חפש בבלוג זה

יום שני, 16 בינואר 2012

הרהורים דאואיסטים על חב"ד ועל נוער הגבעות


"חלום על אלמוות" (ציור דאואיסטי)

לאחרונה הזדמן לי ללמד קצת פילוסופיה דאואיסטית (לאו דזה וג'ואנג דזה). אני אוהב את החברה האלה מאד ולקרוא אותם שוב זה תמיד כיף. בניגוד לפילוסופים אחרים, יש משהו מאד משכנע  ובעיקר משמח בדאואיסטים, גם אם לא תמיד יש מה לעשות עם זה אחר כך.
באותו השבוע שבו נהלתי שיחות על הדאו במכללת הרצוג, הייתי בארוע גדול לכבוד חג הגאולה בי"ט כסלו. רציתי מאד לעלות ליצהר כדי לשמוע את הרב יצחק גינזבורג אך הדבר לא נסתייע ( להפתעתי, גיליתי שאין טיסות ערב מתקוע ליצהר) והסתפקתי בביקור בארוע המרכזי בבניני האומה בירושלים. ברקע, עוד לפני שכולם פנו לנושא החם של הדרת נשים, הארץ רגשה וגעשה בעקבות פעולות התג מחיר ונוער הגבעות.
כך, מצאתי את עצמי שואל שוב את השאלה שכל יהודי שואל את עצמו מפעם לפעם – מה לאו דזה היה חושב על תנועת חב"ד ועל נוער הגבעות?

י"ט כסלו
כידוע, אני לא חסיד חב"ד אבל אני מאד אוהב את הרעיון של י"ט כסלו. אני אוהב את הרעיון שיש יום חג לחסידות כתנועה, יום שמוקדש לנהר האדיר של פנימיות התורה שהתחיל לנבוע במזרח אירופה לפני כ-300 שנה ושינה את פני היהדות. ראוי שיהיה יום כזה, קודם כל כדי להזכיר לכל מי שקשור בצורה זו או אחרת לחסידות שרב המשותף על המפריד וגם כדי להחזיר אותנו למה שעומד בליבה של התנועה – רצון לגילוי עמוק יותר, אישי יותר וכללי יותר של רזי התורה. יום שמוקדש להפצת המעיינות החוצה ופנימה.
אני אוהב את הרעיון של יט כסלו כל כך שאין לי שום בעיה עם העובדה שהיום הזה מציין דווקא את שחרורו מהכלא של מנהיגה של פלג אחד בתוך החסידות (ולא ארוע שהתרחש לבעש"ט למשל). אבל בגלל שהיום הזה אהוב עלי ושבכל שנה אני משתדל לציין אותו בצורה זו או אחרת, יש לי גם צער עליו כשבכל שנה אני נזכר שהרעיון של יום כלל חסידי למעשה נכשל. בפועל י"ט כסלו איננו יום כלל חסידי. מי שחוגג אותו כיום הם חסידי חב"ד ואוהדיהם, בעיקר מן הציבור הלאומי. כך למשל בבוקרו של היום התפללתי בבית ברסלב כאן בתקוע ובמהלך התפילה התפתחה מחלוקת לגבי אמירת תחנון (הוחלט לבסוף שמי רוצה, יאמר באופן פרטי). דיון כזה יכול להתקיים במקום כמו תקוע, מקום בו אנשים רבים לא מרגישים צורך לבחור במקור השפעה בלעדי ומרשים לעצמם לינוק מיותר ממקום אחד. בברסלב צפת לעומת זאת, ככל הזכור לי אומרים תחנון בלי להניד עפעף. זו לא התרסה או התנגדות לחב"ד או לאדמו"ר הזקן – התאריך פשוט מעולם לא הצליח לחלחל להם ללוח השנה.



כאמור, השנה נסעתי לארוע בבניני האומה שהיה למען האמת קצת מאכזב. הנואם המרכזי היה הרב יואל קאהן, מי שהיה במשך שנים ה'חוזר' של הרבי. הרבה סיפרו לי על כך ששוה מאד לשמוע את הרב כהן. הבעיה היא שהוא איש מבוגר מאד עם דיבור לא ברור במיוחד. הגברה טובה הייתה יכולה לעשות את העבודה אבל למרות שהארוע נערך בבניני האומה, כנראה שהקוגל תפוחי אדמה שהגישו הרס את האקוסטיקה. אני בכל מקרה לא הצלחתי להבין מילה. אבל בכל זאת הייתה גם קצת שירה וריקודים ומכירת ספרים יפה ובסך הכל האווירה הייתה נעימה.
אני אומר שהאווירה הייתה נעימה אבל לא צריך להיות גאון גדול כדי לדעת שחסידות חב"ד היא תנועה במשבר. כתבו על זה הרבה וחלק לא מבוטל מן החסידים מודים בכך בחצי פה. גם המקור למשבר הוא די פשוט  - אחרי שנים ארוכות של דיבורים על כך שהמשיח מגיע "תכף ומיד ממש" ההמתנה מתחילה להיות קצת מעיקה. הבעיה הגדולה יותר היא לא רק שההבטחות הגדולות לא התממשו, גם אין מי שיפרש אותם מחדש או יתן כיוון אחר. יש משהו אירוני ומתאים בכך שמי שמדבר בארוע המרכזי של י"ט כסלו  מכונה ה"חוזר", כי זה בעצם מה שנשאר – לחזור על דבר הרבי והרביים האחרים, להמשיך להדפיס (ברוך ה' יש ללא ספק הרבה חומר ישן ומצוין), לצאת שוב למבצעים ולהמתין. במקביל ישנה גם את אפשרות רדיקלית יותר, המתבטאת בטענה של הזרם המשיחיסטי שלמעשה מאז ג' תמוז (יום פטירתו/הסתלקותו של הרבי. מנסיוני, גם חבדניקי"ם מן הסוג הלא משיחיסטי מעדיפים פשוט לציין את התאריך מלתת לארוע כותרת) לא השתנה שום דבר. אבל עדיין התוצאה היא אחת – על החסידים להמשיך ולהתנהג כפי שעשו בעבר, ולחכות. כך למשל, כל המבצעים המוכרים ממשיכים בעוז (התפילין, חלוקת נרות שבת, החנוכיות הגדולות וכו') אך לא נוספים מבצעים חדשים כי פשוט אין מי שיזום אותם. 

הגבעות
לפני שאני פונה לחכמי הדאו, כמה מילים על נוער הגבעות. לתנועה הזו, אם אפשר לקרוא לה כך, יש קשר משמעותי לחב"ד בעיקר בדמותו של הרב גינזבורג. יצהר, המקום שנקשר לאחרונה, בצדק או שלא בצדק עם נוער גבעות, אלימות לצבא, מאחזים בלתי חוקיים ותג מחיר, זה מקום עם השפעה חבדי"ת חזקה ביותר (גם הרב שפירא, שכתב את הספר "תורת המלך" הוא חבדני"ק).
בהקשר של השומרון והמאבק על ההתיישבות שם, נראה לי שהאלמנט החבד"י הניכר ביותר ביצהר הוא הדגש על הנצחון. הרצון לנצח, האמונה החזקה כי ניתן לנצח כנגד כל הסיכויים וכי הנצחון מובטח. נצחון בהקשר הזה איננו רק הצלחה, אלא הכרעה מוחלטת וטוטאלית של כל המציאות בדרך שאין ממנה חזרה. זהו נצחונו של מלך המשיח, נצחון מלא ומושלם. הרעיון הזה בא לידי ביטוי בין היתר במושג "דידן נצח" מושג שחוזר הרבה פעמים אצל הרב גינזבורג. בחב"ד יש לדידן נצח יום מיוחד, הוא היום שבו החסידות זכתה במשפט הספרים בבית המשפט הפדרלי בארה"ב. אצל הרב גינזבורג המושג הזה קשור מאד לחג הסוכות  (אבל מופיע גם בהזדמנויות אחרות) ולמידת הבטחון, פנימיותה של ספירת הנצח.
הנה דוגמה אחת משיעור שניתן בסוכות השנה:

יש משהו בחג סוכות של נצחון – הרי אז קוראים בהפטרה על מלחמת גוג ומגוג. פוחדים, גם השנה, שעוד מעט הולכת להיות מלחמת גוג ומגוג. מתי קוראים על זה? בחג סוכות. סימן שחג סוכות זה הזמן שמנצחים, שאפשר לקרוא את ההפטרה עם שמחה – קוראים מלחמת גוג ומגוג עם שמחה גדולה, כי "דידן נצח". זה הבטחון הגמור, לפעמים נקרא בטחון מופרז – שיהודי כל כך בוטח שחושבים שהוא מטורף. דברנו על אמונה, אבל בטחון זה עוד יותר – בטחון גמור שאנחנו יוצאים זכאים, ואם יש מלחמה אנחנו מנצחים, "דידן נצח", משהו מוחלט ומחויב המציאות.

כמובן שהדגש על הנצחון חזק בכל תנועת ההתישבות. הנצחון המוחץ הוא תאומו של הזכות המוחצת והניצחת על הארץ. והבעלות עליה. בפשטות הדברים ניכרים בסיסמאות של השנים האחרונות: "תנו לצה"ל לנצח" והרבה מאד "לנצח נצחים", "מאז ולתמיד", "עם הנצח" וכו'. צדק, בטחון, נצחון. ההבדל בין נוער הגבעות להתיישבות כולה הוא בעיקר מידתי. למרות שחלקם כבר לא ממש נוער מצד הגיל, שמם הולם אותם. הנערות שלהם מתבטאת בטוטליות, בחוסר המוכנות לקבל פחות מנצחון מלא ומיידי.
ככל שהמאבק ברשויות מתפתח ומתפשט, הצורך בנצחון הופך להיות דחוף. איך שלא מתסכלים על זה, אנשים שנמצאים תחת מתקפה, שנלחמים בכל העולם, רוצים לנצח. אבל מהו נצחון מספק? התחושה שלי היא שעבור מבצעי התג מחיר נצחון זה ללכת על כל הקופה - רוצים שהצד השני יכנע וילך מכאן. רוצים להכניע את המציאות הגשמית, להתגבר על החילונים, להעיף את הערבים, ולסיים את המלחמה הזו אחת ולתמיד. הנצחון הוא נצחונו של מלך המשיח וכל מה שפחות מזה נתפס כפשרה מחפירה.
אז אולי אתם שואלים את עצמכם, מה הבעיה שלו בעצם? מה הוא לא חושב שאנחנו צודקים? שחברון מאז ולתמיד ושירושלים בירתנו הנצחית? מה הוא לא רוצה הכרעה? וכאן אני מגיע ללאו דזה.


נצחון החלש על החזק

אולי, אם אפשר לומר משהו על חב"ד ועל נוער הגבעות מזווית דאואיסטית זה שהתנועות האלה סובלות מעודף של יאנג וחוסר של ין, כלומר יותר מדי גברי, פחות מדי נשי. כשאני אומר פחות מדי נשי אני ממש לא מתכוון לומר שהם לא עדינים מספיק ושהם צריכים להיות יותר רגישים. בכלל לא. אין גם שום קשר לבדים רכים, צבע ורוד או ליכולת לבכות בקלות. אני מתכוון לומר כי לתנועות האלה יש תפיסת מציאות חזקה מאד, שרואה במציאות שלנו  כיוון ברור ותכלית מובהקת. הבטחון הזה, המופרז עד כדי טירוף כפי שאומר הרב גינזבורג, הוא כל כך מודגש, כל כך נחוש לשבור את המסכים ולסלק את המניעות, שלעתים הוא הופך מכח של חיוניות אדירה למשהו מאובן וקר, לפעמים אפילו אכזרי.
למעשה, כשהמציאות ברורה כל כך, אין צורך להתבונן בה או להקשיב לה. לא צריך לפגוש או לשמוע אף אחד כי הכל בספרים הקדושים. יש וודאות והאנרגיה צריכה להיות מוקדשת בעיקר לתחזוק הוודאות הזו. אני לא יודע למה אמרו בליובאוויטש מה שאמרו על כך שהכל מוכן למשיח ונשאר רק לצחצח את הכפתורים (הרבי הריי"ץ) או רק לעמוד דום (הרבי האחרון). אבל לפחות היום אני מרגיש שדברים מן הסוג הזה נאמרו קצת יותר מדי. לפעמים צריך להזכר שאנחנו לא אלה שכותבים כאן את התוכנית, שהדברים לא תמיד מתגלגלים בדיוק איך שתיכננו. טוב לצעוק "עד מתי" אבל צריך לזכור שמותר לקב"ה להפתיע אותנו ולקדם את הגאולה איך שהוא רואה לנכון. בכל זאת,  הוא אלוהים.
באותה מידה, הרצון לנצח הוא ראוי אבל לדעת שהנצחון הוא לא מה שחשבנו. בעצם, אנחנו לא ממש יודעים איך הוא יראה. בכל הדיבורים על בעלות, שכחנו כי על פי התורה הארץ איננה שייכת לנו אלא לריבונו של עולם. הוא גם זה שצריך לנצח. 

אם נדבר בשפת הספירות, הרי שלנצח יש גם הוד. לשני הספירות האלה קשר הדוק יותר מלספירות אחרות עד שלפעמים הם נמנות ביחד כשני הרגליים. כפי ששמעתי מהרב דוד פרידמן ההבדל בין שני הידים שלנו הוא ניכר ואפשר לפעול באחת מהם בנפרד. בדרך כלל ההבדל בין הרגליים ניכר פחות והשימוש בהם הוא כמעט תמיד משותף. הרצון לנצח והבטחון כתכונת נפש חייבת להיות מאוזנת על ידי ההוד  - היכולת להודות על האמת ולהודות שהמציאות היא מה שהיא. ההוד לצורך העניין הוא ה - ין, ההודאה, החולשה, היכולת להכנע.

"אין בעולם דבר רך וכנוע כמו המים
אך להמיס את החזק והנוקשה
למים אין תחליף.
הרך מתגבר על הקשה
הגמיש מתגבר על היציב
כולם יודעים שזה נכון
אך מעטים מצליחים לנהוג כך"
(ספר הדאו, 78)

כמו שהמורה הזקן אומר, נצחון החלש  על החזק, המים ששוחקים את האבן הוא באמת הסוד הגדול שאף אחד לא יודע ליישם. כוחו של הנשי, הוא כפי שהרב פרומן אומר על הזוהר, טמון בחוסר העקביות שלו, ביכולת ההשתנות האינסופית, בהיותו כמו ענן חולף. זהו היכולת להיות מנוצח, להכנע ולתת למציאות להוביל אותנו אל מסתוריה. 

אפשר לכתוב על זה עוד הרבה. אדם קרוב אצל עצמו ולכן אני נוטה לחשוב שזה בעצם הכיוון בברסלב (אני כותב לאו דזה אבל חושב על רבינו). את ההבדל בין ברסלב לח"בד בהקשר הזה ניתן לראות בתנועות הפיזיות המאפיינות את החסידים.
שימו לב לזה למשל:



לעומת זה (זה סרטון אקראי של הרבי מאחת ההתוועדויות)





נסיים במשהו באותו כיוון מז'ואנג דזה בתרגומו של יואל הופמן

"כשאדם חוצה את הנהר בסירה, וסירה ריקה באה

ומתנגשת בסירתו, יהיה האיש מהיר-חימה ככל
שיהיה, הוא לא ירגז עליה, אך אם יהיה אדם בסירה
השניה, הוא יצעק עליו שיסור מדרכו. אם האיש לא 
ישמע לצעקה הראשונה, הוא יצעק שנית, אם גם אז
לא ישמע לו, הוא יצעק בשלישית וילווה את דבריו
במטר קללות. במיקרה הראשון הוא לא רגז כלל,
ואילו עתה הוא רוגז, שכן אז עמד בפני הריק ואילו
עתה הוא עומד בפני המלא. אם בן-אדם היה מרוקן
עצמו, וכך, כשהוא ריק, משוטט בעולם הזה, מי יכול
היה לפגוע בו?"









יום חמישי, 29 בדצמבר 2011

פתרונות פדרליים לסכסוך הערבי-ישראלי: ערב בבית העם בתל אביב


השבוע נסעתי לתל אביב, ל"בית העם", מטה המאבק החברתי ברחוב רוטשילד. נסיעה לתל אביב היא ארוע שראוי לציון אבל מטרת הרשומה הזו היא לא לתאר לכם את נפלאות העיר הגדולה אלא לדווח על הפגישה שעבורה נסעתי, עסקה ברעיונות לפתרון הסכסוך היהודי-ערבי דרך הקמת פדרציה ישראל-פלסטין. לפני שאנסה להסביר למה בדיוק הכוונה, צריך לספר איך בדיוק הגעתי לענין הזה.
מאז שעברתי להתגורר ביהודה ושומרון התעוררה אצלי שאלת פתרון הסכסוך באופן מעשי. ליתר דיוק, מה שמטריד אותי זו השאלה איך אפשר באופן ריאלי לסיים את הסכסוך, כלומר להגיע לפתרון שירצה את כולם מבלי שאנשים יאלצו שוב להעקר מביתם. כאמור, אני מדבר על פתרון אמיתי ולא רק על ואריאציה נעימה יותר של המצב הנוכחי. בקיצור, לעבור ממצב של מלחמה ארוכה בהפסקות, למצב של שלום רציף. בעיני, פתרון שלום משמעו התייחסות לכל השטח שאנחנו גרים עליו כעל יחידה אחת, סילוק החומות והגדרות, חופש תנועה, בניה , התיישבות ותפילה לכל מי שמתגורר כאן.
אחרי כשלונות מרים בשנים האחרונות אני חושב שאפשר להגיד שני דברים עיקריים על הסכסוך שלנו:
א.      פתרונות המבוססים על כח בלבד ועל נצחון מוחץ וסופי הם אשליה. המחשבה כי אם רק היינו נותנים לצה"ל לעשות את העבודה, אם רק היינו הולכים עד הסוף אז הכל היה בסדר לא עומדת במבחן ההיסטוריה. הנסיבות הם שאין לנו או לערבים אפשרות להכריע את המערכה באופן חד צדדי. גם מעצמות-על לא תמיד מצליחות להכריע את אויביהם באופן מוחלט, גם הם נתונות לדברים מעצבנים כמו מגבלות כלכליות, דעת קהל ולחץ בינלאומי. העולם שלנו הוא כזה – גלובלי, בנוי על איזונים ופשרות. גם אם ממש לא אוהבים את זה זוהי המציאות בעתיד הנראה לעין. 
ב.      חלוקת הארץ זה ניסוי שמתרחש כבר 63 שנים. הגיע הזמן להודות שזה פשוט לא הולך. אחרי אינספור נסיונות להגיע להסכמה שנגמרו כולם באלימות גדולה, חייבים לסיים את הניסוי ולשנות את החשיבה, בייחוד משום שבמקביל לנסיונות החלוקה, היכולת לשרטט קו ביננו לבין הפלסטינאים הולך ומסתבך. צריך להכיר בעובדה שאין מפת דרכים פלאית  שתרצה את כולם. אי אפשר לתלות  את הסכסוך ב"קיצונים משני הצדדים" כי  ה"קיצונים" האלה הם בעצם האנשים שמתגוררים כאן, אלה שעבורם הסכסוך הוא הכי רלבנטי.  אם "הם" (כלומר כל מיני טיפוסים משיחיים שהאדמה הזו באמת חשובה להם) לא יהיו מרוצים, זה פשוט לא יעבוד.
מתוך כך התחלתי לחשוב על פדרציות, פתרונות של ריבונות משותפת ונזכרתי שאבא שלי ע"ה כתב ספר על זה וחשבתי שראוי לקרוא אותו סוף סוף. הספר 
“Two Peoples, One Land: Federal Solutions for Israel, the Palestinians and Jordan”     נכתב ב-1989, זמן קצר לפני שתהליך אוסלו פרץ לעולם.  מדכא לומר אבל למעט הבדלים מעטים והעדר מקורות אינטרנטים, המציאות המתוארת בספר לא שונה במיוחד מן המציאות שלנו. ההבדל הוא שעשרים השנים האחרונות התאפיינו במאמץ מרוכז ואינטנסיבי לחלק את הארץ, מאמץ שהתנפץ לרסיסים. בספר אבא שלי מציע 11 אפשרויות שונות לפתרונות פדרליים. קראתי את הספר וחשבתי, אולי עכשיו כשכולם מדברים על "קפאון מדיני" יש סיכוי למודלים אחרים?

ירדתי אל ים האינטרנט לראות מי עוסק בכך היום ומצאתי את אתרו של יהודה שוורץ, שמוקדש לרעיון של פדרציה ישראל-פלסטין. (זהו האתר: http://www.pa-il.com/2010/05/blog-post_14.html) זמן קצר לאחר מכן הייתי בכנס Best Plans במלון אמבסדור במזרח ירושלים, כנס שהוקדש להצגת רעיונות מדיניים ולשכלולם. (למי שמעונין זה הקישור:  http://thebestplans.org/?language=he). אחד ממארגני הכנס הוא כמאל נאוואש, פלסטינאי שנולד בבית לחם וגדל בארצות הברית. כמאל מייצג ארגון של מוסלמים אמריקאים שנקרא The Free Muslims, ארגון שמנסה גם הוא לקדם פתרון פדרלי. לאחר הכנס, כמאל ויהודה החליטו לשתף פעולה ולערוך מספר פגישות לקידום הרעיון הפדרלי, אחת מהם בתל אביב.
לפני שאני ניגש לתיאור הפגישה עצמה, אומר שכמעט כל הספר של אבא שלי נמצא באינטנרט באתר שמוקדש לכתבים שלו: http://www.jcpa.org/dje/index-fs.htm לצערי הרב, הספר קיים באנגלית בלבד. (הייתי מאד רוצה שהספר יתורגם ואני מנסה לפעול בענין). באופן מוזר, הפגישה הזו התרחשה במוצאי יום הפטירה של אבא שלי (כ"ג כסלו) כך שחשבתי שזו עוד סיבה לעשות מאמץ ולסוע.

כאמור, הפגישה נערכה בבית העם ברחוב רוטשילד,מקום המשמש להמשך המאבק החברתי של הקיץ האחרון. (עבור ירושלמים, בית העם זו ספריה עירונית ומרכז תרבות שנבנה בתקופה שעוד קראו נתנו שמות כאלה, עממיים, למוסדות ציבור.מענין ש"העם" של אז משמעו ממלכתיות. "העם" של היום זו מחאה).  הייתי שם המתנחל היחיד וכיאה לחוויה תל אביבית הרגשתי שם  די זר וקוריוזי כנציג ההתישבות (תחושה שהתחזקה כשכאמל התחיל לכנות אותי “My favorite Zionist” ). הערב כלל הרבה מאד דיבורים והתכנית שלי לנצל את הביקור הזה לשוטט קצת ברחובות תל אביב לא עלתה יפה מפאת השעה המאוחרת. (אבל להזדמנות האבודה הזו היה פיצוי – בסוף הערב הגיעו כמה נגני עוד שקוראים לעצמם "טריו אמין" והיה יפה מאד)

בפתיחת הדיון, כמאל ויהודה הסבירו את התוכניות השונות שלהם לפדרציה ואת דרכם האישית לעיסוק בנושא.  כמאל, יליד בית לחם, כיום עורך דין מצליח בוושינגטון. הוא אמריקאי מאד במובנים מסוימים אבל על פי עדותו האישית, הוא קשור בקשר נפשי עמוק לארץ מולדתו. נקודת המוצא של כמאל היא שלשני העמים קשר בלתי ניתן להכחשה עם כל הארץ. הוא מבין שעבור יהודים רבים כאן, ליהודה ושומרון יש משמעות רגשית ודתית שלא ניתן להתעלם ממנה. בדומה לכך, עבור הפלסטינאים, פלסטין איננה רק הגדה המערבית אלא כל המרחב מהירדן לים. הקשר לכל הארץ אינו נתון לוויכוח ויש להתחשב בה בכל פתרון עתידי. מתוך כך, כמאל והארגון שהוא מייג מציעים פתרון של פדרליזם על פי מודל אמריקאי בה יהיו שני מדינות/מחוזות "כמו ניו יורק וניו ג'רזי" וממשלה פדרלית מרכזית אחת משותפת. כך, אף אחד לא צריך להעקר ממקומו וכל צד שומר על זיקה לכל הארץ. על פי הפתרון של כמאל יהיה חופש תנועה מוחלט בכל הארץ אבל מתוך התחשבות בפחד היהודי מפני זכות השיבה, מעבר של פלסטינאים לשטח ישראל ולהפך יוגבלו בהתחלה ל-50,000 איש לשנה. התנחלויות יוכלו להתקיים ולהתרחב בקניית הקרקעות. כיאה לעורך דין מארה"ב, החזון של כמאל כולל גם שוק חופשי ורווחי עתק למדינה ממאות אלפי צליינים מוסלמים שמגיעים לירושלים מדי שנה. (את התוכנית במלואה ניתן לראות כאן: http://www.freemuslims.org/issues/israel-palestine.php) להלן הצגת הרעיון של כמאל בכנס Best Plans בירושלים.

כמאל הוא אדם פרקטי, שמדבר על הסדר פרקטי. ההבדל בינו לבין הנוכחים ניכר בהקשר הזה – רוב המשתתפים היו צעירים שאוהבים לדבר על אידאולוגיה. מטרת הפגישה הזו על פי כמאל הייתה לשמוע מן המשתתפים איפה התכנית שלו לוקה בחסר ואיך אפשר לשפר אותה. אבל השומעים לא נעתרו כל כך לגישתו המעשית והעדיפו לדבר בעיקר על המישור הרעיוני. לקראת סוף הערב הוא נראה קצת מתוסכל. במקביל, נראה שהמפגש עם תל אביבים מן הזן האולטרה- שמאלני מבלבל אותו. התוכנית שלו מבוססת על הקשר בין העמים למולדתם ועל התחשבות בפחד הישראלי מפני טביעה בים הערבי. כשבחורה אחת אומרת שלדעתה כל הפרדה בין יהודים וערבים היא גזענית או לכל הפחות נובעת מבורות, הוא לא לגמרי יודע איך לאכול את זה. האם הוא מודע לעובדה שיש כאן יהודים רבים שמשמעותה הדתית-רוחנית של הארץ לא מעניינת אותם בכלל?
אחרי כמאל דיבר יהודה שוורץ, והציג את רעיונותיו בנושא. יהודה נולד בצרפת ועלה לארץ לפני כעשרים שנה. לפני שהוא מציג את המודל הפוליטי שלו הוא מקדים לומר כי העלייה מצרפת לארץ ארעה על רקע הבנתו כי בצרפת יש ליהודים ולמיעוטים אחרים שויון כפרטים אך נמנעת מהם ביטוי לאומי-קולקטיבי. הרעיון שלו לשלום שונה מזה של כמאל בכך ששני המדינות, ישראל ופלסטין מתקיימות במקביל על כל השטח שבין הים לירדן. בנוסף לשני הישויות האלה תוקם מדינת-על פדרלית. מדינות הלאום, הישראלית והפלסטינאית אינן טריטוריאליות  - הריבונות שלהם נובעת מן הלאום. בכך יהודה חוזר למודל שמדגיש את רבונותו של העם היהודי גם ללא הקשר טריטוריאלי ואת המחשבה כי הרבונות האמיתית היא של רבונו של עולם ולא של המדינה. (ההתייחסות שלו לצד היהודי-רוחני של הדברים גורם לחלק מן נוכחים לנוע בכסאותיהם בחוסר נוחות) כך למעשה נעלמת הבעיה הדמוגרפית ואין צורך בשרטוט מחדש של גבולות. חשוב לציין, שהרעיון הפדרלי של יהודה נוגע לשורשי ההויה היהודית והאנושית שאותם הוא מציג באריכות בעמוד הפתיחה של האתר שלו (מומלץ מאד לקרוא - הקישור למעלה).

מטרת הרשומה הזו היא להציג את הנושא ולא להכנס לדיון מפורט על שני המודלים. אומר רק שהמודל של יהודה שוורץ הוא ללא ספק מהפכני יותר, משום שהוא דורש הגדרה מחדש של הקשר בין לאומיות וטריטוריה. היופי של התוכנית של יהודה טמון בכך שהוא מחדיר אל השיח הפוליטי הרגיל את מה שמעבר לקנין הלאומי ולמציאות הגשמית. עבורי אישית, ומבלי להכנס כרגע לפרטי התוכנית אין ספק שזהו הכיוון הכללי - החזרה אל מרכזיותו של מה שמעבר לזמן והמקום כמרכז אמיתי. בעיני, היכולת שלנו להעביר את המשמעות הסמלית של הארץ למישור גבוה יותר טמון ביחס שלנו ללב הגאוגרפי והרוחני של הארץ ,לירושלים ולהר הבית, וליתר דיוק ביכולת שלנו להגדיר מחדש את המרכז כנחלת ה' וכבית תפילה לכל העמים. אבל זוהי כבר גלישה אל העתיד הגאולי  ( וכבר כתבתי על כך בבלוג הזה בחודש אוגוסט, כאן:http://reedfluteblowing.blogspot.com/2011/08/blog-post_29.html  )
המודל של כמאל הוא ישיר יותר ועיוני פחות. ככזה אין ספק שהוא ניתן לשיווק בקלות רבה יותר בתוך המציאות העכשווית שלנו. החסרון הגדול טמון בכך שלמרות שמדובר רק במחוזות של המדינה הפדרלית, בעיית שרטוט הגבולות נותרת בעינה. כמו כן נשאלת השאלה מה יקרה אם אחת המדינות תרצה לפרוש מן הברית הפדרלית, שאלות שלא הספקנו להתייחס אליהם בערב הנ"ל.
מה שחשוב באמת, והסיבה שאני חושב שכדאי לשמוע ולעיין ברעיונות האלה הוא שיש כאן נסיון לשנות את כללי המשחק ולחשוב אחרת על פתרון לסכסוך. פתרונות המבוססים על פדרציה בואריאציות שונות כוללות בתוכן גרעין של התפקחות – הבנה כי שני הלאומים כבר קשורים אחד בשני באופן בלתי ניתן להפרדה. למעשה, החסרון הגדול ביותר של הפתרון הפדרלי הוא שהוא הגיוני מדי עבור הלאומים חמי המזג של המזרח התיכון. (אבל מכיון שאיש אחד חשוב מאד אמר שאין שום יאוש בעולם כלל, ראוי להמשיך לנסות)






יום שלישי, 20 בדצמבר 2011

הדרך לאוש, ה-17 לדצמבר 2002

ובכן, היה לנו השנה ערב מוצלח ביותר לכבודו של רומי, ערב שהיה בו קצת מן הכל: חומוס, סיפורים, סיבובים, שירה, יין, פארודיות של מלחמת הכוכבים ביוטיוב.

סיפרתי בעל פה את הסיפור הראשון שהופיע כאן, על המפגש שלי עם רומי. להלן תיאור הנסיעה שלי מבישקק לאוש (קירגיזיסטן) שנכתב  ב-17 לדצמבר באותה השנה.


ביום בו עלה ג'לאל א-דין לשמיים,
התעוררתי מכאב ראש לפני הזריחה. נזכרתי בבירות ששתיתי עם הזוג האוסטרלי בערב הקודם. גיאולוגים. אחת יותר מדי כנראה. המחשבה על הנסיעה הארוכה המצפה לי עייפה אותי. קמתי להתקלח. המים היו חמים וטובים והכאב החל לסגת. בסוף אזרתי כח לצאת אל הקור.

לקח לי הרבה זמן למצוא מכונית טובה. הכל היה יקר כל כך. העבירו אותי, ממכונית למכונית, ובשלישית ישב מקדימה איש אחד עם פנים טובות מאד וזה שימח אותי. חיכינו כמה שעות עד שהמכונית תתמלא (זו הייתה מציאות הזמן האינסופי, שבה לחכות שעות לנסיעה היה דבר מתקבל על הדעת). בצהריים הגיעו שתי נשים, אחת צעירה ואחת מבוגרת. שמחתי גם בהם כי ידעתי שבניגוד לבחורים הצעירים והפרועים שבאו איתי מאוש לבישקק הנשים לא ישתכרו ושעכשיו ניסע ויהיה בסדר. האשה המבוגרת התיישבה לידי והיה קצת צפוף בלאדה הקטנה אבל זה לא הפריע לי בכלל כי היה קר מאד. נזכרתי בג'אלאל א-דין.

כל הדרך הייתה מושלגת ושלג דק ירד בלי הפסקה. נסענו לאט. בערב עצרנו במסעדה קטנה ומבודדת בהרים. אכלתי לחם ותה והם אכלו מרק כופתאות. הקירות היו מצופים פורמייקה בדוגמת גרניט אפור שהזכירה לי את המשטח במטבח של אמא שלי. ידעתי שהמשטח הזה הוחלף מזמן ושהיום יש לו צבע אחר אבל לא הצלחתי להזכר בו. המטבח הזה והאוקינוס נראו רחוקים באותה המידה. (ידעתי שהגעתי לנקודת המרכז של אסיה.)

במכונית קלטתי שהם מדברים עלי הרבה (הם לא קלטו את השם שלי וקראו לי "גורדון") אבל זה לא הטריד אותי במיוחד. אחרי ערב של דיבורים ארוכים עם האוסטרלים היה לי נוח בשתיקה. רציתי בכל זאת לספר להם משהו על ג'לאל א-דין אבל לא ידעתי איך. נרדמתי.
התעוררתי לקול שירתן של הנשים. הם שרו כל כך יפה. הסתכלתי על השעון  - נותרו עוד כמה שעות לחצות, חשבתי "הם שרים לך ג'אלאל א-דין",

נרדמתי והתעוררתי לפרקים. במעבר ההרים האחרון כשהבוקר כבר האיר המכונית נתקעה ולא הצליחה להמשיך כי הכביש היה חלק מדי. יצאנו החוצה לעזור, למשוך ולדחוף ולהניח שרשראות ברזל ולקפל אותם ולפזר אדמה על השלג. הכביש היה מלא באנשים שהחליקו ונפלו וצחקו בפה מלא והכל היה נראה כמו קרקס קירגיזי לבן ומעורפל. את העלייה טיפסנו ברגל והנהג נסע ואסף אותנו למעלה במקום בו הכביש התיישר. צחקנו הרבה אבל אחר כך ראינו מכונית שנפלה עמוק לשוליים וכולם הרצינו ומלמלו "אללה הוא אכבר".
היום שלו כבר עבר והצטערתי קצת כי לא חגגתי ולא סיפרתי לאף אחד, רק הייתי שוב בדרך, והתפללתי שזכותו תגן עלינו. (וכך בעודו עולה שוב השמיימה, הגענו לאוש)


יום שני, 12 בדצמבר 2011

המוולאנה עולה לשמיים



השבת הקרובה, פרשת וישב נופלת על ה-17 לדצמבר, יום עלייתו של המוואלנה (המאסטר) ג'לאל א-דין רומי השמיימה. היום הזה נקרא בפי חסידים בכמה כינויים. אישית עוד לא מצאתי תרגום לעברית לשמו של היום שמתיישב על ליבי. המתרגם הגדול של רומי לאנגלית, קולמן ברקס קורא ליום הזה Day of Union (יום האיחוד? יום האחדות? נשמע יותר מדי כמו יום לאומי של מדינה לא ידועה) וראיתי שיש המכנים את  היום "החתונה השמימית". בהעדר כינוי, ומתוך הכרה בכך שתרגומו של רומי לעברית וליהודית הוא תהליך שבהתוות קראתי לרשומה הזו פשוט, המוואלנה עולה לשמיים. 
הדברים הבאים הם תיאור של המפגש הראשון שלי עם רומי, שאיתו הלכתי מאיסטנבול עד לסין. 
כל שנה אני משתדל לעשות משהו ביום הזה. בינתיים אני עדיין מאלתר, עדיין מחפש את הדרך המדויקת ביותר לחגוג את היום (כאמור, התרגום הזה מתהווה לאט וטוב שכך).
מי שנשלח למרחב הווירטואלי הזה במקרה או שלא במקרה ורוצה לטעום איתנו מהפירות המתוקים האלה יודע איפה למצוא אותי (כאן, ובתקוע).


בנובמבר 2002 עזבתי את הכולל של רבי יהודה בר אילעאי ונסעתי לאיסטנבול. פעם הייתי בדרכי לבאזאר הראשי. קול קרא אלי פתאום מתוך בית קפה קטן:
“Are you lost in Istanbul?”
אמרתי לו שלא,  שאני יודע בדיוק לאן אני הולך.
"לאן אתה הולך?"
"לבאזאר".
" גם אני הולך לשם. נלך ביחד."
 קם, שילם במהירות ויצא. הוא היה מבוגר ממני, אולי באמצע שנות הארבעים שלו. השם האמיתי שלו היה אורחאן אבל כולם כינו אותו צ'וצ'ו. הוא ידע שאני ישראלי – הוא זיהה אותי כי החזקתי מחרוזת מסבחה ביד. הסברתי לו שקניתי את זה כאן באיסטנבול מספר ימים לפני שנפגשנו (מישהו מכר אותם מתוך דוכן קטן על רחוב הדיוואן יאלו. משום מה רציתי אחת ולקחתי לי כזו פשוטה עם חרוזי עץ). אמרתי שקניתי את זה ללא כל סיבה נראית לעין ושזה דווקא לא נפוץ במיוחד במקומותינו, אבל הוא לא השתכנע. לפני שנים, הוא פגש אשה ישראלית שהחזיקה כזאת, מסבחה עם חרוזים גדולים, ופנתה אליו. זה היה בגן שמול המסגד הכחול. היא הייתה די מבוגרת, מבוגרת ממנו, והיא שינתה לו את החיים. היא שאלה אותו, אם הוא מכיר את רומי. הוא אמר לה שהוא שמע משהו כשהיה קטן אבל לא ממש הכיר. הוא לא היה דתי במיוחד. עשה שנים רבות בגרמניה ובמקומות אחרים באירופה, עבד כמדריך תיירים  (עכשיו הוא כבר לא עושה את זה "כי צריך לשקר הרבה").
היא אמרה לו לקרוא את רומי. היא אמרה שהוא חייב לקרוא את זה. הוא קנה עותק למחרת וחזר לגן שמול המסגד הכחול, והתחיל לקרוא, (ומיד הגיעו גם דמעות).

הוא סיפר לי שהוא בדרך לשוק – אשתו היא קרואטית שהתאסלמה בעקבות המלחמה שם והיא אדוקה ביותר. הוא אמר לי: "היא לא כל כך יפה, אבל הפנים שלה זוהרות". המצב הכלכלי שלהם לא מזהיר והוא הולך למשכן לה חלק מהתכשיטים, תכשיטי זהב. זה רעיון שלה. הוא לא רצה אבל היא חשבה שזה רעיון טוב.
אחרי שהוא מצא את רומי, הוא מצא את דרכו חזרה לאיסלם. “you really should become a Muslim” הוא היה אומר לי בחביבות כבדת ראש. הוא הפסיק לשקר לתיירים. הוא חזר בתשובה.
הסתובבנו יחד כל היום. הוא לקח אותי לקנות צנור לנרגילה בחנות מפעל ואחר כך לרחוב של הדיסקים המזויפים שנמכרו מתוך מזוודות מתקפלות. (משם, אלבום נורא ואיום של טום ג'ונס שהמתיק לי פעם את הלילה על הרצפה הקרה של שדה התעופה באקטאו). ולבסוף לבאזאר, למשכן את התכשיטים. (וכשהלכתי שם, פתאום שמעתי קול מאחורי "לאזו!" וזה היה החבר, מ"בית הנרגילות הקסום", המקום שביקרתי בו מדי ערב. השם לאזו הייתה המצאה שלו.  הוא עמד ליד החנות שלו למעילי עור ואני חשבתי, כמה זמן אני כבר כאן?)

נפרדנו לקראת הערב. לא החלפנו פרטים. דבר לא נאמר – ידענו שמי שדאג לפגישה הראשונה ידאג לזאת שאחריה. לא ראיתי אותו עוד, אבל למחרת בבוקר הלכתי מיד לרחוב איסתיקלל וקניתי מהדורה של רומי בתרגום של קולמן ברקס.
לא פתחתי אותו עד לטביליסי.
וזה מה שקראתי אז,  מתוך הההקדמה לספר הרביעי של המת'נאווי (בתרגום המאולתר שלי לתרגומו האנגלי של ברקס):

"זהו המסע הרביעי שלנו הביתה, אל עבר היתרונות הגדולים המחכים לנו. בקריאה הזו, מבקשי הסוד ירגישו שמחה גדולה, כפי ששדה חש בשומעו את הרעם, החדשות הטובות על הגשם המתקרב,  כפי שעיניים עייפות מייחלות לשינה. שמחה לנשמה, בריאות לגוף. כאן, רצונה של הדבקות האמיתית, התרעננות, פרי מתוק ובשל מספיק לבררן הבררני ביותר, רפואה, הוראות מדויקות איך להגיע לחבר[1]. השבח לאללה. הלימוד בספר הזה יביא כאב לרחוקים ממנו. אחרים, יהיו אסירי תודה. בבטנה של הספינה הזו, משא שלא נמצא ביופין של הנשים. גמול לאוהביו, ירח מלא וירושה שחשבת שאיבדת לנצח והנה הוא שב אליך. תוספת תקוה למקוים, מציאות למחפשים, ציפיה לאחר דכדוך, התרחבות לאחר התכווצות. השמש יוצאת ואת אורה אנחנו מעניקים לצאצאינו הרוחניים...."

 (וכך היה שהוא ליווה אותי, המוולנה, ג'לאל א-דין, האוקינוס של הלב, עד לים הגדול.)


[1] "החבר" אצל רומי הוא אלוהים

יום שני, 21 בנובמבר 2011

יומנאומן ג' - רבי נתן והדרך לארץ ישראל



כבר אמצע מרחשון והזכרון של אומן הופך בהדרגה לגעגוע. חשבתי שזהו להשנה בנושא הזה אבל קריאה בספרו הביוגרפי של ר' נתן "ימי מוהרנ"ת"  על מסע שנערך בכיוון ההפוך, מאוקראינה לארץ ישראל  בשנות העשרים של המאה ה-19,עוררה אצלי עוד מחשבות על הנושא.
ימי מוהרנ"ת הוא ספר נהדר. בספר רבי נתן מתאר באופן חי ואנושי את קורותיו בשני חלקים: החלק הראשון עוסק בהתקרבות שלו לרבי נחמן ומגיע עד לשנים הראשונות שאחרי מותו  של רבנו ולמאמציו הבלתי נלאים להדפסת והפצת הספרים. הספר כולל תיאור מפורט ומדהים של הימים האחרונים של ר' נחמן (שעליו אולי אכתוב בהזדמנות אחרת) החלק השני עוסק במסעו של ר' נתן לארץ ישראל דרך אודסה, איסטנבול, אלכסנדריה וצידון, שנערך בשנת 1822. הפרק הדרמטי הבולט בהעדרו מן הספר זו התקופה הקשה שבה חסידי ברסלב נרדפו על ידי הקהילה היהודית ובפרט על ידי האדמו"ר מסאווראן. דיווח על האירועים האלה נכתב מאוחר יותר על ידי תלמידו של ר' נתן, ר' נחמן מטולטשין בקונטרס שפורסם בשם "ימי התלאות".
כפי שאמרתי ימי מוהרנ"ת הוא ספר מהנה ונדיר ביותר – אני לא מכיר עוד מישהו מגדולי החסידות שכותב על מציאות חייו מן התקופה הזו בצורה כל כך גלוית לב, ואישית. ר' נתן לא מסתיר מאיתנו לרגע את רגעי העצבות שלו, את הפחדים והנפילות לנוכח המהמורות שהוא נאלץ לעבור בחייו. הרצון לספר את הסיפור כפי שהוא התרחש, ללא יפוי, הופכות את רגעי השיא ואת תיאור היחסים שלו עם ר' נחמן למרגשות הרבה יותר מספר סיפורי צדיקים רגיל.
העושר הזה ניכר  גם בתיאור המסע לארץ ישראל שבו ר' נתן מספר לנו על כל הרפתקאות הדרך בפירוט רב. החל מן ההתלבטויות לגבי הנסיעות (התלבטויות שליוו אותו במשך שנים לפני הנסיעה), הדרך הארוכה לאודסה, מציאת הספינה וההפלגה לאיסטנבול. התיאור של הזמן על הים כולל התייחסויות למחלת הים שהוא סבל ממנה מספר פעמים ולאחר מכן דיווח מפורט על קשיי הביורוקרטיה שהוא נתקל בהם בטורקיה כשברקע הפחד מן הנסיעה לנוכח המרד היווני ("הגרעקין") שהתרחש באותם השנים.  (יהודים רבים באיסטנבול מנסים לשכנע אותו לא ליסוע דבר שגורם לו צער רב). רבי נתן מתאר את הספינות ואת רוחות הים, את היחסים שלו עם המלחים ואת האוכל שהוא הביא לספינה. באלכסנדריה הוא מתאר את הקשיים שלו כזר, כמי שאינו דובר את השפה ובקושי מצליח להבין אפילו את היהודים במקום ("כי לשון הקודש שלהם שונה מאד"). גם המסע חזרה מתואר בפרוטרוט. הספר הוא כאמור אישי מאד – אין בו כמעט תיאורי נוף טבעי או עירוני (כנראה שהוא לא נסע לראות את הפירמדות) אבל הוא מלא בעליות וירידות שהמחבר חווה בפנימיותו.  מה שמוזר הוא שדווקא הזמן בארץ ישראל, הזמן שאמור להיות השיא של כל הספר מתואר באופן לקוני ושטוח.
למעשה הדיווח על ארץ ישראל נראה יותר כמו רשימת ביקורי קברים עם התייחסויות לאנשים שאצלם הוא אכל. הוא מתאר את הכניסה לארץ על חמורים מצידון: "ובלילה זאת נכנסתי לגבול ארץ ישראל בודאי והיה לנו שמחה גדולה" וכן את הרושם הגדול שעשה בואו בצפת אחרי שכבר שנתיים לא הגיעו אנשים מאירופה (כנראה בגלל הפחד מן המלחמה) :"וכולם אמרו שאנחנו מחיים כל ארץ ישראל על שבאנו לשם". השמחה הזאת מקורה בכך שר' נתן הביא בשורות ודרישות שלום מן המשפחות שנותרו בגולה. (עולה מכאן תחושת הנדחות הקשה של אלה הנמצאים בארץ ישראל, רחוק כל כך מן המרכז היהודי במזרח אירופה) אבל אחר כך התיאור הופך להיות דיווח יבש של מקומות. הנה דוגמה אחת:

"ביום שני, פרשת בלק יצאתי מטבריא ולוו אותי בכבוד גדול. ביום שלישי באתי לצפת, ביום רביעי הייתי על קבר בניהו בן יהיוידע. ביום חמישי חזרנו והלכנו שנית על קבר האר"י זכרונו לברכה. בשבת קודש אכלתי אצל הרב מסקוליע. בליל שבת רקדתי בשמחה עם רבי שו"ב ורבי משה יונה. ביום שני, פרשת פינחס חזרנו והלכנו למערת הושע בן בארי, ואז פתח לנו נער אחד את הפתח ונכנסנו לשם ושפכנו שיחנו שם בבכי ובתחנונים ואז היינו מוכנים לצאת מצפת לחזור לביתנו" (ימי מוהרנ"ת, קנה)

(מעניין לציין שהם מבקרים רק בגליל. לא רק שהם לא עולים לירושלים, ר' נתן לא מזכיר שהיו לו התלבטויות  או רצונות בענין)
ולעומת זאת, הנה קטע מרגעי ההתרגשות של העליה לספינה באודסה:

"ותכף חזרנו ועלינו אל הספינה וראינו שכל המאטראסין [המלחים] יושבין ואוכלין. ואנחנו הלכנו לכאן ולכאן בכל הספינה כי היו אצלנו נפלאות, ובפרט אצל ר' יהודה אליעזר [חברו של רבי נתן למסע] שלא היה בשום ספינה כזאת מעולם. ואפילו אנכי שכבר הייתי בספינה העומדת על הגאוואן של חארסאן כנזכר לעיל, אבל אותה הספינה הוא קטנה מהספינות האלו וגם שם לא היה לי פנאי להסתכל היטב להשביע עיני בכל תבנית מעשה הספינה. והלכנו בכל הספינה בשמחה גדולה לכאן ולכאן, ונתעכבנו קצת עד שעלה המדבר בלשון אשכנז [ אחד המלחים, שמוהרנ"ת פגש קודם לכן, שהיה דובר גרמנית] מהבית למעלה. וכשראינו שעדין אין נותנים לנו ספינה שאלנו אותו על מה מעכב אותנו, כי היינו להוטים להביא המטלטלין מחמת שהיה בערב שבת קודש אחרי חצות, והשיב עדין לא גמרו אכילתם והכרחנו להמתין עוד קצת" (שם, ע"ט)

או לדוגמה בדרך חזרה מארץ ישראל, בעצירה בלתי מתוכננת בקפריסין:

"ביום ראשון פרשת דברים חזרנו והלכנו לתוך העיר וגם אני נסעתי עמהם...באותו יום ראשון שכרנו ספינה אחרת ועלינו מיד עליה וטלטלנו עצמנו כלנו מספינה האחת לספינה השניה. ביום ראשון הנ"ל חזרנו מהעיר ובאנו לספינה השניה הנ"ל. ביום שני התחילה הספינה לילך ולנסוע כדי לבוא לאלכסנדריא שאינו רחוק משם רק בערך שני ימים כשיש רוח טובה, אבל לא היה לנו רוח טובה ונתעכבנו בדרך עד אחר תשעה באב, עד יום שלישי פרשת ואתחנן.
ובכל הדרך מחיפה לאלכסנדריא היה לנו יסורים גדולים מהמים. כי בשני הספינות הנ"ל שהיו של ערביים לא רצו ליתן לנו מים כי אם בצמצום גדול במדה ובמשורה ובדקדוק גדול, ועל פי רב היו המים סרוחים. וגם ישיבתנו על הספינה היה בדחק גדול, ולא היה לנו שום מקום מנוחה כראוי. וגם היה לי על פי רב חלי הים, ונתתי הקאות כמה פעמים. ואעפ"כ הכל היה בחסד ובצר הרחיב לנו השם יתברך ועזר לנו בכל עת. ואי אפשר לבאר בפרטיות מה שעבר עלינו. בכל יום נודה לך וכו' שבכל יום עמנו וכו' ובחסדי השם יתברך עזרנו, ובאנו ביום שלישי פרשת ואתחנן לקהילת קדש אלכסנדריא" (שם, קס"א)


וכן הלאה. למעשה, רבי נתן מתאר את חייו על הספינה בפרוטרוט אבל בקושי מתייחס לחווית השהיה בארץ – אין למשל שום התייחסות למראה הארץ, לאנשים, לקהילות או לבתי כנסת. אחרי פירוט תלאות הדרך זה קצת מאכזב.
בהתחלה חשבתי, שאכן הדרך היא העיקר. על התלאות ראוי לספר, כולל הצער שהיה לו והפחד והדאגות שמתוארות לאורך כל הדרך. זוהי איננה דרך ללא תכלית – עצם ההגעה היא ארוע בעל משמעות אבל המאמץ שנעשה הוא העיקר.
אחר כך חשבתי עוד קצת והגעתי למסקנה שר' נתן מיישם את דרכו של רבו. ידוע שרבי נחמן אמר שהעיקר אצלו זה ארץ ישראל אבל כשהוא היה כאן הוא ירד מהספינה, הלך בה ארבע אמות והיה מוכן לחזור מיד. הוא בעצם לא רצה כלל לשהות בה (אבל לבסוף התרצה למלווה שלו להשטתח קצת על קברי צדיקים). כך, הנגיעה בסוד היא כהרף עין. אין מה להתעכב עליה בדיבור ואולי אפילו לא בפועל.
אחר כך הגעתי למסקנה שקרה לו בדיוק מה שקרה לי, מה שקורה באומן. יכול להיות שהוא רצה מאד לכתוב על ארץ ישראל אבל בעצם, מה כבר אפשר לומר? האם המילים שכבר שימשו אותו בתיאור המסע מספיקים לתאור ההגעה לארץ ישראל, המקום שאליו רבי נתן כוסף שנים כה רבות?

זה מזכיר לי את המילים של ג'אלל א-דין רומי:

"בלילה, אני פותח את החלון
ומבקש מן הלבנה שתבוא
להניח את הפנים שלה על שלי
לנשום אל תוכי.

סגור את דלת המילים
ופתח את חלון האהבה
הלבנה לא תכנס בדלת
רק דרך החלון."

(תרגום שלי לתרגום של קולמן ברקס לשיר “Like This”)

אולי היה ראוי לרבי נתן לסגור את הדלת של המילים, לא לכתוב שום דבר על מה שהיה כאן ולהסתפק במסע. אבל כמוני,  (וכמו רומי עצמו) אני מניח שהיה לו קשה  להתאפק.

 ה' יזכנו לדיבורים אמיתיים ולשתיקה מכוונת היטב.

יום שני, 7 בנובמבר 2011

יומנאומן - חלק ב' : על הפאות

ובכל זאת, עוד כמה מילים על אומן, לאור השיעור של הרב מנחם פרומן אמש,


השיעור היה מלווה בהופעה של תאטרון פלייבק, מעין שיקוף של הזוהר שלמדנו בצורת משחק. זאת במסגרת אהבתו הגדולה של הרב מנחם לתאטרון (לטעמו, האמנות הגבוהה ביותר ופסגת היצירה ).
אחרי השיקוף הוא דיבר קצת על הצחוק ועל נטיית השחקנים "לברוח אל הצחוק". זוהי על פי הודאתו גם נטייתו האישית (וכך למשל היה מכבד את אביו, על ידי שהיה צוחק עליו) הצחוק, שמאפיין את ספר הזוהר כולו (כמו גם, כמו שהרב אומר לעתים קרובות, הבכי) הוא הסוד של הזוהר משום שהוא משמש כידיות ("אוזניים" כלשונו) שאיתם אנחנו מרימים את התורה. בתורה עצמה,  ואולי גם במציאות עצמה, אי אפשר לגעת באופן ישיר. התורה היא סיר רותח - מי שנוגע עלול להכוות. אבל ניתן להגיע אליה דרך הידיות האלה, דרך הצחוק.


כל זה מתקשר באופן נפלא למה שלמדנו בשבוע שעבר, על דוד המלך שהיה  על פי הזוהר בדחנא דמלכא – הליצן של המלך. הנקודה הזו באה לביטוי בדיון הטרגי-קומי על חלקו של דוד במות של אוריה החתי, שמופיע בזוהר בסבא דמשפטים.
  דוד מייצג את המלכות, המלכות שנמצאת כאן בעולם הזה, מלכות שהיא כולה מעין צחוק. היא מגלמת בעצמה את האבסורד שבגינוני המלכות והכבוד כשמדובר בבני אדם שעומדים מול המלך האמיתי. לכן דוד המלך הוא סמל לשפלות – היכולת שלו להשתגע מול מלך גרר או לכרכר ולפזז מול ארון ה', זהו הצחוק העמוק המעיד על כך שהאמת היא "רותחת" ומי שנוגע בה ישירות נכווה. מי שנגע בארון, בדרך לירושלים, מת.  דוד מוצא דרך לתקן את מה שנפרץ במקום שנקרא "פרץ עוזא" על שם המת שלא התאפק ושלח ידו אל הקודש. (לא מיד. בהתחלה הוא כועס דווקא אבל לבסוף הוא מבין)  - הוא רוקד מול הארון. הוא צוחק ומפזז "כאחד הריקים" ובצחוק הזה הוא מוביל את הארון פנימה, אל מה שעתיד להיות בית קודש הקודשים. הביזוי העצמי שלו היא סוג של הודאה על האמת, שהוא איננו מלך כלל, שהכל תחפושת. זהו המאפיין העיקרי של דוד המשיח, שכל מלכותו מעידה על מי שמולך באמת  (לעומתו, שאול שהחל לקחת את המלוכה שלו ואת השליטה שלו במציאות קצת יותר מדי ברצינות הורד מכסאו על ידי שמואל).


הקשר לאומן נמצא באסוציאציה של הרב אתמול על ההבטחה של ר' נחמן. בקטע שמרבים לצטט עבור הנוסעים לאומן, רבי נחמן לקח שני עדים לפני מותו והעיד בהם:
"מי שיבוא על קברי ויאמר שם אלו העשרה מזמורי תהילים, [כלומר, תיקון הכללי] וייתן פרוטה לצדקה עבורי, אפילו אם גדלו ועצמו עוונותיו וחטאיו מאוד מאוד, חס ושלום, אזי אתאמץ ואשתדל לאורך ולרוחב להושיעו ולתקנו". ואמר: "אשתטח לאורך ולרוחב להיטיב עמו. בפיאותיו אמשכהו ואוציאהו משאול תחתיות. ואני חזק בכל הדברים שלי, אך בזה אני חזק ביותר... רק שיקבל על עצמו להבא שלא ישוב אל דרכו הרעה". 


 ר' נחמן אומר שהוא ימשוך את הבאים מן הפאות והרב פרומן אומר שהפאות הם מעין אותם אוזניים ושגם הנגיעה בהם היא המנעות מן המגע  עם הדבר עצמו. כך, רבנו לא מושך אותנו ישירות אלא את הפאות שלנו דווקא.

 ומה הם הפאות  בהקשר הזה? מתוך הנחה שההבטחה נאמרת גם לאלה שאין להם פאות בגשמיות?  אתמול חשבתי שהפאות הם אולי עצם הנסיעה, עצם ההשתדלות שבהגעה לאומן שיוצרת נקודת אחיזה – מקום שאותו הצדיק יכול לחוש וכך להעלות את האדם ממקומותיו הנמוכים.

 אבל בהקשר של הצחוק נדמה לי שאפשר לפרש כך, לפחות על עצמי, שהפאות הם האביזר המרכזי בתחפושת , תחפושת "היהודי הכשר" שלנו. הדברים ניכרים בעיקר בפאות שהם יחד עם הזקן סמל של איזון, בנין הבנוי על המבנה היציב של חסד, דין ורחמים, מייצג את שלושת האבות שהם המרכבה וכו' וכו'. אבל בדרך כלל כשאני מגיע לאומן בסוף השנה אני לא מרגיש מרכבה לשום דבר. לפעמים התחפושת זרה לי  - רוב הזמן אני פשוט שוכח אותה. המרחק בין התחפושת למציאות יכול להעיד על עליבות או על שגעון, כפי שדוד בוודאי נראה למלך הפלישתי של גרר.  אבל התחפושת האנושית, הילדותית והנוגעת ללב הזו יכולה לעורר גם  רחמים, כי היא חושפת את הרצון שלנו להדמות למלך,  ואת ההכרה כי החיקוי הוא  ללבוש בלבד שהוא רחוק מרחק שנות אור מעצמותו של המלך. התחפושת יכולה להיות מסך מפריד, ובוודאי שלעתים קרובות זה כך.  אבל ר' נחמן רואה בה דווקא נקודת מוצא, משהו שאפשר לאחוז בו ולהרים. 


חלום ישן 

לפני שנים, בצפת, היה לי חלום שבו אני פוגש את אבא שלי אחרי הרבה זמן. במציאות אבא שלי כבר לא היה בעולם בתקופה הזו (החלום בא, אני מניח אולי שלוש או ארבע שנים אחרי פטירתו) אבל בחלום הוא פשוט נעדר זמן רב לרגל נסיעה. הוא יושב בחדר גדול על כסא הגלגלים שלו ואני בדרך אליו כשלפתע אני נזכר שיש לי פאות  שהוא מעולם לא ראה, ושהוא מן הסתם לא יאהב את זה כל כך. אני מתלבט מה לעשות בענין. אולי כדאי לנסות הסתיר אותם? אני חייב להחליט לפני שהוא רואה אותי. בסוף אני מחליט על דרך ביניים לא מספקת ומנסה להסתיר אותם חלקית שלפחות לא יבלטו כל כך. התחפושת הזאת פתאום מביכה אותי. ההתלבטות הזאת היא למעשה עיקר החלום. אם אני לא טועה (הסוף מטושטש) בסופו של דבר כשאנחנו נפגשים הפאות בכלל לא מעסיקות אותו ואנחנו מדברים על דברים אחרים. [בתפנית מוזרה לחלום הוא מדבר פתאום בטלפון  עם חבר טורקי  שהפך להיות איסלמיסט קיצוני. (כל זה זמן רב לפני ארדואן. החבר אגב, הוא מדומין לחלוטין) האיש הזה, קולגה שלו לשעבר, לא רוצה איתו שום קשר ומדבר אליו בתקיפות. בצורה לא אופיינית לו כלל, אבא שלי מנסה לדבר על ליבו ולרצות אותו, ללא הועיל. ניכר בו כי השיחה הזו גורמת לו צער רב]

כשהתעוררתי חשבתי שבוודאי שבהיותו בעולם האמת הפאות האלה מענינות את אבא שלי כקליפת השום. אבל לי הם דווקא מועילות מאד. (ברוך ה', אפשר לקחת אותם עד לאוקראינה וחזרה.) 

(המשך יבוא אולי)