בדאלי, בימים האחרונים של תשע"א התרוצצנו ממקום למקום במטרה להקים בית יהודי לראש השנה וליום הכיפורים. מתוך כך שהעבודה הייתה רבה והזמן הפנוי מועט מאד, רק בדוחק שמנו לב כמה יפה העיר ובייחוד כמה יפה הנוף מן הגג שלנו, בביתנו שליד השער המזרחי.

היה שם על הגג חדרון ששימש כמקדש קטן לאמידה בודהה (בסנסקריט: אמיטאבהה – האור האינסופי) הדמות המרכזית בזרם הבודהיסטי "הארץ הטהורה". בקבוצה הזו מאמינים בחזרה שוב ושוב על שמו של אמידה בודהה על מנת להגיע לגן עדן. למטרה זו בתוך החדר היה איזושהי מכשיר שהשמיעה מנגינה קבועה ומתמשכת א – מי  - דה, א – מי – דה (וכו'). כשהיינו כמה אנשים על הגג ודלת החדר הייתה סגורה ההקלטה לא נשמעה בכלל. אבל בבקרים מוקדם כשהייתי שם רק אני לבדי שמעתי אותה כל הזמן וזה הפריע לי להתפלל (אבל לא מספיק כדי לחזור לחדר אל הילדים). כצפוי, עכשיו המנגינה נזכרת גם היא בחיבה (מה שעוד לא ניתן לומר על התרנגול שהעיר אותנו הרבה לפני הזריחה שעוד יבוא יומו)

מגג ביתנו בדאלי

בינתיים בראשי פרקים בלבד

לחזור לדאלי - להיות בחוץ, בשוק

להיות בחוץ, בשדות

לקראת ערב, בשאשי （沙溪）

בבוקר, משער העיר העתיקה של שאשי לכפר הסמוך

וגם:

מתקן האופניים, על האגם, בצאיצון （才村）

מוכרות ממיעוט היי (Yi) בג'יאנצ'ואן （剑川）