שבת אחת בכיכר הבימה

(רשומה לא שלמה, שנכתבה במהלך חודש ניסן)

א

אני מתקשה להאמין שרק לפני שבוע, בשבת שעברה, השתתפתי בקונגרס שלום ישראלי פלסטיני שהתקיים בכיכר הבימה בתל אביב. השעות הארוכות שעשינו שם מסביב לשולחן הדיונים נדמים לי עכשיו ארועים פרה היסטוריים אחרי כל מה שארע בשבוע האחרון. שהרי הזמן שעבר מאז לא היה זמן רגיל. בשבוע האחרון עם לכתו של הרב מנחם פרומן, נהפך עלינו העולם. אם לומר את האמת, בזמן שאני כותב את המילים האלה, הקונגרס הזה נדמה לי רחוק לא רק בזמן אלא גם במרחב הלב. למעשה, אני כותב עכשיו על הקונגרס הזה כי לכתוב על הרב מנחם אני לא מצליח ולעבוד על דברים רחוקים אחרים על אחת כמה וכמה. ועוד, משום שעבורי המשמעות המרכזית של הארוע הזה,  טמון לא בתוצאותיו אלא בכך שבעקבות השבת ההיא, זכיתי לשיחה אחת אחרונה איתו.

אני בכלל לא רציתי ללכת לשם. חשבתי שלהיות שם בשבת, עם מיקרופונים ומצלמות זה יהיה קשה ולא כדאי. האמת שזה לא היה רק השבת -  בעצם, לא הייתי בטוח שזה חשוב מספיק. אבל המארגן, ד"ר ספיר הנדלמן ,רצה מאד שאגיע, שיהיה שם לפחות מתנחל אחד. אז החלטתי לשאול את הרב. כשהתקשרתי, ענתה לי הדסה. שאלתי עם אוכל להגיע אליו. היא היססה – היה ברור שזה לא ממש מתאים, אבל היא אמרה שתבדוק והסברתי לה במה מדובר. אחרי מספר דקות הוא התקשר.

"תשמע" הוא אמר לי.  "אני חושב שאין בזה בעיה. פשוט אל תדבר אל המיקרופון ואחרים יעשו מה שיעשו. זה לא אכפת לך בכלל. בכלל על תעשה מזה ענין. אתה יודע גם שהשלום דוחה כמה דברים חשובים בהלכה. אז אני אומר, לא כרב, אני מייעץ לך ללכת". הוא התעקש לא לפסוק אבל רצה לעודד אותי ללכת – הוא הוסיף ואמר שהוא לא יכול להיות שם אבל שאומר שם שאני מדבר בשמו. אחר כך הוא חזר על כך כמה פעמים שמדובר בעצה בלבד ושבשום פנים ואופן לא אראה בכך הוראת רב. אני מחיתי ואמרתי לו שהוא הרב שלי אבל הוא התעקש.  "אני גם נתתי הוראות לגבי האבן שלי [המצבה] שלא יכתבו שם רב" . כדרכו, הוא דיבר על המוות בטבעיות רבה ואני לא ייחסתי לכך חשיבות מיוחדת. לא ידעתי, עד כמה אנחנו קרובים לסוף. 

ב

אז נסעתי לתל אביב. הקונגרס,  התקיים לעיני הציבור בכיכר הבימה. המטרה הייתה להגיע להסכם על כל הנושאים החשובים ביותר (ובכך להוכיח שהשלום אפשרי). הדיון מתרחש בין משלחת ישראלית ומשלחת פלסטינית שבכל אחת ששה משתתפים.

ההבדל בין המשלחות השונות בלט מאד לעין. המשלחת הישראלית הייתה מורכבת מאנשים מרקע חברתי מגוון המחזיקים בעמדות שונות וסותרות. כצוות המתעתד לערוך משא ומתן זה היה משונה מאד מכיוון שביננו ובין עצמנו לא הסכמנו כמעט על שום דבר. היה שם מישהו מן השמאל הציוני הקלאסי, שמאל רדיקלי פוסט ציוני, שמאל רגיל, אנשי מרכז עם רקע דתי-ימני, ואותי, על כסא המתנחל (כמייצג ציבור שרובו ככולו לא מסכים למילה שאני אומר).

המשלחת הפלסטינית לעומת זאת, הורכבה בעיקר מאנשים מרמאללה והאזור. בקרבם לא היו מחלוקות נראות לעין, בוודאי לא משהו שמשתווה לאווירה הסוערת בתוכנו. מתוך ששת המשתתפים, שניים שתקו דרך קבע. בעוד אנחנו דנו בינינו בלהט וניסינו להגיע לעמדה שתשקף פחות או יותר את כולנו, הפלסטינים ערכו דיונים קצרים וחיכו לנו בסבלנות ליד השולחן.

ג

למרות שזה היה עוד בעיצומו של חודש אדר, היה חם שם, בשמש הקופחת של תל אביב. ישבנו שם שעות ארוכות וניסינו להגיע להסכמה בכל הנושאים המרכזיים: גבולות, ירושלים, פליטים וכו'. כשישבתי שם, בייחוד ברגעים החמים ביותר, הרגשתי שכל זה חסר תוחלת. הרי אנחנו לא מייצגים אף אחד (ואני פחות מכולם). הפלסטינים שיושבים מולנו הם האנשים האמיצים והנדירים שמוכנים לבוא לדברים האלה, לא מפעילי הקייטנות של הג'יהאד האיסלמי. לעתים, הרגשתי שזה בסך הכל שחזור של אוסלו – אותם הנחות יסוד (שני מדינות לשני עמים, למרות שאני התנגדתי וניסיתי קצת לקדם אופציה פדרלית בהצלחה חלקית בלבד), המתבססות על אותה מציאות אידאלית (הפסקה מוחלטת של האלימות) שבינתיים אף אחד לא הצליח ליישם.

 אבל הזכרתי לעצמי את דבריו של הרב מנחם. גם עכשיו זה מדהים אותי שאחרי עשרות שנים של מפגשים הוא עדיין האמין שזה מה שצריך לעשות – להמשיך להפגש, לדבר עוד, לנסות משהו נוסף למען השלום והצדק.

את המילים האלה אני כותב רק יום לאחר שהשבעה עליו הסתיימה. בחסדי ה', אני יודע שהתורה שלו כבר כאן בעולם, אני בטוח שהיא תמשיך להתפשט ביתר שאת. אבל האופטימיות האדירה הזו צומחת מן הנשמה הבלתי רגילה שלו. האם נוכל למצוא בנו את הכח להמשיך גם מבלי לשמוע את קולו ולראות אותו מרים את ידיו לבורא עולם?

ד

הדבר הראשון שאמר לי יואל מרשק, ראש אגף המשימות של התנועה הקיבוצית, חבר המשלחת הישראלית היה: "ראית מה עשו למטעים של הפלסטינים ליד אש קודש?" לזכותו של מרשק יאמר שהוא לכל הפחות איננו קופא על שמריו בהקשר הזה ושהאשמותיו אינם באות מצפייה במתנחלים בטלוויזיה. ככל הנראה הוא מרבה להפגש עם מתנחלים ולסייר ברחבי יהודה ושומרון. מעניין שמכל האנשים במשלחת דווקא לו כאיש שמאל מן הסוג הישן והטוב היה הכי קשה לקבל את הרעיון שיהודים יחיו תחת ריבונות פלסטינית. (בכלל, נראה היה שרעיונות של ריבונות משותפת או מטושטשת היו קשים לו לעיכול). אבל מכל המפגשים שהוא צבר הארוע שעליו הוא הרגיש צורך לדווח לכולנו היה ביקור לא מוצלח ביצהר שבו חתכו לו את צמיגי הרכב. הנושא כה בער בו שהוא חילק לכולנו דפים מצולמים עם לא אחד אלא שני דיווחים על הארוע – ברדיו ובעיתונות. על הפגישות החיוביות, לא שמעתי לצערי. רק הצמיגים החתוכים שלו הגיעו איתו עד לכיכר הבימה.

ככה זה, להיות מתנחל בתל אביב, בייחוד בפורום מן הסוג הזה, זה כמו לבקר במדינת אויב או בכוכב לכת בלתי מוכר. זו לא רק עוינות – יש גם חיוכים וסקרנות אבל התחושה היא שעבורם אתה הזוי במקרה הטוב (מה שנכון במקרה שלי אבל זו לא הנקודה) ופושע במקרה הרע. חומרת  מעשה ההתנחלות נשפטה על פי רוב על המקום. כל עוד הייתה הסכמה יחסית הכל היה בסדר, ברגע שצצו המחלוקות כל כובד משקלו של המשפט הבינלאומי הוטח כנגדי. 

הסמן השמאלי של המשלחת שלנו היה ד"ר יואב בן זקן, מרצה להיסטוריה ממכללת אונו. התחושה העולה מדיבורו של בן זקן הייתה שבעצם הוא רואה בכולנו פושעים. הסיפור של הציונות הוא תוצר לוואי היסטורי של "הפסיכוזות" היהודיות שנוצרו בגלות וביתר שאת בעקבות השואה [על השימוש במושג פסיכוזה הערתי לו. חשבתי שהמינוח הזה לא מקדם את הדיון. בן זקן שאל אם אני מעדיף את המילה "שגעונות" ואמרתי לו שכן. לפחות מזווית חסידית, לשגעון יש הרבה יותר חן]. בן זקן אף האשים את מרשק בכך ש"קו ברור מחבר בין בית אלפא לבית אל" כלומר בין הציונות של התנועה הקיבוצית למפעל ההתיישבות ביו"ש. ביטויים של לאומיות יהודית העלו לו לגמרי את הסעיף. כשדובר על חילופי שטחים מישהו העלה את האפשרות המתבקשת והידועה שתיקוני הגבול יעשו בואדי ערה עם יישובים ערבים כמו אום אל פחם. הרעיון הזה משום מה הכעיס אותו בצורה בלתי רגילה. לפתע הפלסטינים תושבי ישראל הפכו להיות שוב הערבים שלנו, בשר מבשרנו. "לא מוותרים על אזרחים ישראלים!" הוא הזדעק. "זאת מדינת ישראל , לא איזה שטעטעל יהודי"(לא הייתה לו אגב שום בעיה להעביר מתנחלים לצד השני של הגבול).

אבל מעניין שלמרות ההבדלים התהומיים ביננו, הרגשתי שדווקא עם בן זקן יש סיכוי להגיע להסכמה ברובד מסוים. מרשק למשל, כדובר השמאל הציוני הקלאסי התקשה להתרגל לפתרונות שאינם מבוססים על המודל הסטנדרטי של מדינת לאום מודרנית. בן זקן הפוסט ציוני והפוסט מודרני (בסגנון דיבורו לפחות, יכול להיות שהוא מגדיר עצמו אחרת) היה מוכן לקבל או לפחות להשתעשע עם תפיסות אלטרנטיביות של ריבונות. כך, למרות שמדי פעם הוא האשים אותי בפשעים חמורים, בחלוף השעות היה נראה לי כי אנחנו מתחילים להבין אחד את השני.

כל זה לא עוזר לנו במיוחד עם הצד השני. הפלסטינים כמובן דבקים מאד ברצונם לריבונות מסורתית בטעם של פעם עם סמלים וגבולות וימי עצמאות. בעיני זה קצת חבל כי מדינה כמו שלהם תהיה קטנה חלשה ונשלטת על ידי מישהו (אני מקווה שלכל הפחות אנחנו נהיה המישהו הזה).

ה

במהלך היום הראשון הגענו להסכמה עקרונית כי כל מי שירצה להשאר בביתו תחת ריבונות פלסטינית יוכל לעשות זאת. ההסכמה עצמה הייתה מפתיעה: חשבתי שהפלסטינים יתנגדו אבל הם הסכימו בקלות יחסית. [כמובן שכל זה רלבנטי רק במקרה שבטחון המתיישבים יובטח ללא חשש, תרחיש שקשה לדמיין כרגע]. אחר כך פנה אלי אדם מבוגר מן הקהל ואמר לי בחיוך גדול שהפתרון הזה מוצא חן בעיניו והוא רואה בכך הורדת שני ציפורים במכה: " גם יהיה לנו שלום, וגם אתם תשארו שם". החן הרב שבו נאמר  המשפט הארסי הזה והעובדה שהדובר היה אדם בסוף שנות השבעים לחייו הותירו אותי ללא מענה. אבל כשמרשק אמר לי למחרת שהמתנחלים צריכים יותר אהבת ישראל, הייתי חייב לספר לו על הזקן התל אביבי החביב שרוצה להשאיר גם אותי וגם את הפלסטינים בצד השני של החומה ולא לראות אותנו יותר.

בשבת בבוקר אנשים שבאו לכיכר עם ילדיהם התחילו להתלונן שלקחנו לילדים את ארגז החול שלהם. כך הפכנו כולנו, שנים עשר יהודים וערבים לכובשים חסרי לב. הילדים נאלצו לחפש חול אחר או לשחק למרגלות רגלינו.

ו

למרות מחאותיהם הקולניות של חלק מן המשתתפים, הוחלט שהדיונים של שבת בבוקר יתחילו בשעה 9.30. בחסדי ה', מצאתי בית כנסת עם תפילה מוקדמת מאד שבסופו חזרתי לכיכר. השאר איחרו כמובן אז ישבתי אני ואחד מחברי המשלחת הפלסטינית מתחת לעץ ודיברנו. זו הייתה הזדמנות פז משום שחברי לשיחה היה אחד מאלה שנמנעו מלדבר במהלך הקונגרס. כשהוא סיפר לי על החיים שלו, ניכר בו שהוא אדם לא פוליטי במיוחד. את מציאות חייו הוא תיאר מבלי לייחס לה משמעות או להפנות אצבע מאשימה.

יש להם אדמות בכפר בו הוא מתגורר באזור רמאללה שהיו בעבר מקור הפרנסה שלהם. אבל בשנים האחרונות האדמות לא מעובדות משום שאי אפשר לגשת אליהם. הם ממוקמות בשטח שבין הכפר לגדר ההפרדה, שטח (מדובר ברצועה ברוחב של כקילומטר) שהגישה אליו אסורה. היום הוא עובד כטייח בעיקר שם בכפר. יש לו בעקרון אישור כניסה לישראל אבל זה לוקח כל כך הרבה זמן עם המחסומים שזה פשוט לא שווה את זה.

האמת היא שהוא היה רוצה לעזוב. יש לו בן בנורבגיה, בחור בשנות העשרים לחייו שהחליט לחתוך לשם. הבן מתגורר שם כבר כמה שנים ומעמדו החוקי שם ככל הנראה הוסדר. לא מזמן בן שיחי החליט ללכת בעקבות בנו. אשתו נסעה לשם לביקור – היא טסה לפריז והבן בא מנורבגיה לצרפת לאסוף אותה. התכנית הייתה שהיא תשהה שם קצת (אם אני זוכר נכון, היא נסעה עם עוד כמה מילדיו) ושבעלה יצטרף אליה. אבל התכנית השתבשה משום שהוא לא הצליח להשיג ויזה. היא חיכתה לו שם כמעט שנה ולבסוף חזרה לכפר. ההסבר לקשיחותה של הממשלה הנורבגית ברור לו לחלוטין. לטענתו, ראש הממשלה הפלסטיני פיאד ביקש לאחרונה מן הנורבגים להפסיק להעניק לפלסטינים ויזות. "עכשיו כשיש לנו מדינה" הוא מצטט את פיאד בחצי חיוך אירוני, "לא צריך כבר ויזות לשם". (אם פייגלין היה פה, חשבתי לעצמי, הוא היה עושה מכל זה מטעמים)

אחר כך האנשים התחילו להגיע וניגשנו לשולחן הדיונים לדבר על הגבולות והפליטים וירושלים. אבל הסיפור שלו הטריד אותי מאד. כל הדברים שהוא סיפר עליהם, הריחוק מהאדמות, הקושי בתנועה, כל זה לא עלה לדיון. הדברים שנאמרו בשיחה אקראית ביננו, הנושאים שבאמת הטרידו אותו, לא הוזכרו כלל בשולחן הדיונים. האם האסירים היו באמת חשובים לו יותר? המרחק שבין השיחה ביננו לדיונים על קו הגבול דכדכה אותי. האם מדינה פלסטינית בגבולות כאלה או אחרות תעזור לו בכלל? במשך כל השבת הוא ישב מולי, עישן בשרשרת ובהה. היה חם וראיתי שהוא היה מעדיף לעוף משם למקום קריר יותר. אבל עם או בלי מעלה אדומים, אריאל והעיר העתיקה, לבן שלו בנורבגיה הוא כבר לא יגיע.

ז

זה היה באמצע אדר, לפני למעלה מחודש. אני שואל את עצמי, למה אני כל כך מתקשה לסיים את מה שהיה אמור להיות דיווח עניני על מה שהיה שם.  הסיבה פתאום נהירה לי. יש הרבה סיבות לכתוב בציניות לגבי מה שנחתם שם, אבל קולו של הרב מנחם לא מניח לי. הוא לא היה מבליט את החסרונות ואת הפגמים. הוא היה מברך על המפגש וצוחק את הצחוק הגדול שלו.