(זמן רב מאד עבר מאז שפרסמתי כאן לאחרונה. והנה החלטתי פתאום לשוב)
א
לא
הייתי צריך להשאר לדיון על החרם האקדמי שנערך בצהרי היום השני של הכנס
האנתרופולוגי באשקלון. אמרתי לעצמי שלא אשאר אבל הסקרנות שלי, ואולי גם הרעיון חסר
השחר על היכולת להשפיע בהצבעה הביאו אותי להשאר ולהתחרט על כך. להיות חדש בשטח בכל
איגוד מקצועי (ובייחוד במצבי, עדיין ללא פרסומים ועבודה מסודרת) זו תחושה מעיקה
במקצת, כל שכן כשהשונות המגזרית שלי נראית לעין. המועקה הזו הולכת ומתגברת ככל
שהאנשים מתמעטים ונותר רק המעגל הפנימי. בפאנל שקדם לדיון על החרם, שעסק בשאלה "מדוע האנתרופולוגיה לא משפיעה על החברה הישראלית" (אל האירוניה
הנפלאה הזו אחזור אחר כך), עוד היו לא מעט
אנשים כמוני. מתוך כבוד למקצוע אולי כדאי לכנות אותם "לימינלים":
סטודנטים, חוקרים צעירים ללא תקנים, אנשים שהם לא ממש אבל אולי גם אנתרופולוגים וכו'. לדיון הפוליטי נותרו רק כשלושים אנתרופולוגים
ותיקים, כאלה שבפירוש מכירים זה את זה שנים רבות. מתוך כך, יצא שבנוסף לחריגות
התרבותית-פוליטית שלי הרגשתי כאילו הייתי שם בטעות. כנרשמתי לכנס התלבטתי אם לשלם
דמי חברות לאגודה ובאופן אקראי למדי החלטתי לעשות זאת. כך, התברר לי פתאום שאני
בעל זכות הצבעה והפיתוי הדמוקרטי הכריע אותי.
ב
אולי
אתחיל דווקא מהסוף: החלטת האגודה לאמץ עמדה פוליטית באופן רשמי נעשתה באופן
דמוקרטי אך משמעותה איננה דמוקרטית. בפועל ההצהרה כי האגודה מתנגדת לכיבוש וקוראת
לנסיגה ישראלית מן השטחים שנכבשו ב- 1967, היא החלטה שיש בה ניחוח של עריצות הרוב
(ויש להוסיף גם שמדובר ברוב המקרי – מתוך כמאה חברי אגודה הצביעו פחות משלושים).
בעיקר, יש בה בכדי להדיר אנשים כמוני שאינם רואים בשהות שלנו ביהודה ושומרון כיבוש
ושעבורם החזרה לגבולות 67 משמעותם ככל הנראה, פינוי מהבית. לשם ההגינות צריך לציין
שההחלטה הועלתה כחלק מנסיון להאבק בחרם של האגודה בארה"ב ויש להניח שלולא
הלחץ החיצוני הזה היא לא הייתה עולה לדיון כלל. אך בפשטות, משמעות ההחלטה היא שעל
מנת להיות אנתרופולוג צריך לאמץ עמדה פוליטית מסוימת. כך למשל בנוסח ההחלטה, נאמר
כי האגודה "מכירה בתפקיד החיוני שיש לקבוצות מתונות בחברה הישראלית" – הוי
אומר, אנחנו מתונים וגם בעלי הזכות להגדיר מהי מתינות. המחזיקים בעמדה אחרת
(קיצונית?), ויש כמה כאלה, נמצאים בסתירה עם האגודה ומכאן שהם מוגדרים כמיעוט בעל
לגיטימציה מפוקפקת. עד כאן במישור הפוליטי.
ג
מבחינתי,
שני אירוניות גדולות אפיינו את הכנס. הראשונה שבהם היא, כפי שכבר הזכרתי, פאנל
שקדם לדיון על החרם ושעסק בהשפעתה של האנתרופולוגיה על החברה הישראלית. לזכותו של
אחד מחברי הפאנל של אותו המושב צריך להאמר (אני לא בטוח שהוא היה רוצה שאזכיר אותו
בהקשר הזה), שהוא אמר את הדברים בבוטות: השפעתה המוגבלת של האנתרופולוגיה נובעת
בין היתר מכך שהיא מזוהה עם שמאלנים-חילונים-אשכנזים מתל אביב. כשעה אחרי שהדברים
האלה נאמרו החליטה האגודה לזהות את עצמה כך באופן רשמי. רבים שם טענו כי מכיון
שהזיהוי הזה כבר קיים ההחלטה לא תשנה שום דבר. כאמור, ההחלטה התקבלה מתוך רצון
להלחם בחרם האמריקאי לאור החשש האמיתי כי חרם כזה יפגע ברבים מן הנוכחים באופן
ישיר. אני חושב שזו טעות: קבלת הזיהוי הזה הופכת אותו לאורתודוכסיה שלא ניתן לערער
אחריה. היות שמדובר באנתרופולוגים הייתי מצפה לדבר על הסכסוך אחרת, מתוך נסיון לשקף
את המציאות כאן על כל מורכבותה. בעיני,
השפה הפוליטית הלקונית של ההחלטה לא תואמת
כלל את הטענה הנמצאת בגופה כי לאנתרופולוגיה הישראלית ישנה "היכולת לזהות ולבטא ניואנסים, להתמודד עם מורכבות חברתית ופוליטית ולהימנע
ממהותנות". וכל שכן משום שכמי שנמצא כאן אני חושב שאני יכול להעיד שדברים מתחילים להתרחש כאן: פלסטינים ומתנחלים מתחילים להפגש, להעלות רעיונות אחרים ומגוונים לפתרון הסכסוך. אבל האמת היא שכל זה לא מפתיע
משום שההחלטה הזו כלל לא מופנית פנימה אל החברה הישראלית. הורתה ולידתה היא
במבט החוצה, אל האגודה בארה"ב. עצם ההעדפה לעמוד עם הגב לישראל, להתבונן
החוצה ולהגיב למתרחש בקרב האגודה האמריקאית יש בה משום אמירה ברורה בנוגע לסדר
עדיפויות. אם נאמר את הדברים בבוטות האמירה לאמריקאים היא: "תראו! בעצם אנחנו
כמותכם. אנחנו שייכים לעולם שלכם, אנא מכם, אל תתבלבלו מן המיקום האקראי שלנו בין
השבטים הלוחמים של המזרח התיכון".
ועכשיו
לאירוניה השניה, האישית יותר. נושא הכנס היה "אחרות". בדיעבד הסתבר שהכותרת הזו התאימה לי בדיוק. למען
האמת, אחרות היא תחושה כללית שמלווה אותי בכנסים אקדמיים בדרגה זו או אחרת. אבל רק
מן הכנס הזה יצאתי "אחר" באופן רשמי, כאחד מרק חמישה שהצביעו נגד ההחלטה
(כולל אלה שהתנגדו משמאל).
ד
איך
לתאר את תחושת התהום הנפערת לפרקים ביננו? בעיקר, נדמה לי שיש לנו בעיה של שפה.
לכאורה האגודה הישראלית היא סוג של בית – מקום בו לכל הפחות כולנו דוברי אותה
השפה. אבל למעשה, אנחנו מדברים פה
בעברית-לועזית, בשפתה הבינלאומית של האקדמיה. כל עוד מדובר בנושאים הרחוקים מן
הלב, קל לי לקבל את ה"שיח האקדמי" כמעין לינגוואה פרנקה. להיות יהודי
דובר יוונית בשוק של קיסריה או לטינית ברומא, זה בסדר גמור. הבעיה היא שעבורי,
השיח המנותק והאוניברסלי לא תופס כאן משום שעצם הענין כאן איננו אוניברסלי ותיאורטי.
הוא נוגע בשייכות למקום מסוים עם משמעות מאד מסוימת. לכן, מבחינתי הפיל שבחדר, מה
שאני מעיז לבטא כאן אך לא העזתי לומר שם, הוא הענין הדתי: הקודש והשאיפה לחיים
קדושים, דווקא כאן, על האדמה הזו.
אומר
את הדברים אחרת. ברטוריקה של ההחלטה שהתקבלה נעוצה משוואה משונה, שהכרה שלי בסבלו
של האחר (ענין חיוני בפני עצמו) משמעה שלילת העבר והעתיד של עצמי. לכן כשמישהו
קורא להקים מיד מדינה פלסטינית על כל שטחי יהודה ושומרון אני חושב שזו טעות אבל
אני מבין את הרציונל (האמת שזה בעיקר נראה לי אנאכרוניסטי ולא כל כך בר יישום). והאמת
שבאופן אישי, בעולם מתוקן יותר גם לא הייתה לי בעיה עם זה כל עוד יהודים היו יכולים להתגורר
כאן בבטחון. אבל לעולם לא אוכל להסכים לקרוא ליהודה ושומרון "הגדה
המערבית" או לנוכחות שלנו כאן "כיבוש" או "קולוניאליזם".
העובדה שאנתרופולוגים, כאוהבי אדם (ואני קורא להם כך ללא כל ציניות) ממקמים את
עצמם במרחב האוניברסלי והעל לאומי היא זכותם המלאה. הבעיה היא שבשלב מסוים השיח
ביננו נגמר, כי המקום הזה, בתפיסתי, איננו סתם מקום. זוהי ארץ ישראל וירושלים
ומקום המקדש, אבן השתיה, וגם, "ארץ חמדת לב! הר טרשים קרח" (טשרניחובסקי).
אף אחד לא מונע ממני לומר את הדברים האלה
ובכל זאת זה מקל עלי להתחבא מאחורי המקלדת. באופן מוזר כשמדובר בפלסטינים, קשר
עמוק למקום נתפס כאותנטיות שורשית וכעדות לילידות. כשמדובר ביהודים זו משיחיות
הזויה. אפשר לדבר עליה כתופעה אבל אי אפשר לדבר אותה.
בהקשר
הישראלי, הבחירה בנורמליות וליתר דיוק ההנחה שיש נורמליות ושכל תפיסת מציאות אחרת
היא "תודעה כוזבת" כוללת פחד עמוק מן הקודש. לכן, הרתיעה
מה"שטחים" הייתה כאן עוד הרבה לפני ההתנחלות בסבסטיה וחברון. כשמשה דיין
רץ אחרי הוואקף להחזיר לו את המפתחות של הר הבית הוא עשה זאת לא בגלל שהוא חשש
מהפרת זכויות האדם של הפלסטינים אלא משום שהוא "לא רצה את כל הותיקן הזה".
לעומת דיין, אני מניח שלחברי האגודה האנתרופולוגית שהצביעו בעד "סיום
הכיבוש", או לפחות לחלקם, איכפת מאד ממצבם של הפלסטינים. אבל התחושה שלי היא
שמעבר לדאגה למצבו של האחר ההתנגדות שלהם למצב הנוכחי מושרשת גם ברתיעה העזה מפני ערעור
על מעמדה של הנורמליות ושל תפקידם כדוברי הנורמליות בתוקף שליטתם בשפה המערבית
המחולנת. הפחד הזה מתבטא לרוב בשימוש במונח "משיחיות" (מילה שתמיד נאמרת
באותה הבעת פנים מודאגת). זהו אותו הפחד
מפני הקודש ומפני הקשר האינטימי למקום. מטבעם, אנתרופולוגים מתמקדים באנתורפוס
כלומר באדם כקטגוריה אקסקלוסיבית (מעניין לציין שבכנס האמור היו כמה הרצאות שניסו
דווקא לאתגר את הגבול בין אדם לחיה). במובן מסוים אני חושב שזו גדולתו של המקצוע
ובוודאי שבמקום בו אני נמצא (בחברה הדתית) יש לנו הרבה מה ללמוד מהלך הרוח
האוניברסלי הזה. אבל נדמה שהעלאת האידאל האוניברסלי על נס הביאה לכך שכל מושג
מצומצם יותר (לדוגמה "לאום") נדחה על הסף כ"קהילה מדומיינת".
ואם כבר הזכרתי את המושג הלעוס עד מוות של אנדרסון אומר על כך עוד משהו. המושג
"מדומיין" נשמע הרבה יותר ביקורתי ואפילו נלעג בעברית מן המקור האנגלי “Imagined”. אנדרסון ניסה לטעון כי הלאומיות היא הבניה
תודעתית. אבל כשמלמדים אותו כאן הקונוטציה היא שהלאום הוא שקר, (מה שמחזיר אותנו
למושג היהיר הזה של מרכס "תודעה כוזבת" כאילו שיש למישהו זכות לקבוע מה כוזב
ומה אמיתי בתודעתו של מישהו אחר). למה אני מטריח אתכם בדיון הזה בכלל? בגלל
שבעיני ההקבלה הזו, שנעשית דווקא כאן בארץ, בין מדומיין לשקרי (וגם מסוכן) היא
שיקוף של הניכור המאפיין חלקים גדולים של האקדמיה הישראלית מן המקום בו אנחנו
נמצאים, ומן העבר שלנו.
ה
ראו
זה פלא – באותה השבת שלאחר הכנס קראנו על חטא המרגלים. המרגלים פחדו מהארץ – היו
בה אנשים גדולים ופירות ענקיים וגרוטסקים (עוד לפני שהחליטו להפוך אותם לסמל של משרד התיירות). היא הייתה גדולה עליהם בייחוד
לנוכח ההכרה בעובדה המכאיבה כי על מנת לחיות בה צריך להאבק עליה. אבל יותר מכל הם
חששו שהיא "ארץ אוכלת יושביה" – שהיא תכלה אותם, ושהם יבלעו ויאבדו את
עצמם בתוכה. על סף הכניסה לארץ, הנוודות במדבר נראתה פתאום כאופציה לא רעה כל כך. [אישית,
אני לא כל כך רחוק מן המחשבות האלה. לא אתכחש לכך שיש לנו את זה במשותף. הגלות
(במובן הזה, המשוחרר מן האדמה, אבל בלי הפוגרומים בבקשה) קוסמת לי לעתים. זה לא
חידוש שבמובן מסוים קל יותר לערוג אל ארץ הקודש מאשר להפוך אותה לכזו. ואף על פי
כן, אני בוחר בדרך אל "ההר הטוב והלבנון"]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה