חצי הלל לעיר חצויה

 מחשבות על יום ירושלים

יום ירושלים הוא יום מוזר. בדרך כלל הוא מוזכר בנשימה אחת עם יום העצמאות – חג לאומי, חילוני וישראלי. אבל בפועל כבר שנים רבות שיום ירושלים הוא יום מגזרי שנחגג בעיקר בציונות הדתית. בקרב האוכלוסיה הכללית, היחס ליום נע בין עוינות (בעיקר בשמאל) לאדישות מוחלטת. במובן הזה, יום ירושלים תשע"ב דומה יותר ליום שנקבע לרצח רבין: יום רשמי שמוזכר בכנסת ובחדשות אבל מזוהה כמעט לחלוטין עם חלק מסוים של האוכלוסיה.

כבר הרבה זמן שמשהו מפריע לי ביום הזה אבל מכיון שדי קל להתעלם ממנו מעולם לא הקדשתי לו הרבה מחשבה.את חוסר הנחת שלי הסברתי בכך שאולי יום לאומי אחד זה פשוט מספיק לי. אולי זו פשוט הקישור האוטומטי לתלמידי ישיבת הר המור (במיוחד לבחור אחד מהמילואים שלי שאהב לתת צ'אפחות חזקות בזמן שהוא מסביר לי על הזכות הקדושה לשרת בצה"ל). אבל הבוקר בתפילה נפל לי האסימון סופית כשבבית כנסת בו התפללתי בתקוע היה הלל שלם. בעצם הדיון הזה על חצי הלל או על הלל שלם  בימים הלאומיים תמיד היה נראה לי קצת טרחני אבל הבוקר פתאום הרגשתי לראשונה שזה חשוב ביותר. הבוקר התעוררה בי תחושה חזקה שלומר הלל שלם ביום ירושלים זה עיוות שמביא בסופו של דבר לשכחת מטרתה וקדושתה של העיר הזו.

אני לא מנסה לומר שלא צריך להודות בכלל על שחרורה של העיר ב-1967.  חייבים להודות, כי לא להודות זו כפיות טובה כלפי השי"ת. אני גם לא מנסה להפחית מעוצמת הארוע וחשיבותו שהם ללא ספק אדירים. הסיבות שאני מתנגד לאמירת ההלל בשלמותו היא משום שאני חושב שמשמעותו האמיתית של יום ירושלים צריכה להיות מעורבת, לא רק כמחשבה בדיעבדית אלא לכתחילה. כשאני אומר מעורבת אני מתכוון לכך שלצד השמחה שבכיבוש העיר חייבים לזכור שהיא איננה בנויה וכי למעשה, הדבר הכי חשוב בה עדיין חסר.

בירושלים (למי שלא מעודכן) אין בית מקדש. במקום להקביל את פניו של הכוהן הגדול בצאתו מן הקודש אנחנו עדיין מתפללים על הריסות הקיר החיצוני של הבניין של הורדוס. מכיון שאין בה מקדש היא גם איננה ממלאת את יעודה – ירושלים איננה עיר של שלום, אלא בעיקר של חומות. אין בה לא שלום בין יהודים ולא שלום בין יהודים לגויים. ירושלים נמצאת תחת שלטון ישראלי וזה דבר גדול אבל היא רחוקה מאד ממה שהיא אמורה ועתידה להיות: מקור הצדק, הנבואה והשלום. 

בניגוד להכרזת המדינה ולמלחמת השחרור, אפשר לומר שהמפגש עם המקומות הקדושים שלנו בירושלים די נפל עלינו. בספרו על מלחמת ששת הימים מתאר מייקל אורן בצורה יפה איך משה דיין התלבט והתחבט בעניין כיבוש העיר. דיין, שבכלל מתואר כאדם די קפריזי (גם בנושא כיבוש רמת הגולן, הוא מתלבט ומחליט במפתיע ברגע האחרון) הבין בחושיו כנראה שישראל עם ירושלים ועם הר הבית מעולם לא תהיה אותה המדינה שהוא הכיר. התגובה המעורבת שאני מדבר עליה נובעת דווקא מן המפגש הקרוב הזה. מי שעומד על יד הכותל ראוי לו להתרגש אבל גם ראוי לו לכסוף ולזכור שזה לא הדבר האמיתי.לכן זה לא מספיק לשיר "אני מאמין" בסוף התפילה. לענ"ד, יום ירושלים צריך להיות דומה לשביעי של פסח שבו כידוע אומרים חצי הלל. אם להמשיך את ההקבלה הזאת, הרי שהנצחון בששת הימים באמת דומה לקריעת ים סוף  - הוא מפעים ועוצר נשימה. יש אפילו מדרש שמספר שהיה צריך להכריח את בני ישראל לעזוב את הים, את מקום הנס והתגלות הגבורה. ובכל זאת, קריעת ים סוף זה לא סוף הסיפור: המטרה היא הר סיני. כך גם הנצחון על הערבים וכיבושה של העיר הוא חלקי במהותו - זו הכנה לאיחוד אבל זה לא האחדות עצמה. 

 בעיני היום כולו צריך להיות בסימן החצי – חצי הלל לעיר חצויה, חצי הודיה וחצי כיסופים. חצי גבורה וחצי התעוררות על מה שנעדר. חצי סיפורי מורשת קרב וחצי התבוננות בירושלים של עכשיו על כל חלקיה הלא נעימים, לא סתם כטקס צדדי, לא רק ריבוע של מלט לא מסויד, אלא ממש חצי-חצי. פחות מזה זו שכחה מסוכנת.

אני מניח שעבור רבים מן החוגגים, איחודה של העיר מתבטא בעובדה שאפשר, עקרונית, להקים שכונת-מבצר יהודית בראס אל עמוד או בסילוואן. באותה מידה, יש מי שחושב שאם נגיד הרבה פעמים "בירתנו הנצחית" או  נפליג ב"מאוחדת לעולם ועד ולעולמי עולמים ולנצח נצחים" אז היא באמת תהיה עיר אחת ולא היא. בירושלים אגב, אין אפילו מערכת תחבורה ציבורית אחת. במפות של אגד, השכונות של מזרח העיר הם מן גוש אפור ובלתי מזוהה. כפי שנוכחנו לפני כמה שנים כל הססמאות האלה לא מנעו את המגמה המשתרשת בקרב חלקים מסוימים של הציבור בארץ לראות את מזרח העיר כ"לא שלנו". (כזכור לכם, רק בזכות ערפאת העיר לא חולקה בקמפ דיוויד).

איך זה קרה בעצם, שחלקים גדולים מן הציבור כאן מוכן לוותר לא רק על יום ירושלים אלא על ירושלים בעצמה? חלקית מדובר בתופעה שאין בה מה להסביר, חלק מן הניכור הכללי של רבים מן האדמה, ביטוי עכשווי לתחושה שהביאה את משה דיין לרדוף אחרי הוואקף עם המפתחות של הר הבית מחוסר רצון להתמודד עם "כל הותיקן הזה", כדבריו. בקיצור, לא צער השכינה על ביתה עומד מאחורי ההתעלמות מן היום הזה בקרב ישראלים חילונים. אבל אולי, גם מן ההתעלמות הזו אפשר ללמוד משהו. אם יום ירושלים הוא בעיקר יום נצחון הרי שעבור רבים אין די בנצחון, בייחוד לאחר שהתברר כי לא היה זה נצחון גורף וסופי, כמו שחשבו בשעתו רבים וטובים. אולי כשמדובר בירושלים אנשים מצפים למשהו אחר, נוסף. 

הקמפיין החדש של תנועת אם תרצו הוא אופייני בהקשר הזה. הקמפיין תוקף את שלום עכשיו על הנכונות שלהם לחלק את ירושלים. זה נחמד, עשוי טוב וראוי אבל כרגיל כל השיח שם הוא על בעלות, על גבולות ועל העיר שלעולם לא נוותר עליה. אבל מה יהיה בה בדיוק ואיך זה יראה? איזה אור יבקע מתוך חומות העיר שלנו? ועבור מי? אולי בשנה הבאה נרפה רגע מן הדגלים והססמאות ונדבר קצת על ירושלים? 

קניין חלש ומרחב מקודש

השבוע יצאתי לחופש ברחבי הארץ ובין היתר ביקרתי במאהל בקריית שמונה, חורפיש, מאהל המחאה בחוף בצת ולבסוף ברוטשילד. הדיווח הזה יאלץ לחכות כמה ימים. אסתפק בהבעת התפעלות. יש תחושה מדהימה שלאט לאט אנחנו מגיחים מן הקליפות שלנו. כל זה נאמר ויאמר עוד פעמים רבות. ההתפעלות הזו מלווה כמובן בלא מעט חשש, שהמומנטום יחלש וידעך. אישית אני גם חושש שהמחאה תסתפק בכמה חוקים חברתיים קלים לביטול ומעקף ותפספס את ההזדמנות לדרוש שינוי אמיתי ויסודי של השיטה הכלכלית ושל היחס שלנו לקניין בכלל. ברוח זו אני מפרסם כאן משהו שכתבתי בעבר, כשכל זה היה רק חלום. זה חלק ממשהו ארוך מאד שאפילו לי אין כוח לקרוא. אני אסתפק בחלק קצר. ההתחלה מתייחסת קצת לנסיון הסוציאליסטי (קצת מייגע אולי אבל קשה לי לוותר על זה).

אני מביא את המסמך הזה כאן כי לדעתי הדיון על הדברים האלה יכול וצריך להוביל לעיצוב העתיד שלנו. יש לנו סיכוי למשהו יהודי אבל חדש לגמרי. היום, כששוב לגיטימי לחלום בקול רם על מציאות מתוקנת יותר, קולה של התורה צריך להשמע ( אפילו הדתיים יכולים למצוא בה משהו)

יהדות מהפכנית

במסגרת עבודת הבירור הזאת, הדוגמה ההיסטורית של התנועה הסוציאליסטית על כל הישגיה וכישלונותיה, היא מדד חיוני לפיתוח מהפכנות חדשה, כוח רעיוני שיכול להתמודד מול כוחות השוק. ברצוני לטעון כי המהפכנות המודרנית נקלעה למצבה הנוכחי משום שבאופן יסודי הייתה זו מהפכה ללא גבולות וללא הקשר. כוונתי בכך היא שהשלילה המוחלטת של העבר, משמעותה "המצאת הגלגל מחדש", משום שאם כל מה שישן רקוב, יש צורך לחדש הכל. הנסיון לחדש הכל, שבמקומות מסוימים וישראל בתוכם, היה נסיון אלים וקיצוני, כשל דווקא משום הכוליות שלו – חוסר הגבולות, ואי היכולת להסתמך על נסיון העבר. בהתחשב בכך שהמרכסיזם דבק  בקנאות בתיאוריה התפתחותית לינארית, יש בכך משום אירוניה גדולה, משום שבפועל הנסיון ההיסטורי מלמד כי סוציאליסטים מכל העולם פעלו בתוך מעין חלל ריק כששללו את העבר כלא רלבנטי. ההתייחסות לעבר כחסר משמעות,  היא יותר מטעות אידיאולוגית. היא מהלך שנדון לכשלון משום שהמחשבה שהעבר ניתן להעלמה, מהירה או איטית, היא שקר. העבר חי בתוכנו, בצורת זיכרון בתוך ההווה. ניתן לפרש אותו או להשתמש בו אחרת, אך ההתכחשות לו גורמת לתוצאה שאנו עדים לה, קרי, תפיסה של הסוציאליזם כמלאכותי ושל השיטה הנוכחית כטבעית. זווית ראייה התפתחותית אמיתית, זורמת מתוך העבר, ורואה את ההווה כפיתוח ופרשנות מחודשת של מה שכבר בידנו.

מפרספקטיבה יהודית, יש ברשותנו, לדעתי, כלים רבים להתמודדות מוצלחת עם המערכת הנוכחית, הן במישור הרוחני-ערכי והן במישור הכלכלי-גשמי. את הכלים האלה צריך להוציא מן ההקשר ההלכתי המצומצם שלהם ולתת להם תרגום הניתן ליישום הן במישור הרוחני האישי והן במישור הגלובלי. את המצוות הרבלנטיות ביותר אחלק כאן לשני קטגוריות עיקריות.

קניין חלש

לא בכדי רבות מן המצוות "החברתיות" הן המצוות הקשורות לארץ – מצוות שאין להן משמעות כאשר עם ישראל נמצא מחוץ לארצו. המצוות התלויות בארץ מבוססות על החיים החקלאיים של זמנים עברו והם עוסקות בעיקר בקשר הקנייני בין אדם לאדמתו ורכושו. מצוות אלה נוהגות דווקא כאן בארץ ישראל כאשר הקשר הקנייני הוא לכאורה פשוט ותמידי. אלא שכאן בדיוק טמון העניין. תחושת הארעיות שאיפיינה את הגלות מתבטאת כאן כסוג של ארעיות קדושה – תחושה מכוונת שעל היהודי לטפח לגבי הקשר בינו לבין קנייניו. את האידאל הזה נכנה כאן קניין חלש.

כידוע, ומבלי להכנס לפרטים רבים מדי, אחת לשבע שנים נדרש היהודי לשמוט את קרקעותיו, לא לעבוד את האדמה ולהפקיר את מה שגדל בה לכל. במקביל הוא גם נדרש לוותר על הכספים שחייבים לו במה שמכונה שמיטת כספים. אחת לחמישים שנה מתרחשת רפורמה אגררית כוללת בה כל אדם שב לאחוזתו המקורית והעבדים יוצאים לחופשי. בשנים רגילות, מחויב כל בעל שדה במספר חיובים הנוגעים לעניים: השארת פאה, פינה מן השדה שממנה יכולים עניים לקחת בחופשיות, אי לקיחת אלומות שהושארו בשדה (שכחה) ושיבולים שנפלו בזמן הקציר (לקט) ועוד מספר הלכות מן הסוג הזה. המשתוף לכל ההלכות הנ"ל היא ההרחקה שהן יוצרות בין האדם לקנייניו  - השדה, התוצרת החקלאית, החובות והעבדים הם קניני האדם. בניגוד לרעיון הקומוניסטי, החלשת הקניים אין פירושה מתן היתר לרשויות לקחת קנינים באופן שרירותי. ההיפך הוא הנכון  - מי שאחראי על השארת הפאה, השמטת השדה והפקרתו הוא האדם הפרטי בעצמו. במילים אחרות, הוויתור על הקניין הוא חיוב אך הוא איננו מתרחש באופן אוטומטי. על האדם לבצע את המהלך בצורה רצונית. בכך מתגלה עקרון נוסף המבדיל בין המהפכנות הסוציאליסטית ליהודית. מכיוון שהתיקון החברתי והאישי חד הם הרי שהחובה על ביצועה מוטלת על כל אדם ואדם בפרט. במקרים מסוימים בית הדין יכול לכפות על אדם לבצע דבר מסוים אבל לכתחילה החובה מונחת לפתחנו. בצורה זו, הויתור על הקניין הוא תיקון אישי וחברתי בעת  ובעונה אחת.

בעצם הוויתור ישנה פעולה המלמדת על אידאל בתחום הרכוש. על פי עקרון זה, למרות שהרכוש הוא אכן שייך לאדם ברובד מסוים הרי שברובד עמוק יותר ישנה הכרה בכך שהארץ, פירותיה והממון שהגיע לנו ממכירתם, שייך כולו לבורא עולם וכי האדם הוא עצמו מעין דייר בשכירות.

לטעמי זהו הרעיון המרכזי שצרך להנחות את המודל היהודי לגלובליזציה כלכלית. לסיכומו של עניין, מדובר בהחלשה שיטתית של הקניין הן בפועל והן בתודעה של האדם הפרטי על ידי שימוש במנגנונים קבועים, מבוססי זמן ומרחב. מצוות הפאה, השכחה והלקט נוהגות כל שנה, השמיטה כל שבע שנים והיובל כל חמישים. כל מהלך כזה הוא צעד נוסף לתיקון כללי ולשינוי מהותי בתפיסת האדם. במקום ההצמדות הנואשת והמגוחכת של העולם הזה לקניין הרי שכאן מדובר בהחלשה שיטתית המשחררת את האדם אט אט מכבלי הקניין הפרטי. [הערה: היובל במיוחד קשור לגאולה ולחזרה אל המקור גם מבחינה רוחנית. ואין מקרא יוצא מכדי פשוטו].

גולת הכותרת של הרעיון הזה מתרחשת דווקא במישור הזמן השבועי והיא השבת. ביהדות המסורתית וגם בעברית המודרנית אנחנו סופרים את ימות השבוע ביחס לשבת – ראשון, שני וכו', ובכך אנחנו מצהירים בכך כי השבת היא המרכז. באופו מפורט יותר ישנה כאן הכרה בשני רובדי מציאות – חול וקודש. רובד החול הוא רובד העמל והקניין ואילו בקודש  אנחנו שובתים ומה שקשור לקניין אסור לנו. הצבת השבת במרכז היא גם אמירה כי ישנה היררכיה בין שני רבדי המציאות. השבת היא המציאות האמיתית יותר, היא המרכז שסביבו אנחנו נעים. אם ננסה לדמיין עולם שבו כל המפעלים שובתים במשך יום אחד ולכל אדם יש חופש לעסוק בענייניו הפנימיים -  מי יוכל להתכחש ליופי של הציור הזה? מדוע אם כן זה נשמע לנו דמיוני כל כך? התשובה היא פשוטה למדי – אנחנו מכורים לחומר. הרעיון של יום ללא שעבוד לחומר כמוהו כיום ללא סיגריות למי שכבר שכח מזמן מתי הפעם האחרונה שהוא לא הדליק סיגריה עם הקפה של הבוקר. ההתמכרות הזו איננה תמימה – יש מי שרוצה שנמשיך בה ונצרוך עוד ועוד. לא סתם אמרו חז"ל כי אם נשמור שני שבתות בלבד תבוא הגאולה. שבת אחת או שתיים כאלה, אוניברסליים, בלי שום רעש מכני בלי בדל של עשן, בלי צלצול מכשירים, טעימה אחת כזאת ויתכן מאד שלא נרצה לחזור לעולם.

זמן ומקום מקודשים – חזרה אל המציאות והקדשתה

כפי שכבר כתבתי, המערכת הנוכחית מאופיינת בכך שהיא חודרת לכל מרחב בו נוצר ריק. הצרכנות מקיפה אותנו מכל עבר ובשנים האחרונות ראינו כיצד היא משתלטת על המרחב הציבורי. מקומות מפותחים ביותר מתהדרים במקומות מסחריים שעובדים ללא הפסקה, ללא יום מנוחה. השחיקה המתמשכת באיסור על פתיחת בתי עסק בשבת נעשית בשם ערכי חופש העומדים מול מה שמכונה כפייה דתית.

היהדות מציעה פתרון בדמות הזמן והמקום המקודשים. המרחבים המקודשים הם למעשה מחוץ לזמן ולמקום הרגיל – מקומות שהם בתוך העולם אך מחוצה לו. כך השבת נחשבת למעין עולם הבא, זמן שהוא מעבר לזמן. מקום המקדש הוא מעין על-מקום, מושג שגם אצל חז"ל יש לו השלכות ברמה המסחרית. חז"ל קבעו כי בבואם של עולי הרגל לירושלים, כלומר בנקודת החיבור בין הזמן המקודש (במקרה זה שלושת הרגלים) והמקום המקודש, "אין משכירין דירות בירושלים". במילים אחרות, למרות הפוטנציאל העסקי שבעליית הרגל, תחום זה מוכרז כחיצוני למשחק. ההסבר שניתן לכך הוא משום שירושלים היא באופן מהותי מקום בו הקניין האלוקי ניכר יותר. מסיבה זו ישנה דעה כי ירושלים מעולם לא נחלקה לשבטים (וכך גם לעתיד לבוא בנבואת יחזקאל).

לכאורה, אין כאן חידוש – הרי חקיקה על השבת כבר קיימת במדינת ישראל ומאבקים על המרחב הציבורי, כמו שלטי חוצות באיילון מתנהלים זה כבר כמה שנים. ההבדל כאן הוא לעניות דעתי במיקומו של המרחב המקודש. הפתרון הנפוץ בתחום זה, ממקם את המרחב המקודש בשולי ההויה החברתית (וגם זאת במאמץ רב). מדובר בעיקר במקומות בהם יש אוכלוסיה דתית (שהיא לכשעצמה פריפריאלית במובנים רבים). הנחת היסוד היא שהחיים הצרכנים הם החיים האמיתיים ואילו חיי הרוח הם מעין מותרות. הגישה של היהדות היא הפוכה לחלוטין – הקודש נמצא במרכז, וההויה כולה בנויה סביב המרכז הזה.