חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות יהדות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות יהדות. הצג את כל הרשומות

יום שני, 29 באוגוסט 2011

קניין חלש ומרחב מקודש

השבוע יצאתי לחופש ברחבי הארץ ובין היתר ביקרתי במאהל בקריית שמונה, חורפיש, מאהל המחאה בחוף בצת ולבסוף ברוטשילד. הדיווח הזה יאלץ לחכות כמה ימים. אסתפק בהבעת התפעלות. יש תחושה מדהימה שלאט לאט אנחנו מגיחים מן הקליפות שלנו. כל זה נאמר ויאמר עוד פעמים רבות. ההתפעלות הזו מלווה כמובן בלא מעט חשש, שהמומנטום יחלש וידעך. אישית אני גם חושש שהמחאה תסתפק בכמה חוקים חברתיים קלים לביטול ומעקף ותפספס את ההזדמנות לדרוש שינוי אמיתי ויסודי של השיטה הכלכלית ושל היחס שלנו לקניין בכלל. ברוח זו אני מפרסם כאן משהו שכתבתי בעבר, כשכל זה היה רק חלום. זה חלק ממשהו ארוך מאד שאפילו לי אין כוח לקרוא. אני אסתפק בחלק קצר. ההתחלה מתייחסת קצת לנסיון הסוציאליסטי (קצת מייגע אולי אבל קשה לי לוותר על זה).
אני מביא את המסמך הזה כאן כי לדעתי הדיון על הדברים האלה יכול וצריך להוביל לעיצוב העתיד שלנו. יש לנו סיכוי למשהו יהודי אבל חדש לגמרי. היום, כששוב לגיטימי לחלום בקול רם על מציאות מתוקנת יותר, קולה של התורה צריך להשמע ( אפילו הדתיים יכולים למצוא בה משהו)


יהדות מהפכנית
במסגרת עבודת הבירור הזאת, הדוגמה ההיסטורית של התנועה הסוציאליסטית על כל הישגיה וכישלונותיה, היא מדד חיוני לפיתוח מהפכנות חדשה, כוח רעיוני שיכול להתמודד מול כוחות השוק. ברצוני לטעון כי המהפכנות המודרנית נקלעה למצבה הנוכחי משום שבאופן יסודי הייתה זו מהפכה ללא גבולות וללא הקשר. כוונתי בכך היא שהשלילה המוחלטת של העבר, משמעותה "המצאת הגלגל מחדש", משום שאם כל מה שישן רקוב, יש צורך לחדש הכל. הנסיון לחדש הכל, שבמקומות מסוימים וישראל בתוכם, היה נסיון אלים וקיצוני, כשל דווקא משום הכוליות שלו – חוסר הגבולות, ואי היכולת להסתמך על נסיון העבר. בהתחשב בכך שהמרכסיזם דבק  בקנאות בתיאוריה התפתחותית לינארית, יש בכך משום אירוניה גדולה, משום שבפועל הנסיון ההיסטורי מלמד כי סוציאליסטים מכל העולם פעלו בתוך מעין חלל ריק כששללו את העבר כלא רלבנטי. ההתייחסות לעבר כחסר משמעות,  היא יותר מטעות אידיאולוגית. היא מהלך שנדון לכשלון משום שהמחשבה שהעבר ניתן להעלמה, מהירה או איטית, היא שקר. העבר חי בתוכנו, בצורת זיכרון בתוך ההווה. ניתן לפרש אותו או להשתמש בו אחרת, אך ההתכחשות לו גורמת לתוצאה שאנו עדים לה, קרי, תפיסה של הסוציאליזם כמלאכותי ושל השיטה הנוכחית כטבעית. זווית ראייה התפתחותית אמיתית, זורמת מתוך העבר, ורואה את ההווה כפיתוח ופרשנות מחודשת של מה שכבר בידנו.
מפרספקטיבה יהודית, יש ברשותנו, לדעתי, כלים רבים להתמודדות מוצלחת עם המערכת הנוכחית, הן במישור הרוחני-ערכי והן במישור הכלכלי-גשמי. את הכלים האלה צריך להוציא מן ההקשר ההלכתי המצומצם שלהם ולתת להם תרגום הניתן ליישום הן במישור הרוחני האישי והן במישור הגלובלי. את המצוות הרבלנטיות ביותר אחלק כאן לשני קטגוריות עיקריות.

קניין חלש
לא בכדי רבות מן המצוות "החברתיות" הן המצוות הקשורות לארץ – מצוות שאין להן משמעות כאשר עם ישראל נמצא מחוץ לארצו. המצוות התלויות בארץ מבוססות על החיים החקלאיים של זמנים עברו והם עוסקות בעיקר בקשר הקנייני בין אדם לאדמתו ורכושו. מצוות אלה נוהגות דווקא כאן בארץ ישראל כאשר הקשר הקנייני הוא לכאורה פשוט ותמידי. אלא שכאן בדיוק טמון העניין. תחושת הארעיות שאיפיינה את הגלות מתבטאת כאן כסוג של ארעיות קדושה – תחושה מכוונת שעל היהודי לטפח לגבי הקשר בינו לבין קנייניו. את האידאל הזה נכנה כאן קניין חלש.
כידוע, ומבלי להכנס לפרטים רבים מדי, אחת לשבע שנים נדרש היהודי לשמוט את קרקעותיו, לא לעבוד את האדמה ולהפקיר את מה שגדל בה לכל. במקביל הוא גם נדרש לוותר על הכספים שחייבים לו במה שמכונה שמיטת כספים. אחת לחמישים שנה מתרחשת רפורמה אגררית כוללת בה כל אדם שב לאחוזתו המקורית והעבדים יוצאים לחופשי. בשנים רגילות, מחויב כל בעל שדה במספר חיובים הנוגעים לעניים: השארת פאה, פינה מן השדה שממנה יכולים עניים לקחת בחופשיות, אי לקיחת אלומות שהושארו בשדה (שכחה) ושיבולים שנפלו בזמן הקציר (לקט) ועוד מספר הלכות מן הסוג הזה. המשתוף לכל ההלכות הנ"ל היא ההרחקה שהן יוצרות בין האדם לקנייניו  - השדה, התוצרת החקלאית, החובות והעבדים הם קניני האדם. בניגוד לרעיון הקומוניסטי, החלשת הקניים אין פירושה מתן היתר לרשויות לקחת קנינים באופן שרירותי. ההיפך הוא הנכון  - מי שאחראי על השארת הפאה, השמטת השדה והפקרתו הוא האדם הפרטי בעצמו. במילים אחרות, הוויתור על הקניין הוא חיוב אך הוא איננו מתרחש באופן אוטומטי. על האדם לבצע את המהלך בצורה רצונית. בכך מתגלה עקרון נוסף המבדיל בין המהפכנות הסוציאליסטית ליהודית. מכיוון שהתיקון החברתי והאישי חד הם הרי שהחובה על ביצועה מוטלת על כל אדם ואדם בפרט. במקרים מסוימים בית הדין יכול לכפות על אדם לבצע דבר מסוים אבל לכתחילה החובה מונחת לפתחנו. בצורה זו, הויתור על הקניין הוא תיקון אישי וחברתי בעת  ובעונה אחת.
בעצם הוויתור ישנה פעולה המלמדת על אידאל בתחום הרכוש. על פי עקרון זה, למרות שהרכוש הוא אכן שייך לאדם ברובד מסוים הרי שברובד עמוק יותר ישנה הכרה בכך שהארץ, פירותיה והממון שהגיע לנו ממכירתם, שייך כולו לבורא עולם וכי האדם הוא עצמו מעין דייר בשכירות.
לטעמי זהו הרעיון המרכזי שצרך להנחות את המודל היהודי לגלובליזציה כלכלית. לסיכומו של עניין, מדובר בהחלשה שיטתית של הקניין הן בפועל והן בתודעה של האדם הפרטי על ידי שימוש במנגנונים קבועים, מבוססי זמן ומרחב. מצוות הפאה, השכחה והלקט נוהגות כל שנה, השמיטה כל שבע שנים והיובל כל חמישים. כל מהלך כזה הוא צעד נוסף לתיקון כללי ולשינוי מהותי בתפיסת האדם. במקום ההצמדות הנואשת והמגוחכת של העולם הזה לקניין הרי שכאן מדובר בהחלשה שיטתית המשחררת את האדם אט אט מכבלי הקניין הפרטי. [הערה: היובל במיוחד קשור לגאולה ולחזרה אל המקור גם מבחינה רוחנית. ואין מקרא יוצא מכדי פשוטו].
גולת הכותרת של הרעיון הזה מתרחשת דווקא במישור הזמן השבועי והיא השבת. ביהדות המסורתית וגם בעברית המודרנית אנחנו סופרים את ימות השבוע ביחס לשבת – ראשון, שני וכו', ובכך אנחנו מצהירים בכך כי השבת היא המרכז. באופו מפורט יותר ישנה כאן הכרה בשני רובדי מציאות – חול וקודש. רובד החול הוא רובד העמל והקניין ואילו בקודש  אנחנו שובתים ומה שקשור לקניין אסור לנו. הצבת השבת במרכז היא גם אמירה כי ישנה היררכיה בין שני רבדי המציאות. השבת היא המציאות האמיתית יותר, היא המרכז שסביבו אנחנו נעים. אם ננסה לדמיין עולם שבו כל המפעלים שובתים במשך יום אחד ולכל אדם יש חופש לעסוק בענייניו הפנימיים -  מי יוכל להתכחש ליופי של הציור הזה? מדוע אם כן זה נשמע לנו דמיוני כל כך? התשובה היא פשוטה למדי – אנחנו מכורים לחומר. הרעיון של יום ללא שעבוד לחומר כמוהו כיום ללא סיגריות למי שכבר שכח מזמן מתי הפעם האחרונה שהוא לא הדליק סיגריה עם הקפה של הבוקר. ההתמכרות הזו איננה תמימה – יש מי שרוצה שנמשיך בה ונצרוך עוד ועוד. לא סתם אמרו חז"ל כי אם נשמור שני שבתות בלבד תבוא הגאולה. שבת אחת או שתיים כאלה, אוניברסליים, בלי שום רעש מכני בלי בדל של עשן, בלי צלצול מכשירים, טעימה אחת כזאת ויתכן מאד שלא נרצה לחזור לעולם.




זמן ומקום מקודשים – חזרה אל המציאות והקדשתה

כפי שכבר כתבתי, המערכת הנוכחית מאופיינת בכך שהיא חודרת לכל מרחב בו נוצר ריק. הצרכנות מקיפה אותנו מכל עבר ובשנים האחרונות ראינו כיצד היא משתלטת על המרחב הציבורי. מקומות מפותחים ביותר מתהדרים במקומות מסחריים שעובדים ללא הפסקה, ללא יום מנוחה. השחיקה המתמשכת באיסור על פתיחת בתי עסק בשבת נעשית בשם ערכי חופש העומדים מול מה שמכונה כפייה דתית.
היהדות מציעה פתרון בדמות הזמן והמקום המקודשים. המרחבים המקודשים הם למעשה מחוץ לזמן ולמקום הרגיל – מקומות שהם בתוך העולם אך מחוצה לו. כך השבת נחשבת למעין עולם הבא, זמן שהוא מעבר לזמן. מקום המקדש הוא מעין על-מקום, מושג שגם אצל חז"ל יש לו השלכות ברמה המסחרית. חז"ל קבעו כי בבואם של עולי הרגל לירושלים, כלומר בנקודת החיבור בין הזמן המקודש (במקרה זה שלושת הרגלים) והמקום המקודש, "אין משכירין דירות בירושלים". במילים אחרות, למרות הפוטנציאל העסקי שבעליית הרגל, תחום זה מוכרז כחיצוני למשחק. ההסבר שניתן לכך הוא משום שירושלים היא באופן מהותי מקום בו הקניין האלוקי ניכר יותר. מסיבה זו ישנה דעה כי ירושלים מעולם לא נחלקה לשבטים (וכך גם לעתיד לבוא בנבואת יחזקאל).
לכאורה, אין כאן חידוש – הרי חקיקה על השבת כבר קיימת במדינת ישראל ומאבקים על המרחב הציבורי, כמו שלטי חוצות באיילון מתנהלים זה כבר כמה שנים. ההבדל כאן הוא לעניות דעתי במיקומו של המרחב המקודש. הפתרון הנפוץ בתחום זה, ממקם את המרחב המקודש בשולי ההויה החברתית (וגם זאת במאמץ רב). מדובר בעיקר במקומות בהם יש אוכלוסיה דתית (שהיא לכשעצמה פריפריאלית במובנים רבים). הנחת היסוד היא שהחיים הצרכנים הם החיים האמיתיים ואילו חיי הרוח הם מעין מותרות. הגישה של היהדות היא הפוכה לחלוטין – הקודש נמצא במרכז, וההויה כולה בנויה סביב המרכז הזה.

 

יום חמישי, 3 במרץ 2011

הרב גינזבורג על מהפכה ותשובה


אנחנו מדברים פה על מהפכנות  יהודית, והנה אתמול קיבלתי שיחה של הרב גינזבורג עם כמה התייחסיויות מענינות לנושא. השיחה היא למעשה מפגש בין הרב לעורכי העיתון אדרבא, עיתון שנותן במה לעולמם של בעלי התשובה. הרעיון המרכזי שיוצא מן השיחה היא שיש רצון להקים תנועת תשובה שתאחד את כל בעלי התשובה מכל הגוונים ותפעל הן בחברה הדתית והן בחרה הכללית.
הרב גינזבורג הוא מהפכן ידוע. אני מודה שאני לא מרגיש לגמרי בנוח עם כל מה שנאמר בספרים של על תיקון המדינה, בעיקר לגבי היחס לגויים, אין ספק שהשאיפה החבד"ית שלו לשינוי אמיתי וכולל היא מעוררת השראה. במאמר מוסגר, נראה לי שאחת הסיבות שחב"ד הצליחו להשאר בפעילות בברית המועצות מקורה כאן, ביכולת להציג רעיון מהפכני אלטרנטיבי לזה של הבולשביקים. (ואולי גם בגלל שנהנו מזה קצת, מכל הלהט המהפכני הזה) בכל מקרה  הרב מכוון את השיחה לקוים מהפכניים של ממש:
"אם הולכים על מהפכה זו מהפכה, החברה, הכל צריך להשתנות. או שזה בתוך הכלים הפוליטיים של המדינה הזו, או לא בתוך הכלים, אבל צריך להתייחס לזה שהמהפכה כאן היא מהפכה כללית, שצריך להפוך כאן את כל פני החברה בארץ..... בעלי התשובה צריכים לעשות מהפכה ולתפוס את השלטון"
בהמשך הוא גם מסביר מה הם הגורמים המעכבים, בהקשר של העולם החרדי, כלומר של אלה שבאופן טבעי אמורים להכנס לתפקיד המהפכני ואינם עושים זאת. (אין בשיחה זו דיון בממסד הכללי, נושא שהרב מתייחס אליו במקומות אחרים).
"אחד הדברים הלא טובים בממסד החרדי – אצלנו זה פשוט, אבל אולי אצלכם זה קצת חידוש – שהוא לא מוכן לקחת אחריות לכתחילה. אידיאולוגית הוא נגד לקחת אחריות על הבטחון של העם היושב בציון, על כל הדברים הגורליים. הוא רק שמרני, אני את נפשי הצלתי, צריך תקציבים להחזיק את הישיבות שלו, המוסדות שלו, וזהו. אצלי זה הטמא. אם יש משהו 'טמא' בממסד החרדי זה הדבר הזה, שהוא לא חושב על עם ישראל. הוא לא מוכן לקחת אחריות על הגורל של עם ישראל. זה הדבר שבעל התשובה, שבא משם – אם הבעל תשובה מתוסכל, במודע או לא במודע זה בגלל זה".
שורש הבעיה כאן היא השמרנות, וכאן אני חושב שגם הממסד הדתי ולא רק זה שמוגדר כחרדי עונה להגדרה זו. הכוונה כאן איננה לשמרנות רק במובן של קושי להשתנות אלא על שמרנות הן ברמה הערכית והן ברמה הטקטית. טקטיקה שמרנית היא מגננתית  - היא שואפת לשמור את הקיים ולשם כך היא יוצרת מרחבים סטריליים ומנותקים ככל הניתן מן המציאות הסובבת, המזהמת. מנקודת מבט שמרנית, פעילות לשינוי היא פעולה התאבדותית שנוגדת את ההגיון הבסיסי של שמירה מוחלטת על הסטטוס קוו. יש לי חבר שבתו הקטנה לומדת בחינוך חרדי ואמרו לה שאסור לה להחליק עם "רולרבליידס". הסיבה הייתה שזה לא מנהג ישראל. אני מניח שזה היה קשור גם לאי הנוחות מסביב לנשים ותנועה. זוהי שמרנות וכאן אפילו במובן המילולי של חוסר נחת מתנועה, גם ברמה הגופנית.
 אפשר להתווכח על מקומה של השמרנות ביהדות – יש שיטענו שהיא ממש נוגדת את היהדות מן היסוד ויש שיאמרו שזו הסחפות, אבל מה שברור הוא שהשמרנות שהרב גינזבורג מדבר עליה, שמירת המוסדות וכו' איננה קשורה לתורה אלא לשיקולים חברתיים ופוליטיים. אפשר לקרוא לזה גלותיות , שוב, לא רק כהרגל אלא כאידיאולוגיה. הקשר לגלות איננו מקרי – היסודות המהפכניים ביותר ביהדות קשורים בקרקע ונהוגים בארץ ישראל בלבד (שמיטה, יובל, פאה). במובן הזה השמרנות היא גם תפיסת עולם מיואשת. היא נאחזת בגלות מתוך כך שהיא איננה מאמינה כי המציאות ניתנת לשינוי ברמה הטבעית, האנושית, היומיומית. באופן אירוני הייאוש הזה מלווה באופטימיות מוזרה ולא מוסברת ביכולתם של המסגרות השמרניות לשמור על מה שבחוץ בחוץ. לא מזמן ניהלתי שיחת טלפון עם חבר מקהילת ברסלב צפת שאותה אני אוהב (עדיין) מאד. שאלתי אותו לגבי שמועה ששמעתי שתלמוד התורה של הקהילה עבר ללמד ביידיש. "כן, בינתיים זה רק הגדולים" הוא אמר לי. "תראה, זה מוסיף קדושה", והמשיך לספר לי על כל הלכלוך ששומעים ברחוב, בעברית. יידיש כתוספת קדושה, זה רעיון קצת מוזר בהתחשב בעובדה שכבר יש שפה שקוראים לה "לשון הקודש". גם כאן זה הערבוב המופלא הזה בין פסימיות מוחלטת לגבי היכולת לשנות והאמונה ביעילותם של גדרות לחסום השפעה חיצונית (כאילו שלא ניתן לקלל ביידיש).
אבל בעצם, היידיש היא לא העניין. העניין הוא אותו עניין שמתעסקים איתו באדרבא – לחזור בתשובה זה מעשה לא שמרני בעליל. הוא דרוש שינוי עמוק ויסודי ובחינה מחודשת של כל פרט בחיים והוא בדרך כלל מלווה בשינויים פנימים וחיצוניים אין ספור, כולל הופעה חיצונית, מקום מגורים, יחס למשפחה וכו'. עבור השמרנות, המהפכנות של החזרה בתשובה היא בלתי נתפסת ובלתי ניתנת לעיכול. היא רצויה בעקרון כי היא יכולה להתפשר כנצחון אבל בפועל היא מבלבלת ביותר. בפועל לא יודעים מה לעשות איתה.
בכל מקרה, נחזור לענינו. הרב גינזבורג מדבר על מהפכה של תשובה ועל לקיחת אחריות. במקום אחר בשיחה הוא גם מדגיש את העניין שלא מדובר רק על גוון מסוים של בעלי תשובה אלא על משהו כללי ביותר ועל חתירה לשינוי במקומות הנחשבים מחוץ לתחום עבור דתיים רבים – האמנות והאקדמיה (מח ימין ומח שמאל) והכל תחת השראת הקדושה שאותה הרב מגדיר כ"שיר חדש ורוח חדשה". החידוש הוא העיקר – משהו חדש לגמרי ועדיין מקושר לחלוטין לתורה.
הדברים הם מעוררי השראה וניכר שהם פועלים גם על שאר הנוכחים המדברים. אלא שכאן מתעורר הקושי שלי. הרב גינזבורג מדבר על חידוש והחידוש הזה נוגע בפירוש לכל תחומי החיים. הוא מדגיש שאדם צריך לבוא לתשובה עם כשרונותיו הישנים "שכל אחד ינצל את החוש שלו". הוא גם מצר על כך שישיבות מטילות הגבלות אל דברים שונים שבקודש אבל לגבי דברים שבחול הוא אומר: .
".. אני לא ממליץ לאף אחד שינסה לגייר חכמות, כמו שאנחנו קוראים לזה. לא כל אחד מוסמך לגייר חולין. צריך אנשים מוסמכים, שאתה התלמיד תקבל זאת אחרי גיור כהלכה, ואז הוא יהודי מושלם. לא שכל בעל תשובה יתחיל לגייר את מה שיש לו מהעבר."
לכאורה יש כאן סתירה – אדם צריך להביא את כשרונותיו אל היהדות (במדע, באמנות) אבל יחד עם זאת אסור לו "לגייר" חכמות חיצוניות על דעת עצמו. הדוגמה המובאת מאוחר יותר בשיחה מבהירה שלא מדובר בפילוסופיות אלא בחכמה כמו חכמת הנגינה. על פי הרב שימוש במילים של קודש עם מוסיקה "חיצונית" איננה מספקת – יש צורך בהפנמה עמוקה של נגינה יהודית על מנת ליצור את התשתית בנפש ליצירה דרך התורה (על פי הבנתי זוהי גם תפיסתו לגבי פרקטיקות מהמזרח כמו יוגה וטאי צ'י).
אם להודות על האמת הרי שהחשש כאן הוא מובן. "גיור" שטחי עלול להחטיא את המטרה ובעיקר לצייר את העולם היצירתי של בעלי התשובה כחיקוי לעולם החול (כך אני מרגיש למשל כשאני שומע את מוסיקת הטרנס של  הנ-נחים שנוטים גם לגייר שירי חול בעודם מתנגנים בגלגל"צ בגירסתם המקורית). הפתרון של הרב הוא שצריך ללכת למי שיכול לגייר, כלומר לרב מומחה וברור שפתרון זה הוא מורכב. על מי שרוצה לעשות זאת הרב אומר:
"הוא בבעיה, אם לא מצא את בית הדין המתאים – הוא באמת לא יכול. כולנו מבינים שחבל שהוא לא יכול, אבל הוא לא יכול. אלא אם כן ילמד כל כך הרבה שהוא בעצמו יהיה הרב המגייר. אבל על ההתחלה הוא עוד לא שם."
התחושה שלי לגבי ההסתייגות הזו היא שזו מגבלה גדולה מדי. הצורך ללכת לרב לתרגום/גיור של החול הפרטי לקודש הוא לדעתי מחסום שלא יאפשר מהפכה. אני לא טוען כאן שאין לנו צורך בצדיק-מתרגם (ובהקשר הזה אין היום מישהו גדול מהרב גינזבורג בכל מה שקשור לתורת הנפש ולמדע). ובכל זאת, אני נוטה לומר שעבודת הגיור הזו מוטלת גם על האדם הפרטי כי רק הוא יכול להכיר את השורש הרוחני  והתורני של מה שנגע בנפשו בעודו רחוק מן התורה. זוהי בסופו של דבר זוהי  ייחודה של מהפכה יהודית – מהפכות אחרות כשלו לא רק בגלל חוסר אמונה בבורא עולם אלא גם שבאופן יסודי מחולליהם לא האמינו באדם וביכולתו ליצור, לשנות ולהשתנות והעמידו הכל על הקולקטיב ועל המפלגה ומנהיגיה. נכון, הדרך הזו מועדת לנפילות ולאי דיוקים. האם אפשר להמנע מכך? לדעתי לא. אם, כפי שאומר ר' נחמן הגשר הוא צר מאד, הרי שהוא גם מסוכן ובוודאי שנופלים ממנו מפעם לפעם. אבל הנפילות יביאו לקימות ולהתקרבות הדרגתית. אנחנו חיים בעידן של בחירה שבו האדם נאלץ לנווט את דרכו בעולם ולבחור, לבד ממגוון רחב שנוגע לכל תחום. זה נכון גם לגבי היהדות. יכול להיות שבעבר, עם נולדת במזרח אירופה יכולת לבחור להיות חסיד או מתנגד ומאוחר יותר הייתה גם אפשרות של עזיבת המסגרת והפיכה ל"משכיל". כיום ההצע הרוחני, בתוך היהדות ומחוצה לה הוא אדיר ונגיש ביותר. יש שיטענו שדווקא כיום יש צורך בזהירות מרובה יותר ומשום כך כל תרגום צריך לעבור דרך "בוחר מומחה". זהירות היא תכונה חשובה אבל בהקשר דתי, הדרך ממנה לשמרנות שבה פתחנו היא קצרצרה. בכדי להמנע מכך, צריך גם מידה של  אמון ואמונה בבחירותיו של האדם גם בתחילת דרכו בקודש, ומוכנות לספוג גם נפילות.