ובכל זאת, עוד כמה מילים על אומן, לאור השיעור של הרב מנחם פרומן אמש,
השיעור היה מלווה בהופעה של תאטרון פלייבק, מעין שיקוף של הזוהר שלמדנו בצורת משחק. זאת במסגרת אהבתו הגדולה של הרב מנחם לתאטרון (לטעמו, האמנות הגבוהה ביותר ופסגת היצירה ).
אחרי השיקוף הוא דיבר קצת על הצחוק ועל נטיית השחקנים "לברוח אל הצחוק". זוהי על פי הודאתו גם נטייתו האישית (וכך למשל היה מכבד את אביו, על ידי שהיה צוחק עליו) הצחוק, שמאפיין את ספר הזוהר כולו (כמו גם, כמו שהרב אומר לעתים קרובות, הבכי) הוא הסוד של הזוהר משום שהוא משמש כידיות ("אוזניים" כלשונו) שאיתם אנחנו מרימים את התורה. בתורה עצמה, ואולי גם במציאות עצמה, אי אפשר לגעת באופן ישיר. התורה היא סיר רותח - מי שנוגע עלול להכוות. אבל ניתן להגיע אליה דרך הידיות האלה, דרך הצחוק.
כל זה מתקשר באופן נפלא למה שלמדנו בשבוע שעבר, על דוד המלך שהיה על פי הזוהר בדחנא דמלכא – הליצן של המלך. הנקודה הזו באה לביטוי בדיון הטרגי-קומי על חלקו של דוד במות של אוריה החתי, שמופיע בזוהר בסבא דמשפטים.
דוד מייצג את המלכות, המלכות שנמצאת כאן בעולם הזה, מלכות שהיא כולה מעין צחוק. היא מגלמת בעצמה את האבסורד שבגינוני המלכות והכבוד כשמדובר בבני אדם שעומדים מול המלך האמיתי. לכן דוד המלך הוא סמל לשפלות – היכולת שלו להשתגע מול מלך גרר או לכרכר ולפזז מול ארון ה', זהו הצחוק העמוק המעיד על כך שהאמת היא "רותחת" ומי שנוגע בה ישירות נכווה. מי שנגע בארון, בדרך לירושלים, מת. דוד מוצא דרך לתקן את מה שנפרץ במקום שנקרא "פרץ עוזא" על שם המת שלא התאפק ושלח ידו אל הקודש. (לא מיד. בהתחלה הוא כועס דווקא אבל לבסוף הוא מבין) - הוא רוקד מול הארון. הוא צוחק ומפזז "כאחד הריקים" ובצחוק הזה הוא מוביל את הארון פנימה, אל מה שעתיד להיות בית קודש הקודשים. הביזוי העצמי שלו היא סוג של הודאה על האמת, שהוא איננו מלך כלל, שהכל תחפושת. זהו המאפיין העיקרי של דוד המשיח, שכל מלכותו מעידה על מי שמולך באמת (לעומתו, שאול שהחל לקחת את המלוכה שלו ואת השליטה שלו במציאות קצת יותר מדי ברצינות הורד מכסאו על ידי שמואל).
הקשר לאומן נמצא באסוציאציה של הרב אתמול על ההבטחה של ר' נחמן. בקטע שמרבים לצטט עבור הנוסעים לאומן, רבי נחמן לקח שני עדים לפני מותו והעיד בהם:
"מי שיבוא על קברי ויאמר שם אלו העשרה מזמורי תהילים, [כלומר, תיקון הכללי] וייתן פרוטה לצדקה עבורי, אפילו אם גדלו ועצמו עוונותיו וחטאיו מאוד מאוד, חס ושלום, אזי אתאמץ ואשתדל לאורך ולרוחב להושיעו ולתקנו". ואמר: "אשתטח לאורך ולרוחב להיטיב עמו. בפיאותיו אמשכהו ואוציאהו משאול תחתיות. ואני חזק בכל הדברים שלי, אך בזה אני חזק ביותר... רק שיקבל על עצמו להבא שלא ישוב אל דרכו הרעה".
ר' נחמן אומר שהוא ימשוך את הבאים מן הפאות והרב פרומן אומר שהפאות הם מעין אותם אוזניים ושגם הנגיעה בהם היא המנעות מן המגע עם הדבר עצמו. כך, רבנו לא מושך אותנו ישירות אלא את הפאות שלנו דווקא.
ומה הם הפאות בהקשר הזה? מתוך הנחה שההבטחה נאמרת גם לאלה שאין להם פאות בגשמיות? אתמול חשבתי שהפאות הם אולי עצם הנסיעה, עצם ההשתדלות שבהגעה לאומן שיוצרת נקודת אחיזה – מקום שאותו הצדיק יכול לחוש וכך להעלות את האדם ממקומותיו הנמוכים.
אבל בהקשר של הצחוק נדמה לי שאפשר לפרש כך, לפחות על עצמי, שהפאות הם האביזר המרכזי בתחפושת , תחפושת "היהודי הכשר" שלנו. הדברים ניכרים בעיקר בפאות שהם יחד עם הזקן סמל של איזון, בנין הבנוי על המבנה היציב של חסד, דין ורחמים, מייצג את שלושת האבות שהם המרכבה וכו' וכו'. אבל בדרך כלל כשאני מגיע לאומן בסוף השנה אני לא מרגיש מרכבה לשום דבר. לפעמים התחפושת זרה לי - רוב הזמן אני פשוט שוכח אותה. המרחק בין התחפושת למציאות יכול להעיד על עליבות או על שגעון, כפי שדוד בוודאי נראה למלך הפלישתי של גרר. אבל התחפושת האנושית, הילדותית והנוגעת ללב הזו יכולה לעורר גם רחמים, כי היא חושפת את הרצון שלנו להדמות למלך, ואת ההכרה כי החיקוי הוא ללבוש בלבד שהוא רחוק מרחק שנות אור מעצמותו של המלך. התחפושת יכולה להיות מסך מפריד, ובוודאי שלעתים קרובות זה כך. אבל ר' נחמן רואה בה דווקא נקודת מוצא, משהו שאפשר לאחוז בו ולהרים.
חלום ישן
לפני שנים, בצפת, היה לי חלום שבו אני פוגש את אבא שלי אחרי הרבה זמן. במציאות אבא שלי כבר לא היה בעולם בתקופה הזו (החלום בא, אני מניח אולי שלוש או ארבע שנים אחרי פטירתו) אבל בחלום הוא פשוט נעדר זמן רב לרגל נסיעה. הוא יושב בחדר גדול על כסא הגלגלים שלו ואני בדרך אליו כשלפתע אני נזכר שיש לי פאות שהוא מעולם לא ראה, ושהוא מן הסתם לא יאהב את זה כל כך. אני מתלבט מה לעשות בענין. אולי כדאי לנסות הסתיר אותם? אני חייב להחליט לפני שהוא רואה אותי. בסוף אני מחליט על דרך ביניים לא מספקת ומנסה להסתיר אותם חלקית שלפחות לא יבלטו כל כך. התחפושת הזאת פתאום מביכה אותי. ההתלבטות הזאת היא למעשה עיקר החלום. אם אני לא טועה (הסוף מטושטש) בסופו של דבר כשאנחנו נפגשים הפאות בכלל לא מעסיקות אותו ואנחנו מדברים על דברים אחרים. [בתפנית מוזרה לחלום הוא מדבר פתאום בטלפון עם חבר טורקי שהפך להיות איסלמיסט קיצוני. (כל זה זמן רב לפני ארדואן. החבר אגב, הוא מדומין לחלוטין) האיש הזה, קולגה שלו לשעבר, לא רוצה איתו שום קשר ומדבר אליו בתקיפות. בצורה לא אופיינית לו כלל, אבא שלי מנסה לדבר על ליבו ולרצות אותו, ללא הועיל. ניכר בו כי השיחה הזו גורמת לו צער רב]
כשהתעוררתי חשבתי שבוודאי שבהיותו בעולם האמת הפאות האלה מענינות את אבא שלי כקליפת השום. אבל לי הם דווקא מועילות מאד. (ברוך ה', אפשר לקחת אותם עד לאוקראינה וחזרה.)
(המשך יבוא אולי)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה