השבוע יצאתי לחופש ברחבי הארץ ובין היתר ביקרתי במאהל בקריית שמונה, חורפיש, מאהל המחאה בחוף בצת ולבסוף ברוטשילד. הדיווח הזה יאלץ לחכות כמה ימים. אסתפק בהבעת התפעלות. יש תחושה מדהימה שלאט לאט אנחנו מגיחים מן הקליפות שלנו. כל זה נאמר ויאמר עוד פעמים רבות. ההתפעלות הזו מלווה כמובן בלא מעט חשש, שהמומנטום יחלש וידעך. אישית אני גם חושש שהמחאה תסתפק בכמה חוקים חברתיים קלים לביטול ומעקף ותפספס את ההזדמנות לדרוש שינוי אמיתי ויסודי של השיטה הכלכלית ושל היחס שלנו לקניין בכלל. ברוח זו אני מפרסם כאן משהו שכתבתי בעבר, כשכל זה היה רק חלום. זה חלק ממשהו ארוך מאד שאפילו לי אין כוח לקרוא. אני אסתפק בחלק קצר. ההתחלה מתייחסת קצת לנסיון הסוציאליסטי (קצת מייגע אולי אבל קשה לי לוותר על זה).
אני מביא את המסמך הזה כאן כי לדעתי הדיון על הדברים האלה יכול וצריך להוביל לעיצוב העתיד שלנו. יש לנו סיכוי למשהו יהודי אבל חדש לגמרי. היום, כששוב לגיטימי לחלום בקול רם על מציאות מתוקנת יותר, קולה של התורה צריך להשמע ( אפילו הדתיים יכולים למצוא בה משהו)
יהדות מהפכנית
במסגרת עבודת הבירור הזאת, הדוגמה ההיסטורית של התנועה הסוציאליסטית על כל הישגיה וכישלונותיה, היא מדד חיוני לפיתוח מהפכנות חדשה, כוח רעיוני שיכול להתמודד מול כוחות השוק. ברצוני לטעון כי המהפכנות המודרנית נקלעה למצבה הנוכחי משום שבאופן יסודי הייתה זו מהפכה ללא גבולות וללא הקשר. כוונתי בכך היא שהשלילה המוחלטת של העבר, משמעותה "המצאת הגלגל מחדש", משום שאם כל מה שישן רקוב, יש צורך לחדש הכל. הנסיון לחדש הכל, שבמקומות מסוימים וישראל בתוכם, היה נסיון אלים וקיצוני, כשל דווקא משום הכוליות שלו – חוסר הגבולות, ואי היכולת להסתמך על נסיון העבר. בהתחשב בכך שהמרכסיזם דבק בקנאות בתיאוריה התפתחותית לינארית, יש בכך משום אירוניה גדולה, משום שבפועל הנסיון ההיסטורי מלמד כי סוציאליסטים מכל העולם פעלו בתוך מעין חלל ריק כששללו את העבר כלא רלבנטי. ההתייחסות לעבר כחסר משמעות, היא יותר מטעות אידיאולוגית. היא מהלך שנדון לכשלון משום שהמחשבה שהעבר ניתן להעלמה, מהירה או איטית, היא שקר. העבר חי בתוכנו, בצורת זיכרון בתוך ההווה. ניתן לפרש אותו או להשתמש בו אחרת, אך ההתכחשות לו גורמת לתוצאה שאנו עדים לה, קרי, תפיסה של הסוציאליזם כמלאכותי ושל השיטה הנוכחית כטבעית. זווית ראייה התפתחותית אמיתית, זורמת מתוך העבר, ורואה את ההווה כפיתוח ופרשנות מחודשת של מה שכבר בידנו.
מפרספקטיבה יהודית, יש ברשותנו, לדעתי, כלים רבים להתמודדות מוצלחת עם המערכת הנוכחית, הן במישור הרוחני-ערכי והן במישור הכלכלי-גשמי. את הכלים האלה צריך להוציא מן ההקשר ההלכתי המצומצם שלהם ולתת להם תרגום הניתן ליישום הן במישור הרוחני האישי והן במישור הגלובלי. את המצוות הרבלנטיות ביותר אחלק כאן לשני קטגוריות עיקריות.
קניין חלש
לא בכדי רבות מן המצוות "החברתיות" הן המצוות הקשורות לארץ – מצוות שאין להן משמעות כאשר עם ישראל נמצא מחוץ לארצו. המצוות התלויות בארץ מבוססות על החיים החקלאיים של זמנים עברו והם עוסקות בעיקר בקשר הקנייני בין אדם לאדמתו ורכושו. מצוות אלה נוהגות דווקא כאן בארץ ישראל כאשר הקשר הקנייני הוא לכאורה פשוט ותמידי. אלא שכאן בדיוק טמון העניין. תחושת הארעיות שאיפיינה את הגלות מתבטאת כאן כסוג של ארעיות קדושה – תחושה מכוונת שעל היהודי לטפח לגבי הקשר בינו לבין קנייניו. את האידאל הזה נכנה כאן קניין חלש.
כידוע, ומבלי להכנס לפרטים רבים מדי, אחת לשבע שנים נדרש היהודי לשמוט את קרקעותיו, לא לעבוד את האדמה ולהפקיר את מה שגדל בה לכל. במקביל הוא גם נדרש לוותר על הכספים שחייבים לו במה שמכונה שמיטת כספים. אחת לחמישים שנה מתרחשת רפורמה אגררית כוללת בה כל אדם שב לאחוזתו המקורית והעבדים יוצאים לחופשי. בשנים רגילות, מחויב כל בעל שדה במספר חיובים הנוגעים לעניים: השארת פאה, פינה מן השדה שממנה יכולים עניים לקחת בחופשיות, אי לקיחת אלומות שהושארו בשדה (שכחה) ושיבולים שנפלו בזמן הקציר (לקט) ועוד מספר הלכות מן הסוג הזה. המשתוף לכל ההלכות הנ"ל היא ההרחקה שהן יוצרות בין האדם לקנייניו - השדה, התוצרת החקלאית, החובות והעבדים הם קניני האדם. בניגוד לרעיון הקומוניסטי, החלשת הקניים אין פירושה מתן היתר לרשויות לקחת קנינים באופן שרירותי. ההיפך הוא הנכון - מי שאחראי על השארת הפאה, השמטת השדה והפקרתו הוא האדם הפרטי בעצמו. במילים אחרות, הוויתור על הקניין הוא חיוב אך הוא איננו מתרחש באופן אוטומטי. על האדם לבצע את המהלך בצורה רצונית. בכך מתגלה עקרון נוסף המבדיל בין המהפכנות הסוציאליסטית ליהודית. מכיוון שהתיקון החברתי והאישי חד הם הרי שהחובה על ביצועה מוטלת על כל אדם ואדם בפרט. במקרים מסוימים בית הדין יכול לכפות על אדם לבצע דבר מסוים אבל לכתחילה החובה מונחת לפתחנו. בצורה זו, הויתור על הקניין הוא תיקון אישי וחברתי בעת ובעונה אחת.
בעצם הוויתור ישנה פעולה המלמדת על אידאל בתחום הרכוש. על פי עקרון זה, למרות שהרכוש הוא אכן שייך לאדם ברובד מסוים הרי שברובד עמוק יותר ישנה הכרה בכך שהארץ, פירותיה והממון שהגיע לנו ממכירתם, שייך כולו לבורא עולם וכי האדם הוא עצמו מעין דייר בשכירות.
לטעמי זהו הרעיון המרכזי שצרך להנחות את המודל היהודי לגלובליזציה כלכלית. לסיכומו של עניין, מדובר בהחלשה שיטתית של הקניין הן בפועל והן בתודעה של האדם הפרטי על ידי שימוש במנגנונים קבועים, מבוססי זמן ומרחב. מצוות הפאה, השכחה והלקט נוהגות כל שנה, השמיטה כל שבע שנים והיובל כל חמישים. כל מהלך כזה הוא צעד נוסף לתיקון כללי ולשינוי מהותי בתפיסת האדם. במקום ההצמדות הנואשת והמגוחכת של העולם הזה לקניין הרי שכאן מדובר בהחלשה שיטתית המשחררת את האדם אט אט מכבלי הקניין הפרטי. [הערה: היובל במיוחד קשור לגאולה ולחזרה אל המקור גם מבחינה רוחנית. ואין מקרא יוצא מכדי פשוטו].
גולת הכותרת של הרעיון הזה מתרחשת דווקא במישור הזמן השבועי והיא השבת. ביהדות המסורתית וגם בעברית המודרנית אנחנו סופרים את ימות השבוע ביחס לשבת – ראשון, שני וכו', ובכך אנחנו מצהירים בכך כי השבת היא המרכז. באופו מפורט יותר ישנה כאן הכרה בשני רובדי מציאות – חול וקודש. רובד החול הוא רובד העמל והקניין ואילו בקודש אנחנו שובתים ומה שקשור לקניין אסור לנו. הצבת השבת במרכז היא גם אמירה כי ישנה היררכיה בין שני רבדי המציאות. השבת היא המציאות האמיתית יותר, היא המרכז שסביבו אנחנו נעים. אם ננסה לדמיין עולם שבו כל המפעלים שובתים במשך יום אחד ולכל אדם יש חופש לעסוק בענייניו הפנימיים - מי יוכל להתכחש ליופי של הציור הזה? מדוע אם כן זה נשמע לנו דמיוני כל כך? התשובה היא פשוטה למדי – אנחנו מכורים לחומר. הרעיון של יום ללא שעבוד לחומר כמוהו כיום ללא סיגריות למי שכבר שכח מזמן מתי הפעם האחרונה שהוא לא הדליק סיגריה עם הקפה של הבוקר. ההתמכרות הזו איננה תמימה – יש מי שרוצה שנמשיך בה ונצרוך עוד ועוד. לא סתם אמרו חז"ל כי אם נשמור שני שבתות בלבד תבוא הגאולה. שבת אחת או שתיים כאלה, אוניברסליים, בלי שום רעש מכני בלי בדל של עשן, בלי צלצול מכשירים, טעימה אחת כזאת ויתכן מאד שלא נרצה לחזור לעולם.
זמן ומקום מקודשים – חזרה אל המציאות והקדשתה
כפי שכבר כתבתי, המערכת הנוכחית מאופיינת בכך שהיא חודרת לכל מרחב בו נוצר ריק. הצרכנות מקיפה אותנו מכל עבר ובשנים האחרונות ראינו כיצד היא משתלטת על המרחב הציבורי. מקומות מפותחים ביותר מתהדרים במקומות מסחריים שעובדים ללא הפסקה, ללא יום מנוחה. השחיקה המתמשכת באיסור על פתיחת בתי עסק בשבת נעשית בשם ערכי חופש העומדים מול מה שמכונה כפייה דתית.
היהדות מציעה פתרון בדמות הזמן והמקום המקודשים. המרחבים המקודשים הם למעשה מחוץ לזמן ולמקום הרגיל – מקומות שהם בתוך העולם אך מחוצה לו. כך השבת נחשבת למעין עולם הבא, זמן שהוא מעבר לזמן. מקום המקדש הוא מעין על-מקום, מושג שגם אצל חז"ל יש לו השלכות ברמה המסחרית. חז"ל קבעו כי בבואם של עולי הרגל לירושלים, כלומר בנקודת החיבור בין הזמן המקודש (במקרה זה שלושת הרגלים) והמקום המקודש, "אין משכירין דירות בירושלים". במילים אחרות, למרות הפוטנציאל העסקי שבעליית הרגל, תחום זה מוכרז כחיצוני למשחק. ההסבר שניתן לכך הוא משום שירושלים היא באופן מהותי מקום בו הקניין האלוקי ניכר יותר. מסיבה זו ישנה דעה כי ירושלים מעולם לא נחלקה לשבטים (וכך גם לעתיד לבוא בנבואת יחזקאל).
לכאורה, אין כאן חידוש – הרי חקיקה על השבת כבר קיימת במדינת ישראל ומאבקים על המרחב הציבורי, כמו שלטי חוצות באיילון מתנהלים זה כבר כמה שנים. ההבדל כאן הוא לעניות דעתי במיקומו של המרחב המקודש. הפתרון הנפוץ בתחום זה, ממקם את המרחב המקודש בשולי ההויה החברתית (וגם זאת במאמץ רב). מדובר בעיקר במקומות בהם יש אוכלוסיה דתית (שהיא לכשעצמה פריפריאלית במובנים רבים). הנחת היסוד היא שהחיים הצרכנים הם החיים האמיתיים ואילו חיי הרוח הם מעין מותרות. הגישה של היהדות היא הפוכה לחלוטין – הקודש נמצא במרכז, וההויה כולה בנויה סביב המרכז הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה