המפקד המגיפה וגילוי המקום (מחשבות לימי הקורונה)

מחשבות בעקבות לימוד בספר הזוהר פרשת ויקהל  (עם אבישר הר שפי, אורי סרי לוי ודוד דביר)

ותפילה לגילוי בסוף ההסתרה

זוהר ויקהל עוסק במגיפה שארעה בסוף ימיו  של דוד, ארוע המתואר בפרקים האחרונים בספר שמואל וגם בדברי הימים א (פרקים כא-כב). היא פורצת בעקבות החלטתו של דוד לערוך מפקד של העם, מעין נסיון לסכם ולכמת את מלכותו הארוכה והמוצלחת. המפקד עצמו שנערך על ידי יואב במשך כתשעה חודשים מוצג מלכתחילה כעצתו של הסטרא אחרא ומסתיים בהכרה הפתאומית והמיידית של דוד בכך שזו הייתה טעות חמורה. במגיפת הדבר שמכה את ישראל בעקבות המפקד מתים 70,000 איש.

את הקשר בין המפקד למגיפה מסביר המלבי"ם בכך שהקיום וההתרבות הם נס. המפקד חושף את הנס משום "שה' לא ישדד את המערכה בפרסום , רק בהסתר ולכן כל עוד שאינם נמנים יפרו וירבו בדרך ניסי". בנוסף , הספירה מוסברת כמעשה שמפרק את החברה לאטומים ובכך חושפת את הפרט לסכנה : "כי כל עוד שהעם מתאחדים והם כולם כאיש אחד זכות הרבים גדול מאד אבל כשמונים אותם שאז יתחשב איש איש לבדו, יחופשו עוונותיו ויהיה בהם נגף". מסתבר  להוסיף בהקשר הזה ובאופן שקל לנו להבין בתקופתנו, כי הספירה היא לא רק אקט של פירוק חברתי אלא גם מעשה של דה-הומניזציה והפיכתו  של האדם לפרט סטטיסטי.

 כך או כך, המפקד נתפס כסוג של חשיפת יתר עם תוצאות הרסניות. החידוש של הסיפור הזה הוא שהחשיפה הזו גם מגלה משהו מהותי ביותר - את מקום המקדש. בשיאה של המגיפה דוד רואה את המלאך המשחית:

"וַיִּשְׁלַח הָאֱלֹהִים מַלְאָךְ לִירוּשָׁלִַם, לְהַשְׁחִיתָהּ, וּכְהַשְׁחִית רָאָה יְהוָה וַיִּנָּחֶם עַל-הָרָעָה, וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ יְהוָה עֹמֵד, עִם-גֹּרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי. וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, נְטוּיָה עַל-יְרוּשָׁלִָם; וַיִּפֹּל דָּוִיד וְהַזְּקֵנִים מְכֻסִּים בַּשַּׂקִּים, עַל-פְּנֵיהֶם" (דברי הימים א, כא:טז)

חזיון המלאך במקום הגורן מלווה בהוראה לרכוש את הגורן מארנן  ולהקים שם מזבח:

בָּעֵת הַהִיא--בִּרְאוֹת דָּוִיד כִּי-עָנָהוּ יְהוָה, בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי; וַיִּזְבַּח, שָׁם.(שם, כט)

ובסופו של דבר להכריז/ לגלות כי זה לא סתם מקום אלא נקודת המרכז של המציאות כולה:

 וַיֹּאמֶר דָּוִיד--זֶה הוּא, בֵּית יְהוָה הָאֱלֹהִים; וְזֶה-מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה, לְיִשְׂרָאֵל. (שם, כב:א)

על פי הזוהר המלאך שעומד במקום הגורן מעורר  את מבטו של הקב"ה והראייה הזו מזכירה את ראייתו של יצחק אבינו העקוד באותו המקום ומעוררת רחמים  : "כיון דחמא קב"ה ההוא אתר, אתמלי רחמין..מהו "ראה ה'?" חמא עקידת יצחק בההוא אתר ותב וריחם עלייהו מיד" [כיון שראה הקב"ה את אותו המקום נמלא רחמים. מהו "ראה ה'?" ראה עקידת יצחק באותו מקום ושב וריחם עליהם מיד] בנוסף, שמו של בעל הגורן שנכתב לעתים ארנן ולעתים ארונה, רומז ע"פ הזוהר לארון הברית שאמור למצוא את מקומו שם.  

הגילוי הזה מתרחש דווקא בגורן.  במאמרו על גבולות הקניין הפרטי מסכת פאה,  מראה  הרב דב ברקוביץ  שהגורן מסמל את נקודת המעבר מן הטבעי אל האנושי משום שרק מרגע איסופה של התבואה אל הגורן הופכת התבואה לרכוש פרטי: 

  

" הגורן לובש רובד סמלי מובהק כנקודת מעבר מתחום ההופעה הברורה של העולם כרכושו של הבורא, להופעה סמויה של מציאות זו תוך כדי התהוות רשויות כלכליות, פרטיות וציבוריות. חומר גלם המשקף ברכת חיות אלוהית נהפך בגורן לברכת חיים אנושית שרק האדם מסוגל להפיקה. הגורן משקף את הפיכת חסד האל שבטבע הגולמי, לחסד היוצר את המחיה הממשית של האדם על-ידי כוחות היצירה שניתנו לו"

כך, חטא המפקד, הסטטיסטיקה האנושית שנועדה להאדיר את שמו של המלך מקבלת תפנית דרמטית - האטומיזציה של החברה מומרת בגילוי המקום האחדותי, מקום המקדש, נקודת המפגש בין שמיים לארץ. ייחודו של המקום הזה הוא הפרדוכס המונח בבסיסו כמקום המשוחרר ממגבלות המרחב הרגילות, מקום בו באופן פלאי כל אחד יכול להשתחוות ברווח למרות הצפיפות לכאורה. במילים אחרות, זהו המקום בו לאנושיות ניתן מקום, להחזיר את קניניה לבורא ולקבל שפע מלמעלה.

לעלות אל ההר

רשמים על עלייה להר הבית בראש חודש ניסן

החלטתי לעלות להר הבית. במקור התכוונתי לעלות עם קבוצה שעלתה להר בבוקר ראש חודש ניסן, אבל איחרתי ופספסתי אותם. כשהגעתי לשער המוגרבים מצאתי את עצמי , יהודי יחיד בים של תייירים אירופאים. נאמר לי שהקבוצה כבר ירדה אבל החלטתי לעלות בכל זאת - באותו הבוקר כבר טבלתי  עם ברכה ונעלתי נעלי בד ובעיקר מאד רציתי לעלות. ידעתי שכל עוד אני נצמד לקירות החיצוניים של הרחבה יהיה בסדר.
בפעם הקודמת והיחידה שעליתי להר, לפני שנים רבות, באתי כתייר. קניתי כרטיס למסגדים ולמוזיאון האיסלמי, ונכנסתי, בעוונותי,  אל כיפת הסלע מקום בית קודש הקודשים. בפעם ההיא נצמד אלי מדריך שלא רציתי שידע בעיקר לספר על הצורות הטבעיות של לוחות השיש שבתוך מבנה הכיפה (זו הייתה מעין חווית הודו). המדריך היה מעיק והביקור מוזר. לתומי, נשארתי מעבר לזמן המותר ואנשי הוואקף אילצו אותי לצאת מיד לשער שכם ולא התירו לי לחזור לרחבת הכותל.

הפעם, כשחזותי החיצונית די מסגירה את זהותי המקומית, העלייה הייתה אחרת לגמרי. בעוד התיירים זורמים אל ההר אני חיכיתי בסבלנות שתעודת הזהות שלי תיבדק על ידי המשטרה. לאחר מכן נמסרו לי הכללים - אסור להתפלל, לשיר או להשתחוות ברחבת ההר,. כמובן שגם הכנסת סידורים או ספרי קודש אחרים אסורה בתכלית. יותר משהוא מקומם, האיסור הזה  מעורר השתאות. התחושה היא שמדובר בפחד עמוק של הרשויות המוסלמיות שתפילה יהודית, אם תשמע בהר עלולה לעשות משהו. שאיכשהו, השליטה שלהם שם תלויה בכך שאנחנו לא נאמר את מילות הקסם שלנו. החרדה הזו מצחיקה ועצובה. היא מחזקת במובן מסוים ונותנת מנשנה תוקף לתפילות, ויחד עם זאת החשדנות המובהקת של אנשי הוואקף היא בעיקר פתאטית. איסור על תפילות בוודאי לא מועיל להם יותר משהוא מזיק לנו. (רציתי מאד לומר להם שאני מקווה שבקרוב נתפלל שם כולנו ביחד אבל הם הגיבו לכל נסיונות הקשר שלי בקרירות מופגנת והרגשתי שאת החומה הזו מוקדם לשבור. אולי בפעם הבאה)

מדברים ששמעתי מאחרים שעלו, חשבתי שיתלוו אלי שוטרים ושומרים מטעם הוואקף. זהו הנוהל המקובל - הליווי הצמוד נועד להבטיח שהעולה היהודי לא יעשה משהו קיצוני, כמו להתפלל או להגיד פרק תהילים למשל. להפתעתי הרבה החליטו השומרים להסתפק בקשר עין בלבד. את ההליכה מסביב לרחבה ביצעתי לבד. זה היה מעין נס קטן שסידרו לי מלמעלה, שיכולתי ללכת לבד ולשיר (בשקט) ואיש לא הפריע לי.

לעלות אל ההר זה קצת כמו להיכנס אל תוך הגלות, לראות בעיני בשר את הפצע הזה של מה שממתין עדיין להתקן. בחלקים מסוימים, בעיקר במזרח הרחבה אפילו מרגישים את העזובה של המקום - גיבוב של תלי אבנים ואדמה. במקומות אחרים יש כמה מטעי זיתים שנראה שנטעו שם מתוך רצון לנצל את השטח הרחב למטרה יעילה. התחושה היא לא של הזנחה ממש אלא של משהו שנעשה בו שימוש לא נכון. אולי כמו כס מלכות  מפואר שמשמש כמתקן לתליית מעילים.

 כשנמצאים שם קל לזכור שהכותל הוא שריד, ושבעצם היהדות כולה היא במובן מסוים דת של שרידים, של שברי דברים. לשרידים יש יופי מיוחד, יופי של כיסופים, אבל להסתפק בהם, זה סוג של ייאוש, והתכחשות ליופיו של הבניין השלם.
בינתיים, אני עושה בהר הבית מה שאני עושה בכותל, שר, שופך את ליבי, כוסף. אבל הר הבית הוא גם מקום של תיקון, של ראיית פני ה'.
אני חושב שטוב לעלות אל ההר. העלייה לא חייבת להיות פוליטית או נגד מישהו או משהו  - למרות שיש הרבה על מה להצטער חשוב גם לזכור שבעצם אף אחד מאיתנו לא ממש יודע איך יראה בית המקדש השלישי. מכיון שהמטרה המוצהרת של הנביאים היא שיהיה זה מקום שאליו יבואו כל העמים יש מקום להניח שהוא יהיה שונה מאד משני המקדשים שקדמו לו.

יש באמת הזו משהו מפתיע, שבלב הסכסוך הזה שלנו יושב לו סלע. זוהי לא מטאפורה אלא אבן אמיתית  וגדולה למדי שכולם רוצים אותה. כמו שכתוב בספר זכריה אנחנו מחכים שמן האבן הזו יצאו מים חיים, כלומר שהמציאות הקשה שלנו, תתחיל פשוט להתמוסס, להפוך ממוצק לנוזל. שלב האבן יהפוך ללב בשר.

הערה אגב אחרונה: בפסח הזדמן לי לעלות להר מקודש אחר הוא הר גריזים ולראות שם את השומרונים. לא הצלחתי להכנס לאתר הארכיאולוגי שבו נערך קרבן הפסח המסורתי של השומרונים כך שלא ראיתי הרבה אבל חשבתי שהם בכל זאת ראויים לאזכור ולהתפעלות. המחלוקת עם השומרונים (הכותים של המשנה) היא מסביב לזהותו של הר הבחירה - לטענתם הר גריזים ולא הר הבית בירושלים הוא ההר הנבחר שבו אנחנו מצווים לבנות בית לה'. ולזכותם יאמר, הם נותרו נאמנים להר שלהם. אחרי כל השנים האלה ורדיפות רבות הם עדיין שם, מסתופפים מסביב להר שלהם. אפשר ללמוד מהם משהו.