו לי במילואים על המחאה החברתית ומה שרציתי למור בתגובה אבל לא הצלחתי כי היה לי חם

1.      " אתה לא מבין שזה נוגד את האינטרס שלך?"  [איש היי טק א' לאיש היי טק ב' בתגובה לאמירה שהוא היה רוצה להצביע למפלגה עם מצע חברתי]

אולי הדבר הכי מפתיע באמירה הזו הוא שהיא נאמרה במילואים. מבחינתי (ואני די בטוח שאיש היי טק א' מסכים איתי) להיות במילואים זה נוגד את האינטרס האישי שלי, במקרה דנן בעיקר את האינטרסים שלי לקרירות, להליכה יחף ולאי מגע עם טנקים וחול. בעיני האמירה הזאת חושפת שני דברים:

א.      בענינים כלכליים רק האינטרס האישי קובע. יכול להיות שבתחומים מסוימים יש ציפיה מאיתנו לחשוב גם על הכלל אבל שבמה שקשור לכסף העולם הוא ג'ונגל גמור. איש היי טק א' הוא אדם מצוין שאכפת לו ממה שקורה כאן. הוא מוכן אפילו לבוא לצאלים בקיץ בגלל שהמדינה חושבת שזה חשוב. אבל כסף – זה כבר סיפור אחר לגמרי.

ב.      האמירה הזו מצביעה על בטחון מוחלט שמה שהיה הוא שיהיה ושהכסף שנצבר מעולם לא יעלם. אבל בעצם, איך אפשר להיות בטוחים כל כך? האם איש היי טק א' בטוח שהוא תמיד יהיה למעלה, שהוא או ילדיו לעולם לא יזדקקו לסיוע ממערכות הרווחה ההולכות ונמוגות שלנו? הרי איש היי טק א' איננו (ככל הידוע לי) מיליונר. מישהו הצליח למכור לו ולאחרים את הבטחון הכוזב הזה שהם מסודרים. שהמערכת הנוכחית מייצגת את "האינטרס האישי" שלהם ושראוי שתשאר במקומה.

2.      "סתם חבורה של שמאלנים אנרכיסטים שאוכלים כל היום במסעדות יקרות"

הטענה הזו נשמעה הרבה כשהמחאה התחילה והמשיכה ללוות אותה לכל אורך הקיץ. יש בה משהו ישן ומעייף אבל אני בכל זאת רוצה להתייחס אליה.

א.      האם זה באמת סביר שכל האנשים שיצאו לרחובות וישבו במאהלים בקיץ שעבר הם אנארכיסטים חובבי מסעדות יוקרה? כולם תל אביבים מפונקים שרוצים לגור במרכז העיר ולשתות אספרסו בלי לשלם את המחיר? בקיץ שעבר ביקרתי במאהל קרית שמונה שם היו בעיקר סטודנטים מתל חי שדיברו בעיקר על בעיות החינוך והתשתיות של הצפון. חלקם היו שמאלנים, אף אחד מהם לא נראה לי אנארכיסט במיוחד ואת האוכל שלהם הם הכינו וגם גידלו בעצמם. הייתי גם בחורפיש במאהל דרוזי שם כיבדו אותי בקולה ודיברנו על זכויותיהם של חיילים משוחררים במגזר הדרוזי ועל שוויון זכויות. אף מילה על אנרכיזם.

ב.      ועכשיו ביתר פרוט: שמאלנים – אכן, יותר חילונים התענינו במחאה הזו מדתיים ויותר שמאלנים מימנים. חלק מן האתרים של המחאה גם כיום, כמו למשל אתרי התקשורת האלטרנטיבית הם בהחלט עם נטייה חזקה שמאלה. אבל כפי שכתבתי גם בקיץ שעבר, זה לא היה מחויב המציאות. הטבע המבוזר והלא ממוקד של המחאה (שעליו הייתה ביקורת רבה – ראה להלן סעיף 3) היה פתוח לעיצוב. במילים אחרות למרות שהבעיות שעסקו בהם היו של כולם, המחאה הייתה של שמאלנים כי הם אלה שבאו.

ג.       אנארכיסטים – הראייה המובהקת ביותר כי לא היה אלמנט אנארכיסטי חזק במחאה, נמצאת במה שקרה איתה מאז. לא רק שכל יושבי האוהלים חזרו לביתם בשקט, לא הייתה שום קריאת תיגר על השלטון והאלימות, עד לקיץ הזה, הייתה שולית ביותר. בסוץ הקיץ שעבר אפילו יצאה קריאה להתפקד למפלגות קיימות כדי לשנות את המצב – טקטיקה לא אנארכיסטית בעליל. הדגש על חקיקה מעיד על קבלה עמוקה של חוקי המשחק.

ד.      מסעדות יוקרה – התפיסה שמאחורי ההאשמה הזו היא למעשה כפולה: פעילי המחאה הם מפונקים ובמקביל, בניגוד להצהרותיהם הם חושבים רק על עצמם ועל זכותם לאספרסו כפול במרכז תל אביב. אתם מבינים את האירוניה? מי שנשאר בבית, מקבל את המציאות כמו שהיא, לא שואל שאלות על המערכת אלא מגבה אותה בכל בר וענין מאשים את אלה שיצאו, שאלו וביקרו באנוכיות. לא רבותי. פינוק ואנוכיות לא נמדדים בגובה החשבון המוגש במסעדה. מי שאנוכי הוא זה שלא מוכן לצאת מקליפתו, שנותן למערכת לתפקד כרצונה כל עוד היא לא פוגעת בו אישית.

הרבה אמרו לי בקיץ שעבר "איפה היו כל אלה בהתנתקות"? נכון, הם היו עסוקים בשלהם. הם חשבו שמה שקורה שם, בעזה, לא נוגע אליהם בכלל. אם כך, בואו נראה להם מה זה – גם אנחנו לא נשתתף במחאה שלהם. זוהי המגזריות בצורתה האנוכית והטפשית ביותר. להשתתף בשיח של המחאה הזו הייתה ואולי עודנה הזדמנות אמיתית להשפיע על עתיד החברה הישראלית. להתעלם ממנה כאילו היא לא שייכת לנו מזכירה לי את הסיפור הידוע על זה שעשה חור בתא שלו בספינה והתחיל להתווכח עם שאר האנשים בספינה בטענה שמה שקורב בתא שלו זה ענינו הפרטי. המצב החברתי כלכלי כאן הוא חור בספינה שלנו. מי שמייחס את החור הזה ל"תא" של השמאל וכתוצאה מכך מאבד ענין פשוט לא מבין מה זו ספינה.

3.      "לא הבנתי בכלל על מה המחאה. הם ירו לכל הכיוונים -  בסוף פוגעים במשהו"

נכון, זו באמת הייתה אחת הבעיות של המחאה החברתית. ברחוב רוטשילד בקיץ שעבר הייתה תחושה קצת קרקסית. ריבוי הנושאים נבע מן הטבע האינטרנטי של התנועה. לשפע האג'נדות היה צד של חיוניות ופריחה אבל בסופו של דבר אי היכולת להצטמצם ולכוון הייתה בעוכרינו. הייתה גם תחושה שכל המחאות בעצם שוות בחומרתן.

הפעילים המרכזיים של המחאה לא רצו או לא יכלו למקד את כל התנועה לכיוון אחד ברור ובסופו של דבר מרחו אותנו עם "ההישג הגדול" (והיחיד) של הקיץ, חינוך לילדים מגיל 3. אבל האמת שהקשר בין כל או רוב הנושאים היה שם כל הזמן ברקע. העובדה שהדברים לא נאמרו בבירור אומרת הרבה על תפיסת המציאות שלנו ועל התקופה בה אנחנו נמצאים – היא איננה מעידה על תקפותן או אי תקפותן של נושאי המחאה.  

אכן, המחאה הייתה מפוזרת ורוב הזמן היה חסר חוט מקשר. אבל העדר הקישור לא מעיד על העדר בעיה אלא על טבעה של הבעיה. כפי שאומרים "מרוב עצים לא רואים את היער": היער הוא השיטה עצמה וביתר שאת הרעיונות שעומדים בבסיסה. מה שמשותף להעדר דיור ציבורי, תפקוד לקוי של רשויות רווחה וחינוך, וזכויות עובדי קבלן זה שכולם תוצר של מה שנקרא באופן אירוני "שוק חופשי". אם נסתכל על הדברים מן הצד השני מדוע בישראל של שנות השבעים רמת האי שוויון הייתה מן הנמוכות בעולם המערבי והיום היא מהגבוהות? כנראה לא בגלל שתאוות הממון נולדה  בעשרים שנה האחרונות. המצב היה כפי שהוא היה (אם כל הבעייתיות הרבה של שלטון מפא"י) בגלל שהמדינה דאגה באופן אקטיבי שכך יהיה. כיום המערכת כולה נעה ומונעת על ידי ולטובת ההון. המדינה דואגת לכלכלה, אבל כשאומרים כלכלה הכוונה לסטטיסטיקות שמשקפות רק חלק קטן של האוכלוסייה.  כפי שכתב פעם אורי רם, במדינת ישראל (וגם ובהרבה מקומות אחרים כמובן) כלכלה וחברה הם שני דברים שונים לגמרי. פעולה שיש לה השלכות חברתיות חיוביות ללא החזר כספי היא פעולה שנוגדת את ההגיון הבסיסי ביותר במערכת. היא תעשה אך ורק לצרכי תעמולה וזריקת עצם לריצוי האוכלוסייה. 

כתבתי על זה כבר הרבה, ודיברתי עוד יותר הרבה ואני מתחיל להרגיש קצת טרחן (לא סתם הרשומה הזו מוטלת לפני כבר כמה שבועות). השורה התחתונה היא זאת: אם כל הביקורת על המחאה החברתית האם מישהו יכול להכחיש שיש לנו כאן בעיות רציניות? שחברות כח אדם מעסיקות אנשים בשכר עבדות? שהקשר בין הון לשלטון הוא כל כך הדוק שחבל אפילו להשתמש במילים שונות? שזוגות צעירים לא יכולים להתקיים בלי עזרה מן ההורים עמוק אל תוך שנות השלושים שלהם? 

 בסוף זה תמיד נגמר אותו דבר. משיכה בכתפיים בתוספת "ככה זה בכל מקום" או "אין מה לעשות  - זה העולם".  

בינתיים כבר כמעט ראש חודש אלול והמילואים האלה נשכחו ממני כפי שמהמחאה נשכחה מכולם. אחרי שבוע בצפון כולל כנרת, נהר הבניאס, והים התיכון ריח המדבר כבר נשטף ממני לגמרי. ובעודי נוסע בכביש הצפוני והיפיפה מגדות ללהבות הבשן התבשרתי פתאום שאני עומד ערב נסיעה לסין (ועל כך בע"ה ה' ברשומה הבאה מן הצד השני של היבשת)

במדבר צאלים, תמוז תשע"ב

רשימה קצרה על חלום מילואים (בליווי תמונות צבעוניות של טנקים רבי הוד ורושם)

 א

בשבוע שעבר הזדמן לי לבלות כמה ימים במדבר על גוש פלדה רותח, בחומו של תמוז. כשהייתי שם, בכלל לא השתעשעתי במחשבה שאוכל לכתוב משהו על המילואים האלה. החוויה המרכזית, תחושת החום הייתה חזקה וגורפת כל כך שלא נותר עוד מה לומר.

אבל אחר כך, שישבתי במזגן בביתי ודעתי הצטננה עלי קצת, הגעתי למסקנה שהחום היה רק חלק אחד מן החוויה החושית הייחודית של המילואים. נוספו לה המגע המתמיד עם החול והסולר והשמן, הרעש, הפיח, והעשן. בנוסף, אפשר להזכר גם בכל התנוחות הגופניות החריגות: התכופפויות וטיפוסים ותמרון בין בליטות של ברזל חם, או כל ההתעטפות הזו, מכף רגל ועד ראש, במדים (זה נחמד להיות עם כל כך הרבה כיסים פתאום), ומגפיים כבדות (תפסיקו כבר לקרוא לזה נעליים גבוהות), הראש שמזיע מתחת לקסדה, הלכלוך שמצטבר על הגוף, שכבה אחר שכבה.

 ובעצם כל זה, כל מה שהגוף נזרק אל תוכו, הם רק ביטויים חיצוניים לחלום הפסיכודלי  (והלא נעים במיוחד) של הצבא-באמצע-החיים.

במרכזו של החלום הזה  עומד רעיון שהוא דווקא די נחמד, והוא שאני בעצם מישהו אחר לגמרי. לא יושב על המחשב אלא עומד עם הראש מחוץ לצריח הטנק. לא מדבר על סין אלא מנסה לטפל במקלעים (לדאוג לתחמושת, לשמן, לפרוק, לנקות מפיח במברשת ברזל). אפשר לומר שזה סוג של תאטרון תקופתי, עם חזרות מעיקות במיוחד, שבו אנחנו מגלמים חיילים, ובמקרה שלנו, כפי שיסופר להלן, גם מכונאים.

בניגוד להזיות הפרטיות שאנחנו חווים בדלת אמותינו, עם או בלי עזרה מבחוץ, המילואים זו הזייה משותפת. אפשר לראות את זה כסוג של מפגש חלום – פעם בכמה זמן באים אותם אנשים למקום שיועד לכך כדי לחלום קצת ביחד - הכיוון הוא בדרך כלל בלהה אבל לא רק. יש גם הומור, בדרך כלל שחור או נמוך במיוחד, ופה ושם כמה רגעי חסד. 

 החלום הוא די קבוע והפתיחה היא תמיד זהה. ביום הראשון התחושה היא שלמרות התנועה הטבעית  שלי במדים, בנעליים ובמרחב הבסיס, לא ברור לי לחלוטין איך הגעתי לכאן. באימון, יש גם את הרגע  הקשה שבו אתה עולה לראשונה על הטנק.
 עכשיו גירוד בפדחת ונסיון להתמקד - אני זוכר משהו על טנקים אבל האם הזוכר הוא אני?

ב

זה היה המילואים הראשון שלי מזה זמן רב. פספסתי שני תעסוקות מבצעיות ואימון אחד. קודם היינו בסין, אחר כך כבר בארץ, התעסוקה נפלה סמוך ללידתו של בני השני. ובכל זאת, בחלום הצבאי ידעתי פחות או יותר מה לעשות ואיך להתנהג. בעצם לא השתנה שם שום דבר – כמה פרצופים חדשים (שתמיד נראים מוכרים גם אם לא נפגשתם מעולם) אבל הטקסים נותרו בעינם. להלן כמה מהם:

-        חיילים מתלוננים כל הזמן. מאז שהגעתי לפלוגה לפני כ-11  ויש להניח שהרבה יותר, הם  גם מתלוננים על אותם הדברים בדיוק. על בזבוז זמן, על חוסר יעילות, על יחס משפיל (בעיקר של אנשי מפקדה), על ציוד לקוי ועל פחות מדי זמן לשק"ם (הרוב נכון, דרך אגב). התלונות נאמרות ברצינות תהומית פעם אחר פעם, על פי כל כללי הטקס. הם בלתי נמנעות בדיוק כמו המערכת המסורבלת שמייצרת אותם. החיילים מתלוננים ומאיימים לא לבוא בפעם הבאה. לפעמים הדברים נאמרים בציניות ולפעמים בכעס אמיתי. החיילים רוצים שיטפלו בהם, "יעטפו אותם בצמר גפן" כפי שאמר הפעם  אחד המלינים. הם מרגישים שמנצלים את טוב לבם. הם אוהבים את המפקדים (ברמה זו או אחרת) אבל מתעבים את המערכת.

-        המערכת חיה על התיעוב הזה ועל הנסיונות הנלעגים לשים לו קץ. היא עושה זאת בטקס קבוע שבו החיילים נלקחים למפגש גדודי שבו המג"ד ובדרך כלל גם המח"ט מודים לנו על כך שבאנו, מזכירים את ההקרבה הגדולה, את עזיבת האשה והילדים ואת העובדה שלא הרבה היום בישראל עושים מילואים מה שמדגיש את העובדה שאנחנו באיזושהי צורה חוד החנית של החברה והתסכול שלנו מוצדק לחלוטין ואפילו מקור לגיטימי לגאווה. אחר כך הם מודים לנהגים ולכל מיני אנשי מפקדה שהם זקוקים להם במיוחד. אחר כך שותים קולה ואוכלים כל מיני בצקים הפעם למשל הם התעלו על עצמם בשרשרת מיני בצקים מכל העולם – גם בורקסים (בכל זאת אנחנו במזרח התיכון), גם טורטיות (משהו אקזוטי מן העולם החדש) וגם רוגעלך (שלא נשכח את המקורות). כך, פעם אחר פעם. המערכת משבחת אותנו על מסירותנו ואנחנו מתלוננים על כך שאנחנו פריירים. זהו ריקוד החיזור הקבוע של חיל המילואים.

-        הציניות, התלונות והכעס מופנים כאמור מול המערכת ובמקרים מסוימים מול נציגיה, כלומר מפקדינו הישירים. בתוך הפלוגה לעומת זאת הקשיים הופכים למיתוס כמעט מיד. בעצם מדובר על סוג של מיתוס גבורה אבל לא במובן הרגיל. הגבורה הזו היא לא גבורת ההקרבה או היכולת המבצעית. בפלוגה שלנו ואני מניח שגם בשאר המקומות, הגבורה הנחגגת היא בדרך כלל עצם ההגעה למילואים. בשנים האחרונות משום מה ישנה התעלמות מכך שהגיוס למילואים נעשה על פי חוק. חיילים ומפקדים אוהבים להדגיש כי מדובר בבחירה, בסוג של התנדבות. מיתוס הגבורה הקטן שלנו נבנה על יסוד הבחירה הזו – הרעיון שיכולנו שלא להגיע, לחיות את חיינו בשקט ובשלווה אבל מתוך אמונה מסוימת ועמומה אנחנו מתייצבים. (הסיבה עצמה, הדבר הזה שבגללו מגיעים, נותר נסתר בדרך כלל. יש הטוענים שמדובר בציונות אבל דברים כאלה נאמרים בלחש. אחרים חושבים שמדובר בתחושת מחויבות לחברי הפלוגה האחרים. כאמור, אף אחד לא יודע כי לא מדברים על זה הרבה).

אנחנו, החיילים הפשוטים אוהבים להדגיש את זה חזור והדגש. אבל לא רק אנחנו – רעיון הבחירה מתוחזק על ידי המפקדים עד לדרגות הגבוהות ביותר. כך למשל, השפה הרשמית, החוקית וחמורת הסבר של הצו שמגיע בדואר מתחלפת עם ההגעה למילואים בשפה רכה ומשפחתית. כך אנחנו יוצרים את אחד המרכיבים המוזרים ביותר של הזיית המילואים – הרעיון שכולנו כאן מבחירה. אחרת מה עוד היינו עושים בימים החמים של תמוז?

  

ג

אומרים העולם, שכחוזרים על בדיחה כמה פעמים היא כבר לא מצחיקה. אבל זה נכון רק בפעמים הראשונות. אם חוזרים עליה המון פעמים היא חוזרת להיות מצחיקה,  בגלל עצם החזרה. אם חוזרים על אותה שטות שוב ושוב הרבה מאד פעמים בסוף אי אפשר יהיה לעמוד בפניה מבלי לצחוק.  כל ההומור של המילואים מבוסס על העקרון הזה. זה פשוט וקל - מי שמשחק בתאטרון המילואים חייב להוציא את הבדיחות הישנות מהבוידעם ולחזור עליהם הכי הרבה פעמים שאפשר. במקרה הנמוך (כלומר, בדרך כלל) מדובר בבדיחות פיפי-קקי שלעולם לא סר חינם ובדיחות אובססיביות על הומואים (יכול להיות שאני טועה ושככה אנשים צוחקים אחד עם השני  גם מחוץ למילואים? אני מתקשה, וגם מסרב להאמין)

מה שלא מצליחים לייצר החיילים בתחום ההומור, המערכת מספקת בנדיבות. ברוב טובה היא מתאימה את עצמה בצייתנות לתפאורת הסרט "גבעת חלפון אינה עונה", יצירה שיותר מלתאר את המילואים היא מעצבת אותם. המ"פ הראשון שלי בפלוגה טען שכל חייל חדש צריך לעבור תהליך של שבירת המיתוס של גבעת חלפון – ההבנה שיש פה סדר מסוים ושזו לא קייטנה ושצריך ללבוש גומיות בנעליים ולעבוד וכו'. ובכל זאת הסרט הזה ניבט בכל פינה: משאיות ישנות ומקרקשות מעידנים אחרים נותנות את התחושה כי ללא ידיעתנו מצלמים אותנו לסרט דרמטי על תש"ח. אנשים בגופיות ושפמים קטנים ומבטאים משונים יושבים במחסני אפסנאות ונהנים להשתעשע בחיילים שצריכים משהו, ולשלוח אותם למישהו אחר שעסוק עכשיו בקריאת עיתון אבל נראה כאילו הוא נמצא בפסגת חייו (הם לא קצת מבוגרים מדי? יכול להיות שהם מתנדבים לעשות את זה כדי לרומם את רוחנו?).

והפעם לפחות, הליכה ארוכה במדבר, כדי להגיע לכביש, שם נמצאת הטיולית (כלי רכב משונה שמעולם לא סר חינו), שתביא אותנו לערב הגדודי ולרוגעלכים שלנו. בדרך חזרה מישהו שכנע את הנהג לנסות ליסוע בחול עד לטנקים והוא נתקע שם עד אמצע הלילה (החלק הזה לא כל כך הצחיק אותו ככל הנראה)

ד

מעולם לא הייתי מכונאי מוכשר במיוחד – למוסכניק הממוצע לוקח בערך 3 דקות להבין שאין לי מושג ברכבים ולהחליט כמה ואיך ראוי לעשוק אותי. אבל על פי מה שזכור לי מן העבר הרחוק, ידעתי פחות או יותר איך להפעיל את המכונה הזו. אחרי ארבעה חודשים בלבנון ב-1998 כנראה שאפילו הייתי נהג לא רע בכלל (שמעתי את זה מהקצין שלי.  במחשבה שניה יכול להיות שמי שבא במקומי פשוט היה גרוע יותר). אבל מאז עברו 15 שנה. מאז האימון האחרון שלי על טנקים עברו בערך 5-6 שנים. ולכן כשביקשו ממני בטבעיות, להיכנס לטנק ולסדר את הקשר, בהיתי בתדהמה. אחר כך נכנסתי לצריח הלוהט והחזקתי את פתילי הקשר ובהיתי עוד קצת. את הקסדה חיברתי בלי בעיה, הצלחתי להבין איפה שמים את הרמקול אבל כשהסתכלתי במכשיר עצמו היה נדמה לי שלא ראיתי אותו בחיים. בסוף, אחרי שגם אני וגם המפקד בהינו מספיק והגענו למסקנה שבאמת אין לנו מושג מה לעשות, שלחו מישהו מקצועי שיסדר את זה.

אחר כך הסתבר שמתח הזחל שלנו נמוך, כלומר שהשרשרת הכבדה שמקיפה את גלגלי הטנק היא רפויה מדי, דבר שעלול לגרום לכל מיני תקלות מעצבנות ולעבודה רבה. צריך למתוח. כדי לעשות את זה צריך לסובב איזשהו ציר גדול בעזרת כלי כבד שנקרא "מפתח כיס" (דוגמה נפלאה לחוש האירוניה הדק של שריונאי העבר) אבל בטנק הזה שלנו יש דבר מוזר -  בצד אחד של הטנק המתיחה נעשית בסיבוב הציר כלפי מעלה ובצד השני בסיבוב כלפי מטה. עד כאן הכל ידוע ועכשיו השאלה היא רק באיזה צד מעלים ובאיזו מורידים. כדי לזכור מה עושים איפה, המציאו נפילי העבר מן סיסמה כזו קטנה שהיא, על פי אחת הדעות: "שמאל באסה ימין סבבה". הבעיה היא שחלק חשבו שדווקא "ימין באסה ושמאל סבבה" היא הגרסה הנכונה.

מדובר בתהליך די מייגע (במיוחד עם צריך להעלות) שאותו עשינו כמה פעמים עד שהגרסה הנכונה יצאה לאור (כבר הספקתי לשכוח כמובן). אני מספר לכם את זה לא כדי להתלונן (עשיתי את זה כבר שם) אלא כדי לחלוק רגע של הארה - פתאום הסתבר לי שאני לא היחיד שהוא לא מכונאי גדול. רגע, אמרתי לעצמי,  בעצם כל האנשים האלה מסביבי הם אנשי היי טק שיושבים ליד המחשב מבוקר עד ערב. זה לא כל כך מפתיע שהם לא כ"כ יודעים מה הם עושים. כמובן! נזכרתי -  זה רק חלק מההצגה. היום אנחנו בעצם משחקים גברים כאלה שלא רוצים לתת את האוטו למוסך "כי זה כלום, אני מסדר את זה בעצמי צ'יק צ'ק".  לפעמים זה אפילו מצליח מה שגורם לנו להרגיש נהדר אבל בדרך כלל צריך להביא מישהו (שמוכשר לעבודה!) שיסייע לנו קצת. זה פשוט חלק מהקטע.  כשכל זה קורה על החול החם בשעת הצהריים בחודש תמוז, זה כמובן הרבה יותר מצחיק. גם יותר אותנטי.

ה

בסוף תמיד אומרים שהיה אימון מצוין ומשבחים את כל המשתתפים. הטנק שלנו למרות ארבעים שנותיו, עדיין נוסע ופוגע במטרות. עבורי כאיש צוות, כל האימונים, קצרים או ארוכים הם אותו דבר בדיוק. אפשר להגיד שאני סוג של ניצב בסרט הזה.

למרות שזה מקום של קטנות מוחין בלתי רגילה (תמיד אני מביא ספרים ללמוד וכמעט תמיד לא מצליח), יש גם פה ושם דיבורים משמעותיים, אבל אני לא יכול לכלול אותם כאן. הם בכלל לא מתאימים להזיית המילואים שלי ולכן אכלול אותם ברשומה נוספת, להלן: "דברים שנאמרו לי במילואים על המחאה החברתית בקיץ שעבר ומה שהייתי צריך לומר בתגובה אבל לא הצלחתי כי היה לי חם"