מעל ומעבר לקניין
תהליכי ההפרטה המואצים בארץ, מתרחשים במגוון רחב של תחומים – תעשייה, שירותים, רווחה, ולמעשה במידה זו או אחרת בכל המרחב הציבורי. על מנת לבדוק את יחסה של היהדות להפרטה ולקניין פרטי בכלל, ברצוני לעיין ביחס למשאב הראשוני והקשור ביותר לקו התיחום בין רשות הציבור לרשות היחיד, הוא הקרקע - המקום במובנו הפשוט והפיזי.
מעבר למשמעות הפשוטה, למונח "המקום" בספרות חז"ל יש שני משמעויות ספציפיות ביותר. "המקום" בעולם הזה הוא מקום המקדש הוא הר המוריה, המוזכר בשם זה, על פי חז"ל, פעמיים בספר בראשית, לראשונה כאשר אברהם אבינו נמצא בדרכו לעקידה - "וירא את המקום מרחוק" (בראשית, כ"ב,ד'), ומאוחר יותר כאשר יעקב בורח לחרן, ומגיע למקום חלום הסולם – "ויפגע במקום וילן שם" (שם,כ"ח, י"א). במקביל, המונח "המקום" הוא גם אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא, "מקומו של עולם", כידוע מן המונח "מצוות של בן אדם למקום". הבנת היחס למקום, למרחב הפיסי בכללותו, ומכאן גם ליחס בין הפרטי לציבורי, טמון בהבנת מהותו של המקום בה"א הידיעה, מקום המקדש. בית המקדש הוא המקום שנבחר לשכן את "המקום" – הקב"ה, וקיומו היא נקודת החיבור היסודית בין העולם הזה הגשמי למה שמעליו ובפנימיותו.
דיון על קדושת המקום במסכת מגילה (כ"ה ע"ב), מתחיל בקביעה כי אסור למכור בית כנסת של כרך, שבאים אליו מתפללים מן הכפרים בסביבה. לאנשי הכרך, אין קניין מוחלט על בית הכנסת המשרת את כל האזור, והם אינם רשאים לעשות בו כרצונם. מתוך הדיון על קדושת בית הכנסת, עוברת הגמרא לדון בקדושת המקומות המרכזיים, ירושלים והמקדש, מהם ניתן ללמוד על הקשר בין מקום לקדושה בכלליות. כך קובעת הגמרא כי אין טומאת נגעים בירושלים (כלומר הבתים אינם נטמאים בצרעת) משום שהיא אינה נופלת תחת ההגדרה "ארץ אחוזתכם", כלומר אין בה קניין פרטי של ממש, אלא היא רכוש הכלל. זאת משום שעל פי אחת הדעות ירושלים מעולם לא נחלקה לשבטים, אלא נמצאת באזור הגבול ביניהם (בין יהודה לבנימין). מסיבה זאת נפסק להלכה (רמב"ם, הלכות בית הבחירה פ"ז, הי"ד) כי בזמן עליית הרגל "אין משכירין דירות בירושלים, לפי שירושלים לא נתחלקה לשבטים ואין הבתים שייכים למחזיקים בהם". כלומר, לתושבי העיר אסור להשכיר את דירותיהם בכסף לעולי הרגל. במילים אחרות, ירושלים נבדלת ממקומות אחרים ביחס שבין הפרטי לציבורי - גבוליותה של ירושלים מתבטאת בכך שבמהלך שלושת הרגלים היא חוזרת למצב של קניין ציבורי, והופכת לנחלת העם כולו. בדומה לכך, מקום המקדש על כל חלקיו, הוא מקום מושבם של הכוהנים והלויים, המגלמים בגופם את היחס הרב-מימדי של היהדות לקניין הקרקע. אנשי הקודש, שיוחדו לעבודת המקדש, אינם זוכים לנחלה משלהם, וזאת מפורשות על מנת להדגיש את מקור הקניין האמיתי. בדומה לסיבה המצוינת לגבי מצוות השמיטה, קרי הצורך להדגיש מי הוא הבעלים האמיתיים של הארץ, העדר הנחלה לשבט הלוי, מדגישה גם מהי הנחלה אמיתית: "לא יהיה לכוהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אשי ה' ונחלתו יאכלון. ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו ה' הוא נחלתו כאשר דבר לו" (דברים י"ח, א'-ב').
על פי המשנה במסכת כלים, ארץ ישראל כולה נחלקת לעשר קדושות, זו לפנים מזו. את עשרת האזורים השונים בארץ, שמתוכם שבעה נמצאים במקום המקדש, ניתן לראות כעשרה יחסים שונים בין הקניין להעדרו. למעשה, ככל שנעים פנימה אל המרכז, מושג הקניין הולך ונעלם. כך, על ארץ ישראל שנחלקה לשבטים ולנחלות, חלה חובת השמיטה והיובל, מצוות הכוללות וויתור על בעלות הקרקע ופירותיה (וגם על כספים ועבדים), במחזורים של שבע וחמישים שנה. ירושלים כאמור הופכת למעשה לנחלת הכלל שלוש פעמים בשנה, ומקום המקדש נמצא במצב של חוסר קניין תמידי.
הקדושה הפנימית ביותר, היא זו של בית קודש הקודשים, מרכזו הפנימי של "המקום". כאן, מתרחש הנס הגדול העומד במרכזו של כל תפיסת המרחב והקניין של הארץ. במקום זה, המקום עצמו מתבטל. כך על פי הכתוב בגמרא, ארון הברית, בו מונחים הלוחות, אינו תופס מקום כלל.
ואמר רבי לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון אינו מן המדה. תניא נמי הכי ארון שעשה משה יש לו עשר אמות לכל רוח וכתיב ולפני הדביר עשרים אמה אורך וכתיב כנף הכרוב האחד עשר אמות וכנף הכרוב האחד עשר אמות. ארון גופיה היכא הוה קאי? אלא לאו שמע מינה בנס היה עומד:
[תרגום: הארון עצמו היכן היה עומד? אלא תלמד מכאן שבנס היה עומד!]
רש"י. אינו מן המדה. אינו אוחז למעט מדת קרקע לכל צדדיו כלום, כדקתני יש לו עשר אמות לכל רוח, באמצע בית קדש הקדשים היה יושב, ויש ריוח בינו לבין הכתלים עשר אמות לכל צד, וכל הבית אינו אלא עשרים על עשרים, נמצא שאינו ממעט כלום.(מסכת מגילה י' ע"ב)
העדר המקום של הארון, היותו קיים כגוף גשמי בעל מידות אך חסר נפח, הוא עדות להימצאותו של "המקום" האמיתי שהוא ריבונו של עולם בעצמו. השראת שכינתו יתברך בתוך העולם הזה, היא נקודת המפתח ליחסה של התורה למקום, וליכולת האנושית המוגבלת לחלק את השטח לפרטים בעלי קניין. הארון שאינו תופס מקום, מהווה מרחב רוחני פרדוכסלי במרכז ההוויה. הפרדוכס חושף גם את האמת על המקדש עצמו – למרות שמטרת המקדש היא להוות בית לבורא עולם, היא מגלה כי למעשה "לא העולם מקומו אלא הוא מקומו של עולם". הנס של הארון, מוגדר בחז"ל כאחד הניסים החושפים את העיקרון הפלאי "מעט המחזיק את המרובה". עקרון זה, מתבטא בצורות שונות בכל מעגלי הקדושה. על פי הכתוב במסכת אבות, ברחבת בית המקדש, עולי הרגל עומדים צפופים ומשתחווים רווחים, ובירושלים מעולם לא צר המקום מלהכיל את עולי הרגל (אבות ה', ז'). בדומה לכך, ארץ ישראל כולה נמשלת לעור של צבי, המתרחב להחזיק את יושביו, ומתכווץ כאשר תושביה נעדרים (גיטין נ"ז). בדומה לעור הצבי המשנה את מידותיו, הכלת המרובה אינה אוטומטית – היא מתרחשת כאשר הלב מכוון למרכז, המרכז הפלאי המכיל למעשה את הבריאה כולה, אבן השתייה. הניסים המתוארים במסכת אבות מתרחשים לעולי הרגל בירושלים, ולמשתחווים בחצרות ה', המכוונים את הוויתם לעבר המרכז, ומוכלים על ידו. התנועה שנעשית לעבר הלב, מגלה את סוד המרכז האחדותי, שביכולתו לכלול ברווח את כל הפרטים. המרחב המקודש, כמו גם הזמן המקודש (שבת, שמיטה, יובל) נמצא במרכז ההוויה של העולם הזה ומגדיר אותו. כך, הניסים של בית המקדש, מצביעים על קיומו של מימד אחר, אלוקי, הפועל בתוך העולם הזה. הדגש על קיומו של העל-טבעי בתוך הטבעי, בא ללמד על ראיית העולם של התורה, על תפיסת היחס הנכון בין פנים לחוץ. הפלאי, העל-מקום, נמצא בשורשו ובפנימיותו של הסדר הטבעי של העולם. הזמנים והמקומות המקודשים, הם עדות להכרה בבסיס האלוקי המסתתר בתוך פנימיותו של העולם הזה.
מצוות רבות בתורה מבטאות יחס מוגבל, מסויג ותחום לקניין פרטי, וכל אחת מהן מחייבת דיון בפני עצמו – פאה,ביכורים, שמיטה, יובל, ריבית וכו'. תפיסה זו עומדת בניגוד מובהק לתפיסה המערבית הרווחת היום כי הקניין הפרטי הינו "מקודש". תפיסה זו נעוצה בשורשי החילוניות ההופכת את הקערה על פיה. על פי חשיבה זו, הפרטי – הגשמי נמצא במרכז ההוויה, בעוד הרוחני-כללי נדחק לשוליים ההולכים ונעלמים. זוהי תוצאה של אידיאולוגית היחסיות המוחלטת של מקום וזמן. כך ניתן לומר כי ההפרטה הכלכלית, בנויה על בסיס הפרטה עמוקה יותר, והיא ההפרטה של המשמעות. הפרטת המשמעות, שוללת את קיומה של נקודת מרכז כללית- ציבורית. מכיוון שכל המרחבים שווים בחוסר ערכם, כל פרט יקבע את המרחב המקודש של עצמו. על פי ההגיון הצרכני הפוסט מודרני, קדושת מקום וזמן הם מושגים "מדומיינים", בעלי ערך פרטי בלבד, ולכן אין הצדקה או יכולת לשמור על מרחב ציבורי כללי. ככותרתו של ספרו הפופולארי של תומאס פרידמן על הגלובליזציה, "העולם הוא שטוח" – ההפרטה היא למעשה נטילת נקודת היחס, עיקור המרכז ממשמעות והפיכת כל חפץ, מרחב, רעיון או יצור חי לכסף עובר לסוחר.
לעומת זאת, מה שמונח במרכז ההוויה על פי התורה איננו מקרי, ואיננו נתון לבחירה אנושית. המקדש נבנה במקום שיוחד לכך, במקום שנבחר על ידי "המקום" עצמו. קדושת מקום הנס, מקום קודש הקודשים, אינה נפסקת לעולם, משום שכפי שהיא מעבר לקניין, כך היא עומדת בלתי תלויה בהתרחשות היסטורית זו או אחרת. דוגמה יפה לכך ניתן לראות בחניכתו המחודשת של המקדש על ידי החשמונאים. מאבקם של החשמונאים מגיע לסיומו המוצלח כאשר פח השמן הטהור נמצא ודולק לשמונה ימים. פח השמן מסמל את הנקודה הטהורה שאינה נפגמת לעולם, בדומה לקדושתו של קודש הקודשים. מציאת הפח היא חשיפת נקודת המרכז, ושימושו לשמונה ימים מדגים שוב את ההתגלות האלוקית בתוך העולם הזה, על פי עקרון המעט המחזיק את המרובה. מאידך, התרבות היוונית שעמדה מול החשמונאים, היא הורתה הרוחנית של התרבות מולה אנו מתמודדים כיום. על פי הפלורליזם ההלניסטי, שמות ומקומות ספציפיים אינם חשובים וכל פולחן הוא שווה למשנהו. (בדומה לכך, מטרתה של הפילוסופיה היוונית היא להוציא מן העולם את הפלא, להשטיח את המציאות ולפרוט אותה לפרטים. רעיון זה המובא מספר פעמים בספר לקוטי הלכות לר' נתן מברסלב, מצריך דיון בפני עצמו). ניצחונם של המכבים הוא אם כן בהשבה ובגילוי של המקום שאיננו נמדד, נסחר או נקנה, נקודת המרכז הטהורה תמיד.
ראוי לשים לב, כי בבסיסה של אידיאולוגית השוק החופשי מבית מדרשו של מילטון פרידמן, מונחת גם התפיסה כי האדם הוא אך ורק מכלול רצונותיו ותאוותיו, או במילים אחרות מה שמכונה בספרות החסידית, "נפש בהמית". מלחמתם של חסידי השוק החופשי בחלקו הרוחני של האדם, הנפש האלוקית המושכת את האדם למעלה ופנימה, מתבטאת בשלילה מוחלטת של קיומה. תפיסה זו השתרשה בארץ במיוחד מאז נפילתו של הגוש המזרחי ומה שנתפס ככישלונו המוחץ של הרעיון הסוציאליסטי. נפילתה של ברית המועצות, על פי ההגיון הזה, היא עדות לכך שהאדם הוא לא יותר מבהמה מתוחכמת. עולמו האמיתי הוא הג'ונגל, מקום בו שולטים חוקי טבע של טורף ונטרף.
את היחס בין מקום, ופנימיות, ניתן לראות גם בכתביו של ר' נחמן מברסלב. בספר "חיי מוהר"ן" נשאל ר' נחמן על ידי תלמידו ומחבר הספר, ר' נתן, בנוגע לביקורו בארץ ישראל.
"אחר כך בעת השיחה, שאלתי אותו: מה כוונתכם במה שאמרתם, שארץ ישראל היא גדולה כל כך ושזה עיקר נצחון המלחמה, וגער בי ואמר: כוונתי, ארץ ישראל הזאת בפשיטות עם אלו הבתים והדירות. כלומר שכל כוונתו במה שהאריך במעלת ארץ ישראל, כוונתו כפשוטו על ארץ ישראל הזאת שבני אדם נוסעים לשם. שרצונו שכל איש ישראל, כל מי שרוצה להיות איש ישראל באמת, יסע לארץ ישראל" (חיי מוהר"ן ט"ו)
ר' נחמן אם כן מדגיש שהוא מתכוון למקום של ממש. "הנצחון במלחמה", תלוי בנסיעה של ממש, נסיעה גשמית אל מקום גשמי ולא, או לפחות לא רק, נסיעה רוחנית אל מצב תודעתי עמוק יותר.
לעומת זאת בליקוטי תנינא, כותב ר' נחמן:
"כשיש לאדם לב, לא שייך אצלו מקום כלל, כי אדרבא, הוא מקומו של עולם וכו'. כי האלוקות הוא בלב, כמו שכתוב:'צור לבבי' (תהילים ע"ג). ואצל השם יתברך נאמר 'הנה מקום איתי' (שמות ל"ג) – שהוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו (רש"י שם). נמצא שמי שיש לו לב ישראלי, אין ראוי לו לומר שמקום זה אין טוב לפניו, כי אין שייך אצלו מקום כלל, כי אדרבא, הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו כנ"ל." (ליקוטי תנינא נ"ו)
כאן המקום הוא לכאורה בעל חשיבות משנית לעומת האדם, בעל הלב. אך עיון בדבריו של ר' נחמן מגלה כי הלב המדובר הוא לב הדברים, קיומו של השי"ת בתוך העולם, והכרה כי הוא מקום העולם ולא להפך. הכרה בעולם כמעין לבוש, מעטפת המסתירה את תוכנה האמיתי (עולם מלשון העלם), קושרת אותנו למקום האמיתי, "המקום" ומשחררת אותנו מכבלי המקום הארצי. המקום המקודש הוא בעל חשיבות מכרעת, דווקא משום שהוא מצביע אל עבר העל- מקום המוחלט. בדומה לארון הברית, הלב האלוקי מבטל את המקום הארצי וכולל אותו, כך ש"אין שייך אצלו מקום כלל".
הסדר המתוקן של העולם, מכיל בפנימיותו העדר קניין והעדר מקום במובנו הגשמי. המקום והזמן היהודים, לוח השנה וארץ ישראל, בנויים בצורה מעגלית מסביב ל"מקום". מבנה זה, משמש להבניית הזכרון והפעולה, כך שהמציאות מצביעה תמיד על קיומו של הנצחי והפלאי בתוך הזמני. בעולם של קניין יש להיזכר שוב ושוב באמת הנצחית, הנעה בתנועה מתמדת אל המרכז האלוקי. בכלליות, זמניותו ויחסיותו של הקניין הפרטי, מתגלים ליהודי, בצורות שונות, בשבת, בשמיטה וביובל, בהבאת הביכורים, ובמפגש עם הכוהנים והלויים בבית המקדש. כיהודים, אנחנו מתבקשים לוותר שוב ושוב על מושג הקניין הפרטי, לראות את היחסיות שלו לעומת המוחלט האלוקי, ולנוע מעל ומעבר אל הפרטיות הקניינית, המבקשת לאחוז בעולם הזה, אל המקום שאין בו קניין.
המאבק הנוכחי בהפרטה, איננו מאבק כלכלי בלבד. זהו מאבק על משמעות. התפיסה הרווחת בדבר "קדושתו" לכאורה של הקניין הפרטי עומדת בניגוד גמור לתפיסת היהדות בנוגע לקדושת המקום והזמן. אדרבא, עולם הקניין הפרטי המקודש, כולל בהכרח את עמידתנו הצפופה, הבלתי מכוונת. רק ההשתחוויה לה' יתברך, וכיוון הלב אל העל-מקום נעשית ברווח ומגלה את האמת על יכולתה של הארץ להכיל ולזון את כולנו, כי "מעולם לא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים".
