הרהורים דאואיסטים על חב"ד ועל נוער הגבעות

"חלום על אלמוות" (ציור דאואיסטי)

לאחרונה הזדמן לי ללמד קצת פילוסופיה דאואיסטית (לאו דזה וג'ואנג דזה). אני אוהב את החברה האלה מאד ולקרוא אותם שוב זה תמיד כיף. בניגוד לפילוסופים אחרים, יש משהו מאד משכנע  ובעיקר משמח בדאואיסטים, גם אם לא תמיד יש מה לעשות עם זה אחר כך.

באותו השבוע שבו נהלתי שיחות על הדאו במכללת הרצוג, הייתי בארוע גדול לכבוד חג הגאולה בי"ט כסלו. רציתי מאד לעלות ליצהר כדי לשמוע את הרב יצחק גינזבורג אך הדבר לא נסתייע ( להפתעתי, גיליתי שאין טיסות ערב מתקוע ליצהר) והסתפקתי בביקור בארוע המרכזי בבניני האומה בירושלים. ברקע, עוד לפני שכולם פנו לנושא החם של הדרת נשים, הארץ רגשה וגעשה בעקבות פעולות התג מחיר ונוער הגבעות.

כך, מצאתי את עצמי שואל שוב את השאלה שכל יהודי שואל את עצמו מפעם לפעם – מה לאו דזה היה חושב על תנועת חב"ד ועל נוער הגבעות?

י"ט כסלו

כידוע, אני לא חסיד חב"ד אבל אני מאד אוהב את הרעיון של י"ט כסלו. אני אוהב את הרעיון שיש יום חג לחסידות כתנועה, יום שמוקדש לנהר האדיר של פנימיות התורה שהתחיל לנבוע במזרח אירופה לפני כ-300 שנה ושינה את פני היהדות. ראוי שיהיה יום כזה, קודם כל כדי להזכיר לכל מי שקשור בצורה זו או אחרת לחסידות שרב המשותף על המפריד וגם כדי להחזיר אותנו למה שעומד בליבה של התנועה – רצון לגילוי עמוק יותר, אישי יותר וכללי יותר של רזי התורה. יום שמוקדש להפצת המעיינות החוצה ופנימה.

אני אוהב את הרעיון של יט כסלו כל כך שאין לי שום בעיה עם העובדה שהיום הזה מציין דווקא את שחרורו מהכלא של מנהיגה של פלג אחד בתוך החסידות (ולא ארוע שהתרחש לבעש"ט למשל). אבל בגלל שהיום הזה אהוב עלי ושבכל שנה אני משתדל לציין אותו בצורה זו או אחרת, יש לי גם צער עליו כשבכל שנה אני נזכר שהרעיון של יום כלל חסידי למעשה נכשל. בפועל י"ט כסלו איננו יום כלל חסידי. מי שחוגג אותו כיום הם חסידי חב"ד ואוהדיהם, בעיקר מן הציבור הלאומי. כך למשל בבוקרו של היום התפללתי בבית ברסלב כאן בתקוע ובמהלך התפילה התפתחה מחלוקת לגבי אמירת תחנון (הוחלט לבסוף שמי רוצה, יאמר באופן פרטי). דיון כזה יכול להתקיים במקום כמו תקוע, מקום בו אנשים רבים לא מרגישים צורך לבחור במקור השפעה בלעדי ומרשים לעצמם לינוק מיותר ממקום אחד. בברסלב צפת לעומת זאת, ככל הזכור לי אומרים תחנון בלי להניד עפעף. זו לא התרסה או התנגדות לחב"ד או לאדמו"ר הזקן – התאריך פשוט מעולם לא הצליח לחלחל להם ללוח השנה.

כאמור, השנה נסעתי לארוע בבניני האומה שהיה למען האמת קצת מאכזב. הנואם המרכזי היה הרב יואל קאהן, מי שהיה במשך שנים ה'חוזר' של הרבי. הרבה סיפרו לי על כך ששוה מאד לשמוע את הרב כהן. הבעיה היא שהוא איש מבוגר מאד עם דיבור לא ברור במיוחד. הגברה טובה הייתה יכולה לעשות את העבודה אבל למרות שהארוע נערך בבניני האומה, כנראה שהקוגל תפוחי אדמה שהגישו הרס את האקוסטיקה. אני בכל מקרה לא הצלחתי להבין מילה. אבל בכל זאת הייתה גם קצת שירה וריקודים ומכירת ספרים יפה ובסך הכל האווירה הייתה נעימה.

אני אומר שהאווירה הייתה נעימה אבל לא צריך להיות גאון גדול כדי לדעת שחסידות חב"ד היא תנועה במשבר. כתבו על זה הרבה וחלק לא מבוטל מן החסידים מודים בכך בחצי פה. גם המקור למשבר הוא די פשוט  - אחרי שנים ארוכות של דיבורים על כך שהמשיח מגיע "תכף ומיד ממש" ההמתנה מתחילה להיות קצת מעיקה. הבעיה הגדולה יותר היא לא רק שההבטחות הגדולות לא התממשו, גם אין מי שיפרש אותם מחדש או יתן כיוון אחר. יש משהו אירוני ומתאים בכך שמי שמדבר בארוע המרכזי של י"ט כסלו  מכונה ה"חוזר", כי זה בעצם מה שנשאר – לחזור על דבר הרבי והרביים האחרים, להמשיך להדפיס (ברוך ה' יש ללא ספק הרבה חומר ישן ומצוין), לצאת שוב למבצעים ולהמתין. במקביל ישנה גם את אפשרות רדיקלית יותר, המתבטאת בטענה של הזרם המשיחיסטי שלמעשה מאז ג' תמוז (יום פטירתו/הסתלקותו של הרבי. מנסיוני, גם חבדניקי"ם מן הסוג הלא משיחיסטי מעדיפים פשוט לציין את התאריך מלתת לארוע כותרת) לא השתנה שום דבר. אבל עדיין התוצאה היא אחת – על החסידים להמשיך ולהתנהג כפי שעשו בעבר, ולחכות. כך למשל, כל המבצעים המוכרים ממשיכים בעוז (התפילין, חלוקת נרות שבת, החנוכיות הגדולות וכו') אך לא נוספים מבצעים חדשים כי פשוט אין מי שיזום אותם. 

הגבעות

לפני שאני פונה לחכמי הדאו, כמה מילים על נוער הגבעות. לתנועה הזו, אם אפשר לקרוא לה כך, יש קשר משמעותי לחב"ד בעיקר בדמותו של הרב גינזבורג. יצהר, המקום שנקשר לאחרונה, בצדק או שלא בצדק עם נוער גבעות, אלימות לצבא, מאחזים בלתי חוקיים ותג מחיר, זה מקום עם השפעה חבדי"ת חזקה ביותר (גם הרב שפירא, שכתב את הספר "תורת המלך" הוא חבדני"ק).

בהקשר של השומרון והמאבק על ההתיישבות שם, נראה לי שהאלמנט החבד"י הניכר ביותר ביצהר הוא הדגש על הנצחון. הרצון לנצח, האמונה החזקה כי ניתן לנצח כנגד כל הסיכויים וכי הנצחון מובטח. נצחון בהקשר הזה איננו רק הצלחה, אלא הכרעה מוחלטת וטוטאלית של כל המציאות בדרך שאין ממנה חזרה. זהו נצחונו של מלך המשיח, נצחון מלא ומושלם. הרעיון הזה בא לידי ביטוי בין היתר במושג "דידן נצח" מושג שחוזר הרבה פעמים אצל הרב גינזבורג. בחב"ד יש לדידן נצח יום מיוחד, הוא היום שבו החסידות זכתה במשפט הספרים בבית המשפט הפדרלי בארה"ב. אצל הרב גינזבורג המושג הזה קשור מאד לחג הסוכות  (אבל מופיע גם בהזדמנויות אחרות) ולמידת הבטחון, פנימיותה של ספירת הנצח.

הנה דוגמה אחת משיעור שניתן בסוכות השנה:

יש משהו בחג סוכות של נצחון – הרי אז קוראים בהפטרה על מלחמת גוג ומגוג. פוחדים, גם השנה, שעוד מעט הולכת להיות מלחמת גוג ומגוג. מתי קוראים על זה? בחג סוכות. סימן שחג סוכות זה הזמן שמנצחים, שאפשר לקרוא את ההפטרה עם שמחה – קוראים מלחמת גוג ומגוג עם שמחה גדולה, כי "דידן נצח". זה הבטחון הגמור, לפעמים נקרא בטחון מופרז – שיהודי כל כך בוטח שחושבים שהוא מטורף. דברנו על אמונה, אבל בטחון זה עוד יותר – בטחון גמור שאנחנו יוצאים זכאים, ואם יש מלחמה אנחנו מנצחים, "דידן נצח", משהו מוחלט ומחויב המציאות.

כמובן שהדגש על הנצחון חזק בכל תנועת ההתישבות. הנצחון המוחץ הוא תאומו של הזכות המוחצת והניצחת על הארץ. והבעלות עליה. בפשטות הדברים ניכרים בסיסמאות של השנים האחרונות: "תנו לצה"ל לנצח" והרבה מאד "לנצח נצחים", "מאז ולתמיד", "עם הנצח" וכו'. צדק, בטחון, נצחון. ההבדל בין נוער הגבעות להתיישבות כולה הוא בעיקר מידתי. למרות שחלקם כבר לא ממש נוער מצד הגיל, שמם הולם אותם. הנערות שלהם מתבטאת בטוטליות, בחוסר המוכנות לקבל פחות מנצחון מלא ומיידי.

ככל שהמאבק ברשויות מתפתח ומתפשט, הצורך בנצחון הופך להיות דחוף. איך שלא מתסכלים על זה, אנשים שנמצאים תחת מתקפה, שנלחמים בכל העולם, רוצים לנצח. אבל מהו נצחון מספק? התחושה שלי היא שעבור מבצעי התג מחיר נצחון זה ללכת על כל הקופה - רוצים שהצד השני יכנע וילך מכאן. רוצים להכניע את המציאות הגשמית, להתגבר על החילונים, להעיף את הערבים, ולסיים את המלחמה הזו אחת ולתמיד. הנצחון הוא נצחונו של מלך המשיח וכל מה שפחות מזה נתפס כפשרה מחפירה.

אז אולי אתם שואלים את עצמכם, מה הבעיה שלו בעצם? מה הוא לא חושב שאנחנו צודקים? שחברון מאז ולתמיד ושירושלים בירתנו הנצחית? מה הוא לא רוצה הכרעה? וכאן אני מגיע ללאו דזה.

נצחון החלש על החזק

אולי, אם אפשר לומר משהו על חב"ד ועל נוער הגבעות מזווית דאואיסטית זה שהתנועות האלה סובלות מעודף של יאנג וחוסר של ין, כלומר יותר מדי גברי, פחות מדי נשי. כשאני אומר פחות מדי נשי אני ממש לא מתכוון לומר שהם לא עדינים מספיק ושהם צריכים להיות יותר רגישים. בכלל לא. אין גם שום קשר לבדים רכים, צבע ורוד או ליכולת לבכות בקלות. אני מתכוון לומר כי לתנועות האלה יש תפיסת מציאות חזקה מאד, שרואה במציאות שלנו  כיוון ברור ותכלית מובהקת. הבטחון הזה, המופרז עד כדי טירוף כפי שאומר הרב גינזבורג, הוא כל כך מודגש, כל כך נחוש לשבור את המסכים ולסלק את המניעות, שלעתים הוא הופך מכח של חיוניות אדירה למשהו מאובן וקר, לפעמים אפילו אכזרי.

למעשה, כשהמציאות ברורה כל כך, אין צורך להתבונן בה או להקשיב לה. לא צריך לפגוש או לשמוע אף אחד כי הכל בספרים הקדושים. יש וודאות והאנרגיה צריכה להיות מוקדשת בעיקר לתחזוק הוודאות הזו. אני לא יודע למה אמרו בליובאוויטש מה שאמרו על כך שהכל מוכן למשיח ונשאר רק לצחצח את הכפתורים (הרבי הריי"ץ) או רק לעמוד דום (הרבי האחרון). אבל לפחות היום אני מרגיש שדברים מן הסוג הזה נאמרו קצת יותר מדי. לפעמים צריך להזכר שאנחנו לא אלה שכותבים כאן את התוכנית, שהדברים לא תמיד מתגלגלים בדיוק איך שתיכננו. טוב לצעוק "עד מתי" אבל צריך לזכור שמותר לקב"ה להפתיע אותנו ולקדם את הגאולה איך שהוא רואה לנכון. בכל זאת,  הוא אלוהים.

באותה מידה, הרצון לנצח הוא ראוי אבל לדעת שהנצחון הוא לא מה שחשבנו. בעצם, אנחנו לא ממש יודעים איך הוא יראה. בכל הדיבורים על בעלות, שכחנו כי על פי התורה הארץ איננה שייכת לנו אלא לריבונו של עולם. הוא גם זה שצריך לנצח. 

אם נדבר בשפת הספירות, הרי שלנצח יש גם הוד. לשני הספירות האלה קשר הדוק יותר מלספירות אחרות עד שלפעמים הם נמנות ביחד כשני הרגליים. כפי ששמעתי מהרב דוד פרידמן ההבדל בין שני הידים שלנו הוא ניכר ואפשר לפעול באחת מהם בנפרד. בדרך כלל ההבדל בין הרגליים ניכר פחות והשימוש בהם הוא כמעט תמיד משותף. הרצון לנצח והבטחון כתכונת נפש חייבת להיות מאוזנת על ידי ההוד  - היכולת להודות על האמת ולהודות שהמציאות היא מה שהיא. ההוד לצורך העניין הוא ה - ין, ההודאה, החולשה, היכולת להכנע.

"אין בעולם דבר רך וכנוע כמו המים

אך להמיס את החזק והנוקשה

למים אין תחליף.

הרך מתגבר על הקשה

הגמיש מתגבר על היציב

כולם יודעים שזה נכון

אך מעטים מצליחים לנהוג כך"

(ספר הדאו, 78)

כמו שהמורה הזקן אומר, נצחון החלש  על החזק, המים ששוחקים את האבן הוא באמת הסוד הגדול שאף אחד לא יודע ליישם. כוחו של הנשי, הוא כפי שהרב פרומן אומר על הזוהר, טמון בחוסר העקביות שלו, ביכולת ההשתנות האינסופית, בהיותו כמו ענן חולף. זהו היכולת להיות מנוצח, להכנע ולתת למציאות להוביל אותנו אל מסתוריה. 

אפשר לכתוב על זה עוד הרבה. אדם קרוב אצל עצמו ולכן אני נוטה לחשוב שזה בעצם הכיוון בברסלב (אני כותב לאו דזה אבל חושב על רבינו). את ההבדל בין ברסלב לח"בד בהקשר הזה ניתן לראות בתנועות הפיזיות המאפיינות את החסידים.

שימו לב לזה למשל:

לעומת זה (זה סרטון אקראי של הרבי מאחת ההתוועדויות)

נסיים במשהו באותו כיוון מז'ואנג דזה בתרגומו של יואל הופמן

"כשאדם חוצה את הנהר בסירה, וסירה ריקה באה

ומתנגשת בסירתו, יהיה האיש מהיר-חימה ככל

שיהיה, הוא לא ירגז עליה, אך אם יהיה אדם בסירה

השניה, הוא יצעק עליו שיסור מדרכו. אם האיש לא 

ישמע לצעקה הראשונה, הוא יצעק שנית, אם גם אז

לא ישמע לו, הוא יצעק בשלישית וילווה את דבריו

במטר קללות. במיקרה הראשון הוא לא רגז כלל,

ואילו עתה הוא רוגז, שכן אז עמד בפני הריק ואילו

עתה הוא עומד בפני המלא. אם בן-אדם היה מרוקן

עצמו, וכך, כשהוא ריק, משוטט בעולם הזה, מי יכול

היה לפגוע בו?"