רק לפני שבוע הייתי בסין

הרבה זמן שלא הייתי כאן אבל האמת שהפעם זה לא לגמרי בגללי. את החודשיים האחרונות עשינו בסין ושם, מסיבה לא ברורה לא הצלחתי להכנס לבלוג שלי. אני מרשה לעצמי להניח שהסיבה היא לא בגלל ששמי מופיע ברשימות השחורות של הממשל הסיני. אם כן אז הפקידים בביקורת הדרכונים הם שחקנים מעולים - כל סימן למעמדי החריג והמסוכן לא ניכר בפניהם. 

זה חבל מצד מסוים, כי היו לי תכניות לכתוב באופן קבוע על הבית היהודי ועל יהודי קאיפנג על אתר (אולי עוד נגיע לזה). אבל מצד שני אם נודה על האמת, לפחות בתקופה בה ניהלנו את הבית היהודי בדאלי לא הייתה לי דקה לנשימה (כן, מסתבר שגם בסין הזמן קיים ובגדול), כך שבמקרה הטוב הייתי מוציא רשומה או שניים בחפזון. ובכל זאת, לשבת כאן בחדר העבודה שלי בתקוע ולא להתייחס לכך שרק לפני שבוע שכשכתי את רגלי באוקינוס השקט נראה לי קצת מוזר. איך אפשר להתחיל שנה ככה? 

כאמור, עבר שבוע בדיוק מאז שחזרנו לארץ - בשעה הזו היינו כבר בדרכנו לשדה התעופה. הדבר המוזר ביותר בחזרה היא שכשהגענו לסין הרגשתי שאין טבעי מלחזור לחיי הקודמים שם. עכשיו כשאני כאן, כולם טוענים שהחיים הנורמליים הם פה. אותי כל זה קצת מחשיד וליתר בטחון אני משאיר את המזוודות כאן בחוץ, חצי ארוזות , למקרה שכולם טועים. 

בינתיים אני מפרסם כאן את מה שרציתי מאד לשים כאן בערב אחד כמה ימים ולא הצלחתי. הנה לכם המפלגה הקומוניסטית הסינית  - לא תצליחו לסתום לי את הפה.

מחשבות ערב נסיעתנו לסין, אלול תשע"ב

געגועים למקום הוא רגש מטעה ביותר. בעצם, אנחנו מדמיינים בעיני רוחנו את המקום אבל מה שבאמת מנחה אותנו הוא הזכרון של מה שראינו והיינו בזמן אחר. בעצם, המקום הוא רק הצורה החיצונית של המקום הפנימי שאליו אנחנו מכוונים. הדברים האלה הם ידועים. על פי ההגיון הזה כל מסע חזרה נידון לכשלון משום שהוא מתרחש במימד הלא נכון. אי אפשר, בינתיים לפחות לנוע בזמן ולכן אנחנו נוסעים במרחב, מרחב שהחיבור בינו לבין הזמן שאותו אנחנו מחפשים התרחש בעבר, לכאורה באופן אקראי לחלוטין.

כל פעם שאני נוסע למקום אהוב מן העבר אני חושב על האמת של הדברים האלה ואז נזכר שיש גם יוצאים מן הכלל. סין היא היוצא מן הכלל שלי. ככל שאני חושב על זה, נדמה לי שהסיבה שאני ממשיך לחזור, בכובעים שונים (כרווק, כנשוי, כנשוי עם ילד ועכשיו עם שניים) הוא בגלל הגילוי הזה שסין מתנהלת איכשהו, בכללים אחרים. שם, המרחק הוא כזה שגם הזמן הוא אחר. זהו הפחד שמתעורר תמיד לפני ההגעה לסין – שהמרחק הזה בין המקום הזה (שבו הזמן האחר נגלה רק לרגעים או לשברי רגעים) למקום ההוא, יצטמצם או ימוג.

בכל פעם, נדמה לי שההימור עולה. בפעם הראשונה שנסעתי, הייתי צעיר ובלתי מובחן כמו מים שמחכים לקבל צורה. התבוננתי בתדהמה ובזרות מוחלטת על הכל. בפעם השנייה הייתי כבר אחרי שנתיים בכולל בעין זיתים. עדיין הייתי אנונימי, חופשי, וללא מילה בסינית אבל כבר היו לי חוקים ותוכניות ואמונות. בפעם השלישית הייתי נשוי, והיתה לי מטרה מוגדרת  - ללמוד סינית. בפעם הרביעית, הייתי גם עם ילד, סטודנט וחוקר ובעל בית מיושב. הפעם אנחנו נוסעים לתקופה קצרה (יחסית) ומדודה מאד, עם תפקיד מוגדר ביותר. הפעם המטרה היא להיות סלע של יציבות יהודית במקומות המרוחקים. התיק היחיד שהיה על גבי בפעם הראשונה שחציתי בשתיקה את הגבול מלאוס לפני 13 שנה, יוחלף בלא פחות מ- 7 תיקים ומזוודות,  מחשב ועגלת תינוק. הפעם אני מגיע כבד בנכסים, מעוצב, קשור בעבותות אל העולם הזה ולזה שאחריו.

לכן גם הפעם אני תוהה - האם הוא יהיה שם, אני העל-זמני?

דברים שנאמרו לי במילואים על המחאה החברתית ומה שרציתי למור בתגובה אבל לא הצלחתי כי היה לי חם

1.      " אתה לא מבין שזה נוגד את האינטרס שלך?"  [איש היי טק א' לאיש היי טק ב' בתגובה לאמירה שהוא היה רוצה להצביע למפלגה עם מצע חברתי]

אולי הדבר הכי מפתיע באמירה הזו הוא שהיא נאמרה במילואים. מבחינתי (ואני די בטוח שאיש היי טק א' מסכים איתי) להיות במילואים זה נוגד את האינטרס האישי שלי, במקרה דנן בעיקר את האינטרסים שלי לקרירות, להליכה יחף ולאי מגע עם טנקים וחול. בעיני האמירה הזאת חושפת שני דברים:

א.      בענינים כלכליים רק האינטרס האישי קובע. יכול להיות שבתחומים מסוימים יש ציפיה מאיתנו לחשוב גם על הכלל אבל שבמה שקשור לכסף העולם הוא ג'ונגל גמור. איש היי טק א' הוא אדם מצוין שאכפת לו ממה שקורה כאן. הוא מוכן אפילו לבוא לצאלים בקיץ בגלל שהמדינה חושבת שזה חשוב. אבל כסף – זה כבר סיפור אחר לגמרי.

ב.      האמירה הזו מצביעה על בטחון מוחלט שמה שהיה הוא שיהיה ושהכסף שנצבר מעולם לא יעלם. אבל בעצם, איך אפשר להיות בטוחים כל כך? האם איש היי טק א' בטוח שהוא תמיד יהיה למעלה, שהוא או ילדיו לעולם לא יזדקקו לסיוע ממערכות הרווחה ההולכות ונמוגות שלנו? הרי איש היי טק א' איננו (ככל הידוע לי) מיליונר. מישהו הצליח למכור לו ולאחרים את הבטחון הכוזב הזה שהם מסודרים. שהמערכת הנוכחית מייצגת את "האינטרס האישי" שלהם ושראוי שתשאר במקומה.

2.      "סתם חבורה של שמאלנים אנרכיסטים שאוכלים כל היום במסעדות יקרות"

הטענה הזו נשמעה הרבה כשהמחאה התחילה והמשיכה ללוות אותה לכל אורך הקיץ. יש בה משהו ישן ומעייף אבל אני בכל זאת רוצה להתייחס אליה.

א.      האם זה באמת סביר שכל האנשים שיצאו לרחובות וישבו במאהלים בקיץ שעבר הם אנארכיסטים חובבי מסעדות יוקרה? כולם תל אביבים מפונקים שרוצים לגור במרכז העיר ולשתות אספרסו בלי לשלם את המחיר? בקיץ שעבר ביקרתי במאהל קרית שמונה שם היו בעיקר סטודנטים מתל חי שדיברו בעיקר על בעיות החינוך והתשתיות של הצפון. חלקם היו שמאלנים, אף אחד מהם לא נראה לי אנארכיסט במיוחד ואת האוכל שלהם הם הכינו וגם גידלו בעצמם. הייתי גם בחורפיש במאהל דרוזי שם כיבדו אותי בקולה ודיברנו על זכויותיהם של חיילים משוחררים במגזר הדרוזי ועל שוויון זכויות. אף מילה על אנרכיזם.

ב.      ועכשיו ביתר פרוט: שמאלנים – אכן, יותר חילונים התענינו במחאה הזו מדתיים ויותר שמאלנים מימנים. חלק מן האתרים של המחאה גם כיום, כמו למשל אתרי התקשורת האלטרנטיבית הם בהחלט עם נטייה חזקה שמאלה. אבל כפי שכתבתי גם בקיץ שעבר, זה לא היה מחויב המציאות. הטבע המבוזר והלא ממוקד של המחאה (שעליו הייתה ביקורת רבה – ראה להלן סעיף 3) היה פתוח לעיצוב. במילים אחרות למרות שהבעיות שעסקו בהם היו של כולם, המחאה הייתה של שמאלנים כי הם אלה שבאו.

ג.       אנארכיסטים – הראייה המובהקת ביותר כי לא היה אלמנט אנארכיסטי חזק במחאה, נמצאת במה שקרה איתה מאז. לא רק שכל יושבי האוהלים חזרו לביתם בשקט, לא הייתה שום קריאת תיגר על השלטון והאלימות, עד לקיץ הזה, הייתה שולית ביותר. בסוץ הקיץ שעבר אפילו יצאה קריאה להתפקד למפלגות קיימות כדי לשנות את המצב – טקטיקה לא אנארכיסטית בעליל. הדגש על חקיקה מעיד על קבלה עמוקה של חוקי המשחק.

ד.      מסעדות יוקרה – התפיסה שמאחורי ההאשמה הזו היא למעשה כפולה: פעילי המחאה הם מפונקים ובמקביל, בניגוד להצהרותיהם הם חושבים רק על עצמם ועל זכותם לאספרסו כפול במרכז תל אביב. אתם מבינים את האירוניה? מי שנשאר בבית, מקבל את המציאות כמו שהיא, לא שואל שאלות על המערכת אלא מגבה אותה בכל בר וענין מאשים את אלה שיצאו, שאלו וביקרו באנוכיות. לא רבותי. פינוק ואנוכיות לא נמדדים בגובה החשבון המוגש במסעדה. מי שאנוכי הוא זה שלא מוכן לצאת מקליפתו, שנותן למערכת לתפקד כרצונה כל עוד היא לא פוגעת בו אישית.

הרבה אמרו לי בקיץ שעבר "איפה היו כל אלה בהתנתקות"? נכון, הם היו עסוקים בשלהם. הם חשבו שמה שקורה שם, בעזה, לא נוגע אליהם בכלל. אם כך, בואו נראה להם מה זה – גם אנחנו לא נשתתף במחאה שלהם. זוהי המגזריות בצורתה האנוכית והטפשית ביותר. להשתתף בשיח של המחאה הזו הייתה ואולי עודנה הזדמנות אמיתית להשפיע על עתיד החברה הישראלית. להתעלם ממנה כאילו היא לא שייכת לנו מזכירה לי את הסיפור הידוע על זה שעשה חור בתא שלו בספינה והתחיל להתווכח עם שאר האנשים בספינה בטענה שמה שקורב בתא שלו זה ענינו הפרטי. המצב החברתי כלכלי כאן הוא חור בספינה שלנו. מי שמייחס את החור הזה ל"תא" של השמאל וכתוצאה מכך מאבד ענין פשוט לא מבין מה זו ספינה.

3.      "לא הבנתי בכלל על מה המחאה. הם ירו לכל הכיוונים -  בסוף פוגעים במשהו"

נכון, זו באמת הייתה אחת הבעיות של המחאה החברתית. ברחוב רוטשילד בקיץ שעבר הייתה תחושה קצת קרקסית. ריבוי הנושאים נבע מן הטבע האינטרנטי של התנועה. לשפע האג'נדות היה צד של חיוניות ופריחה אבל בסופו של דבר אי היכולת להצטמצם ולכוון הייתה בעוכרינו. הייתה גם תחושה שכל המחאות בעצם שוות בחומרתן.

הפעילים המרכזיים של המחאה לא רצו או לא יכלו למקד את כל התנועה לכיוון אחד ברור ובסופו של דבר מרחו אותנו עם "ההישג הגדול" (והיחיד) של הקיץ, חינוך לילדים מגיל 3. אבל האמת שהקשר בין כל או רוב הנושאים היה שם כל הזמן ברקע. העובדה שהדברים לא נאמרו בבירור אומרת הרבה על תפיסת המציאות שלנו ועל התקופה בה אנחנו נמצאים – היא איננה מעידה על תקפותן או אי תקפותן של נושאי המחאה.  

אכן, המחאה הייתה מפוזרת ורוב הזמן היה חסר חוט מקשר. אבל העדר הקישור לא מעיד על העדר בעיה אלא על טבעה של הבעיה. כפי שאומרים "מרוב עצים לא רואים את היער": היער הוא השיטה עצמה וביתר שאת הרעיונות שעומדים בבסיסה. מה שמשותף להעדר דיור ציבורי, תפקוד לקוי של רשויות רווחה וחינוך, וזכויות עובדי קבלן זה שכולם תוצר של מה שנקרא באופן אירוני "שוק חופשי". אם נסתכל על הדברים מן הצד השני מדוע בישראל של שנות השבעים רמת האי שוויון הייתה מן הנמוכות בעולם המערבי והיום היא מהגבוהות? כנראה לא בגלל שתאוות הממון נולדה  בעשרים שנה האחרונות. המצב היה כפי שהוא היה (אם כל הבעייתיות הרבה של שלטון מפא"י) בגלל שהמדינה דאגה באופן אקטיבי שכך יהיה. כיום המערכת כולה נעה ומונעת על ידי ולטובת ההון. המדינה דואגת לכלכלה, אבל כשאומרים כלכלה הכוונה לסטטיסטיקות שמשקפות רק חלק קטן של האוכלוסייה.  כפי שכתב פעם אורי רם, במדינת ישראל (וגם ובהרבה מקומות אחרים כמובן) כלכלה וחברה הם שני דברים שונים לגמרי. פעולה שיש לה השלכות חברתיות חיוביות ללא החזר כספי היא פעולה שנוגדת את ההגיון הבסיסי ביותר במערכת. היא תעשה אך ורק לצרכי תעמולה וזריקת עצם לריצוי האוכלוסייה. 

כתבתי על זה כבר הרבה, ודיברתי עוד יותר הרבה ואני מתחיל להרגיש קצת טרחן (לא סתם הרשומה הזו מוטלת לפני כבר כמה שבועות). השורה התחתונה היא זאת: אם כל הביקורת על המחאה החברתית האם מישהו יכול להכחיש שיש לנו כאן בעיות רציניות? שחברות כח אדם מעסיקות אנשים בשכר עבדות? שהקשר בין הון לשלטון הוא כל כך הדוק שחבל אפילו להשתמש במילים שונות? שזוגות צעירים לא יכולים להתקיים בלי עזרה מן ההורים עמוק אל תוך שנות השלושים שלהם? 

 בסוף זה תמיד נגמר אותו דבר. משיכה בכתפיים בתוספת "ככה זה בכל מקום" או "אין מה לעשות  - זה העולם".  

בינתיים כבר כמעט ראש חודש אלול והמילואים האלה נשכחו ממני כפי שמהמחאה נשכחה מכולם. אחרי שבוע בצפון כולל כנרת, נהר הבניאס, והים התיכון ריח המדבר כבר נשטף ממני לגמרי. ובעודי נוסע בכביש הצפוני והיפיפה מגדות ללהבות הבשן התבשרתי פתאום שאני עומד ערב נסיעה לסין (ועל כך בע"ה ה' ברשומה הבאה מן הצד השני של היבשת)

לשבור את הצום: דיווח קצר על סעודה משותפת של יהודים וערבים במוצאי צום תשעה באב

הרעיון היה פשוט ויפה. מכיוון שט' באב השנה יצא בתוך הרמאדן עלה רעיון לשבור את הצום יחד, יהודים וערבים. היה בו ברעיון הזה את כל האלמנטים לפעילות מוצלחת של ארץ שלום – שכנות, אוכל ודת וכל מה שביניהם -  כידוע, אוכל הוא מרכיב חיוני ביצירת שכנות טובה, נוסיף לזה את השמחה שבאכילה אחרי יום של צום ונזרוק פנימה את המימד הדתי המשותף ונקבל מפגש עם תנאי פתיחה מצוינים.

זה גם נשמע די פשוט. בסך הכל מדובר על ארוחה משותפת. נחלק את הבישולים, מישהו יביא פיתות וכלים חד פעמיים, ונתאסף לארוחה. אף אחד לא יאלץ לסוע מרחקים גדולים מדי – כולנו גרים כאן קרוב. האוכל יפתח לנו את הלב ונוכל לשבת ולהחליף מתכונים אל תוך הלילה.

האמת התגלתה כקצת יותר מורכבת. בסוף השבוע שעבר הסכמתי בשמחה לארח את הארוע בביתנו בתקוע, בלי לחשוב על זה הרבה. במהלך השבת, אשתי שולי נזכרה שבעלת הבית שלנו באה ממשפחה שכולה. הפיגוע שבה בני משפחתה נרצחו הוא טרי יחסית והתאפיין באכזריות בלתי רגילה. מעולם לא דיברנו איתם על זה או על הפעילות שלנו אבל פתאום עלתה המחשבה שאולי הארוע הזה בגינה המשותפת שלנו עלול לגרום לה אי נוחות גדולה. בבוקר הצום התברר שהחששות האלה התאמתו ושלא נוכל לעשות את זה אצלנו.

בגדול, הצום רובו ככולו הוקדש למציאת מיקום אלטרנטיבי שנמצא לבסוף כשעה וחצי לפני הארוע. בנוסף לחיפושים אחר מיקום נעשה מאמץ קדחתני להשיג אישורי כניסה לפלסטינים. כניסה ביום זה פשוט יחסית אבל כניסה בלילה דורשת אישור של מח"ט הגזרה שלא היה זמין. לבסוף נאלצנו להפעיל את הרב פרומן שהתקשר לאלוף הפיקוד (!) רק כדי שארבעה ערבים יוכלו לבוא ולאכול איתנו מרק ופיתות בסוף הצום.

האמת שבנסיבות אחרות הייתי נהנה לספר על כל מה שנדרש לעשות לטובת הפעילות הזאת. זה היה יכול להיות סיפור נהדר אם הייתי מצליח לראות בארוע שהתרחש נצחון. הצלחה אנושית מול הביורוקרטיה, נצחון הרצון הטוב מול החשדנות והיאוש. אבל אני לא רוצה לספר את הסיפור הזה כי הארוע שהיה, כשהוא נמדד מול המאמץ שהושקע ומול ההזדמנות המבטיחה היה בעיני מאכזב ביותר, מסיבה אחת מרכזית: למקום הוזמנה העיתונות ובמקום ארוע אנושי אמיתי היה שם ארוע תקשורתי מנוהל ביד רמה. במקום מפגש היתה שם הצגה על מפגש -  תאטרון ארץ שלום.

חשוב לומר משהו בשלב הזה. הפעילים בארץ שלום הם מהאנשים הטובים ביותר שהכרתי. הם טובים לא רק בכך שהם רוצים טוב באופן כללי אלא בכך שהטוב שאליו הם מייחלים הוא הטוב הכללי, הטוב של כל מי שנמצא כאן באזור.

איו כאן, במילים אחרות מחסור של רצון טוב. מה שחסר בכל המפגשים האלה הוא עומק, כלומר היכולת להגיע מן הפוליטיקה הלאומית אל השורש האנושי של הנוכחים. בהקשר הזה היו לי תקוות גבוהות מן הארוע (ככל הנראה גבוהות באופן לא מציאותי לחלוטין). כפי שאמרתי כבר, חשבתי שההקשר הדתי, האוכל והשמחה יכולים לעזור לנו לשבור את הקרח ולהגיע למקומות אחרים (כלומר, לא לנהל עוד שיחה בעד ונגד מדינה פלסטינאית).

מה שהיה בסופו של דבר זה ארוע שהתרחש מסביב לשולחן במרחב קטן שהוקף על ידי כמה צלמים ועיתונאים עם מצלמות גדולות, חצובות ואורות מסנוורים. בראש השולחן ישב הרב פרומן ולידו איש דת (שכחתי את שמו, אולי בגלל שלא יצא לי להחליף איתו מילה). שניהם אמרו את הדברים הרגילים על חשיבות השלום ועל היכולת של אנשי דת להגיע לשלום אמת וכו'. חוץ מן הרב ומחברי ארץ שלום הגיע חברנו זיאד מחוסאן עם בנו, איש הדת המוזכר ועוד בחור מבית לחם שישב בצד. בשלב מסוים התקשורת יצאה להתארגנות והשתררה שתיקה מביכה. על מה כבר אפשר לדבר?

אבל למזלנו הם חזרו וההופעה המשיכה. נסיון לשיר ביחד לא עלה יפה ואז הגיע הרב צוריאל קריספל והציל את המצב בשירת הפתיחה של אחד משיריה של אום כולתום. חברתנו תומר דבורה פטפטה בערבית עם האיש מבית לחם והאווירה הייתה סך הכל שמחה. כמו כן, אין הנחתום מעיד על עיסתו אבל המרק עוף שלי יצא טעים וגם שאר האוכל היה מצוין ובשפע. אחרי שהמצלמות התפנו, הפלסטינאים יצאו במהירות לבתיהם, ואחרי זמן קצר ונקיונות כולם הלכו הביתה.

 כל מי שהיה שם מן הצד שלנו השקיע בערב הזה – בקניות, הכנות, טלפונים ונקיונות אחר כך. מן המיילים שעברו בינינו לפני הארוע היה נשמע שאנשים גם מתרגשים לקראתו מאד. זאת הסיבה שבגללה אני כותב את הדברים בכאב גדול. אז נכון, כמובן שהארוע היה חיובי ושיכול מאד להיות שיצאו ממנו דברים טובים. כפי שאומר ר' נתן בכמה מקומות, אדם צריך לדעת ולהאמין "שאין תנועה הפונה אל הקודש נאבדת חס וחלילה" – ברור לי שהרצונות הטובים של כל הנוכחים והמשתדלים אינם לריק. אבל התחושה שאיתה יצאתי היא שבעצם לא פגשתי אף אחד. לא דיברנו לא על הרמדאן ולא על תשעה באב, לא על שכנות ולא על אוכל. באנו, הצטלמנו וכשאורות כבו הלכנו הביתה.

המסקנה שלי מכל הנ"ל היא שהפצה זה דבר חשוב אבל צריך לבדוק אם יש משהו להפיץ. אין לי בעיה שיבואו להסריט מפגש שגרתי עם חברים הבעיה מתחילה כשמצלמים מפגש ראשוני עם מישהו שמעולם לא פגשתי ומצפים לראות אינטימיות. זה מזויף. כפי שאומר לנו הנביא זכריה בנוגע לצומות:

כּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִי וְצוֹם הַשְבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִירִי

יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָשׂוֹן וּלְשִמְחָה וּלְמעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָלוֹם אֱהָבוּ

(ההדגשה שלי)

במדבר צאלים, תמוז תשע"ב

רשימה קצרה על חלום מילואים (בליווי תמונות צבעוניות של טנקים רבי הוד ורושם)

 א

בשבוע שעבר הזדמן לי לבלות כמה ימים במדבר על גוש פלדה רותח, בחומו של תמוז. כשהייתי שם, בכלל לא השתעשעתי במחשבה שאוכל לכתוב משהו על המילואים האלה. החוויה המרכזית, תחושת החום הייתה חזקה וגורפת כל כך שלא נותר עוד מה לומר.

אבל אחר כך, שישבתי במזגן בביתי ודעתי הצטננה עלי קצת, הגעתי למסקנה שהחום היה רק חלק אחד מן החוויה החושית הייחודית של המילואים. נוספו לה המגע המתמיד עם החול והסולר והשמן, הרעש, הפיח, והעשן. בנוסף, אפשר להזכר גם בכל התנוחות הגופניות החריגות: התכופפויות וטיפוסים ותמרון בין בליטות של ברזל חם, או כל ההתעטפות הזו, מכף רגל ועד ראש, במדים (זה נחמד להיות עם כל כך הרבה כיסים פתאום), ומגפיים כבדות (תפסיקו כבר לקרוא לזה נעליים גבוהות), הראש שמזיע מתחת לקסדה, הלכלוך שמצטבר על הגוף, שכבה אחר שכבה.

 ובעצם כל זה, כל מה שהגוף נזרק אל תוכו, הם רק ביטויים חיצוניים לחלום הפסיכודלי  (והלא נעים במיוחד) של הצבא-באמצע-החיים.

במרכזו של החלום הזה  עומד רעיון שהוא דווקא די נחמד, והוא שאני בעצם מישהו אחר לגמרי. לא יושב על המחשב אלא עומד עם הראש מחוץ לצריח הטנק. לא מדבר על סין אלא מנסה לטפל במקלעים (לדאוג לתחמושת, לשמן, לפרוק, לנקות מפיח במברשת ברזל). אפשר לומר שזה סוג של תאטרון תקופתי, עם חזרות מעיקות במיוחד, שבו אנחנו מגלמים חיילים, ובמקרה שלנו, כפי שיסופר להלן, גם מכונאים.

בניגוד להזיות הפרטיות שאנחנו חווים בדלת אמותינו, עם או בלי עזרה מבחוץ, המילואים זו הזייה משותפת. אפשר לראות את זה כסוג של מפגש חלום – פעם בכמה זמן באים אותם אנשים למקום שיועד לכך כדי לחלום קצת ביחד - הכיוון הוא בדרך כלל בלהה אבל לא רק. יש גם הומור, בדרך כלל שחור או נמוך במיוחד, ופה ושם כמה רגעי חסד. 

 החלום הוא די קבוע והפתיחה היא תמיד זהה. ביום הראשון התחושה היא שלמרות התנועה הטבעית  שלי במדים, בנעליים ובמרחב הבסיס, לא ברור לי לחלוטין איך הגעתי לכאן. באימון, יש גם את הרגע  הקשה שבו אתה עולה לראשונה על הטנק.
 עכשיו גירוד בפדחת ונסיון להתמקד - אני זוכר משהו על טנקים אבל האם הזוכר הוא אני?

ב

זה היה המילואים הראשון שלי מזה זמן רב. פספסתי שני תעסוקות מבצעיות ואימון אחד. קודם היינו בסין, אחר כך כבר בארץ, התעסוקה נפלה סמוך ללידתו של בני השני. ובכל זאת, בחלום הצבאי ידעתי פחות או יותר מה לעשות ואיך להתנהג. בעצם לא השתנה שם שום דבר – כמה פרצופים חדשים (שתמיד נראים מוכרים גם אם לא נפגשתם מעולם) אבל הטקסים נותרו בעינם. להלן כמה מהם:

-        חיילים מתלוננים כל הזמן. מאז שהגעתי לפלוגה לפני כ-11  ויש להניח שהרבה יותר, הם  גם מתלוננים על אותם הדברים בדיוק. על בזבוז זמן, על חוסר יעילות, על יחס משפיל (בעיקר של אנשי מפקדה), על ציוד לקוי ועל פחות מדי זמן לשק"ם (הרוב נכון, דרך אגב). התלונות נאמרות ברצינות תהומית פעם אחר פעם, על פי כל כללי הטקס. הם בלתי נמנעות בדיוק כמו המערכת המסורבלת שמייצרת אותם. החיילים מתלוננים ומאיימים לא לבוא בפעם הבאה. לפעמים הדברים נאמרים בציניות ולפעמים בכעס אמיתי. החיילים רוצים שיטפלו בהם, "יעטפו אותם בצמר גפן" כפי שאמר הפעם  אחד המלינים. הם מרגישים שמנצלים את טוב לבם. הם אוהבים את המפקדים (ברמה זו או אחרת) אבל מתעבים את המערכת.

-        המערכת חיה על התיעוב הזה ועל הנסיונות הנלעגים לשים לו קץ. היא עושה זאת בטקס קבוע שבו החיילים נלקחים למפגש גדודי שבו המג"ד ובדרך כלל גם המח"ט מודים לנו על כך שבאנו, מזכירים את ההקרבה הגדולה, את עזיבת האשה והילדים ואת העובדה שלא הרבה היום בישראל עושים מילואים מה שמדגיש את העובדה שאנחנו באיזושהי צורה חוד החנית של החברה והתסכול שלנו מוצדק לחלוטין ואפילו מקור לגיטימי לגאווה. אחר כך הם מודים לנהגים ולכל מיני אנשי מפקדה שהם זקוקים להם במיוחד. אחר כך שותים קולה ואוכלים כל מיני בצקים הפעם למשל הם התעלו על עצמם בשרשרת מיני בצקים מכל העולם – גם בורקסים (בכל זאת אנחנו במזרח התיכון), גם טורטיות (משהו אקזוטי מן העולם החדש) וגם רוגעלך (שלא נשכח את המקורות). כך, פעם אחר פעם. המערכת משבחת אותנו על מסירותנו ואנחנו מתלוננים על כך שאנחנו פריירים. זהו ריקוד החיזור הקבוע של חיל המילואים.

-        הציניות, התלונות והכעס מופנים כאמור מול המערכת ובמקרים מסוימים מול נציגיה, כלומר מפקדינו הישירים. בתוך הפלוגה לעומת זאת הקשיים הופכים למיתוס כמעט מיד. בעצם מדובר על סוג של מיתוס גבורה אבל לא במובן הרגיל. הגבורה הזו היא לא גבורת ההקרבה או היכולת המבצעית. בפלוגה שלנו ואני מניח שגם בשאר המקומות, הגבורה הנחגגת היא בדרך כלל עצם ההגעה למילואים. בשנים האחרונות משום מה ישנה התעלמות מכך שהגיוס למילואים נעשה על פי חוק. חיילים ומפקדים אוהבים להדגיש כי מדובר בבחירה, בסוג של התנדבות. מיתוס הגבורה הקטן שלנו נבנה על יסוד הבחירה הזו – הרעיון שיכולנו שלא להגיע, לחיות את חיינו בשקט ובשלווה אבל מתוך אמונה מסוימת ועמומה אנחנו מתייצבים. (הסיבה עצמה, הדבר הזה שבגללו מגיעים, נותר נסתר בדרך כלל. יש הטוענים שמדובר בציונות אבל דברים כאלה נאמרים בלחש. אחרים חושבים שמדובר בתחושת מחויבות לחברי הפלוגה האחרים. כאמור, אף אחד לא יודע כי לא מדברים על זה הרבה).

אנחנו, החיילים הפשוטים אוהבים להדגיש את זה חזור והדגש. אבל לא רק אנחנו – רעיון הבחירה מתוחזק על ידי המפקדים עד לדרגות הגבוהות ביותר. כך למשל, השפה הרשמית, החוקית וחמורת הסבר של הצו שמגיע בדואר מתחלפת עם ההגעה למילואים בשפה רכה ומשפחתית. כך אנחנו יוצרים את אחד המרכיבים המוזרים ביותר של הזיית המילואים – הרעיון שכולנו כאן מבחירה. אחרת מה עוד היינו עושים בימים החמים של תמוז?

  

ג

אומרים העולם, שכחוזרים על בדיחה כמה פעמים היא כבר לא מצחיקה. אבל זה נכון רק בפעמים הראשונות. אם חוזרים עליה המון פעמים היא חוזרת להיות מצחיקה,  בגלל עצם החזרה. אם חוזרים על אותה שטות שוב ושוב הרבה מאד פעמים בסוף אי אפשר יהיה לעמוד בפניה מבלי לצחוק.  כל ההומור של המילואים מבוסס על העקרון הזה. זה פשוט וקל - מי שמשחק בתאטרון המילואים חייב להוציא את הבדיחות הישנות מהבוידעם ולחזור עליהם הכי הרבה פעמים שאפשר. במקרה הנמוך (כלומר, בדרך כלל) מדובר בבדיחות פיפי-קקי שלעולם לא סר חינם ובדיחות אובססיביות על הומואים (יכול להיות שאני טועה ושככה אנשים צוחקים אחד עם השני  גם מחוץ למילואים? אני מתקשה, וגם מסרב להאמין)

מה שלא מצליחים לייצר החיילים בתחום ההומור, המערכת מספקת בנדיבות. ברוב טובה היא מתאימה את עצמה בצייתנות לתפאורת הסרט "גבעת חלפון אינה עונה", יצירה שיותר מלתאר את המילואים היא מעצבת אותם. המ"פ הראשון שלי בפלוגה טען שכל חייל חדש צריך לעבור תהליך של שבירת המיתוס של גבעת חלפון – ההבנה שיש פה סדר מסוים ושזו לא קייטנה ושצריך ללבוש גומיות בנעליים ולעבוד וכו'. ובכל זאת הסרט הזה ניבט בכל פינה: משאיות ישנות ומקרקשות מעידנים אחרים נותנות את התחושה כי ללא ידיעתנו מצלמים אותנו לסרט דרמטי על תש"ח. אנשים בגופיות ושפמים קטנים ומבטאים משונים יושבים במחסני אפסנאות ונהנים להשתעשע בחיילים שצריכים משהו, ולשלוח אותם למישהו אחר שעסוק עכשיו בקריאת עיתון אבל נראה כאילו הוא נמצא בפסגת חייו (הם לא קצת מבוגרים מדי? יכול להיות שהם מתנדבים לעשות את זה כדי לרומם את רוחנו?).

והפעם לפחות, הליכה ארוכה במדבר, כדי להגיע לכביש, שם נמצאת הטיולית (כלי רכב משונה שמעולם לא סר חינו), שתביא אותנו לערב הגדודי ולרוגעלכים שלנו. בדרך חזרה מישהו שכנע את הנהג לנסות ליסוע בחול עד לטנקים והוא נתקע שם עד אמצע הלילה (החלק הזה לא כל כך הצחיק אותו ככל הנראה)

ד

מעולם לא הייתי מכונאי מוכשר במיוחד – למוסכניק הממוצע לוקח בערך 3 דקות להבין שאין לי מושג ברכבים ולהחליט כמה ואיך ראוי לעשוק אותי. אבל על פי מה שזכור לי מן העבר הרחוק, ידעתי פחות או יותר איך להפעיל את המכונה הזו. אחרי ארבעה חודשים בלבנון ב-1998 כנראה שאפילו הייתי נהג לא רע בכלל (שמעתי את זה מהקצין שלי.  במחשבה שניה יכול להיות שמי שבא במקומי פשוט היה גרוע יותר). אבל מאז עברו 15 שנה. מאז האימון האחרון שלי על טנקים עברו בערך 5-6 שנים. ולכן כשביקשו ממני בטבעיות, להיכנס לטנק ולסדר את הקשר, בהיתי בתדהמה. אחר כך נכנסתי לצריח הלוהט והחזקתי את פתילי הקשר ובהיתי עוד קצת. את הקסדה חיברתי בלי בעיה, הצלחתי להבין איפה שמים את הרמקול אבל כשהסתכלתי במכשיר עצמו היה נדמה לי שלא ראיתי אותו בחיים. בסוף, אחרי שגם אני וגם המפקד בהינו מספיק והגענו למסקנה שבאמת אין לנו מושג מה לעשות, שלחו מישהו מקצועי שיסדר את זה.

אחר כך הסתבר שמתח הזחל שלנו נמוך, כלומר שהשרשרת הכבדה שמקיפה את גלגלי הטנק היא רפויה מדי, דבר שעלול לגרום לכל מיני תקלות מעצבנות ולעבודה רבה. צריך למתוח. כדי לעשות את זה צריך לסובב איזשהו ציר גדול בעזרת כלי כבד שנקרא "מפתח כיס" (דוגמה נפלאה לחוש האירוניה הדק של שריונאי העבר) אבל בטנק הזה שלנו יש דבר מוזר -  בצד אחד של הטנק המתיחה נעשית בסיבוב הציר כלפי מעלה ובצד השני בסיבוב כלפי מטה. עד כאן הכל ידוע ועכשיו השאלה היא רק באיזה צד מעלים ובאיזו מורידים. כדי לזכור מה עושים איפה, המציאו נפילי העבר מן סיסמה כזו קטנה שהיא, על פי אחת הדעות: "שמאל באסה ימין סבבה". הבעיה היא שחלק חשבו שדווקא "ימין באסה ושמאל סבבה" היא הגרסה הנכונה.

מדובר בתהליך די מייגע (במיוחד עם צריך להעלות) שאותו עשינו כמה פעמים עד שהגרסה הנכונה יצאה לאור (כבר הספקתי לשכוח כמובן). אני מספר לכם את זה לא כדי להתלונן (עשיתי את זה כבר שם) אלא כדי לחלוק רגע של הארה - פתאום הסתבר לי שאני לא היחיד שהוא לא מכונאי גדול. רגע, אמרתי לעצמי,  בעצם כל האנשים האלה מסביבי הם אנשי היי טק שיושבים ליד המחשב מבוקר עד ערב. זה לא כל כך מפתיע שהם לא כ"כ יודעים מה הם עושים. כמובן! נזכרתי -  זה רק חלק מההצגה. היום אנחנו בעצם משחקים גברים כאלה שלא רוצים לתת את האוטו למוסך "כי זה כלום, אני מסדר את זה בעצמי צ'יק צ'ק".  לפעמים זה אפילו מצליח מה שגורם לנו להרגיש נהדר אבל בדרך כלל צריך להביא מישהו (שמוכשר לעבודה!) שיסייע לנו קצת. זה פשוט חלק מהקטע.  כשכל זה קורה על החול החם בשעת הצהריים בחודש תמוז, זה כמובן הרבה יותר מצחיק. גם יותר אותנטי.

ה

בסוף תמיד אומרים שהיה אימון מצוין ומשבחים את כל המשתתפים. הטנק שלנו למרות ארבעים שנותיו, עדיין נוסע ופוגע במטרות. עבורי כאיש צוות, כל האימונים, קצרים או ארוכים הם אותו דבר בדיוק. אפשר להגיד שאני סוג של ניצב בסרט הזה.

למרות שזה מקום של קטנות מוחין בלתי רגילה (תמיד אני מביא ספרים ללמוד וכמעט תמיד לא מצליח), יש גם פה ושם דיבורים משמעותיים, אבל אני לא יכול לכלול אותם כאן. הם בכלל לא מתאימים להזיית המילואים שלי ולכן אכלול אותם ברשומה נוספת, להלן: "דברים שנאמרו לי במילואים על המחאה החברתית בקיץ שעבר ומה שהייתי צריך לומר בתגובה אבל לא הצלחתי כי היה לי חם"

קניין וצדק בארץ ישראל: בעקבות האירועים בתקוע ד' ובגבעת האולפנה

אזהרה: למסמך הזה אין מסקנות או הצעות להמשך, רק תהיות ומבוכות שמחכות לפתרון.

"וגם לפי הגדלת הדעת כן נתרבה השלום, כי שלום תלוי בדעת כמו שכתוב 'וגר זאב עם כבש וכו' כי מלאה הארץ דעה', שיהיה שלום נפלא בעולם, שיוכלו לגור ביחד שני הפכים, מחמת גודל הדעת שיהיה אז. כי על ידי הדעת נגדל השלום, כי נתבטל הכעס והאכזריות על ידי הדעת. כי כעס ואכזריות הוא מהעדר הדעת כמו שכתוב 'כעס בחיק כסילים ינוח' וכל מה שמתרבה הדעת, מתרבה הרחמנות והשלום" (ליקוטי מוהר"ן, נ"ו, ו')

א

לאחרונה הולך ומסתמן שארגוני השמאל החליטו כי הדרך לקידום חיסול ההתישבות ביהודה ושומרון טמונה בשימוש במושג קנין פרטי. כפי שהארועים בגבעת האולפנא הוכיחו, טענות הקנין הפרטי יעילות בהרבה מן הטענות המופשטות והעקרוניות יותר על הפרה של החוק הבינלאומי. מן הפרספקטיבה של שלום עכשיו (כפי שמפורט באתר שלהם), החוק הבינלאומי (אמנת ז'נבה) קובע שכל ההתנחלויות הם בלתי חוקיות אך בתי המשפט שלנו מסרבים להכריע בענין זה המוגדר כנושא מדיני שיקבע על ידי ממשלת ישראל. בכלל, בשלום עכשיו אוהבים לדבר על החוק הבינלאומי  ועל הגבולות הבינלאומיים כעל קוד מקודש של צדק אובייקטיבי וחסר פניות שירד אלינו היישר מהאלים. נשיאת העיניים אל החוק הבינלאומי נובע מכך שהחוק הישראלי לא מוצא חן בעיניהם. אבל הם אוהבים לשכוח שגם החוק הבינלאומי נקבע על ידי בני אדם עם תפיסות ואינטרסים מסוימים. ההבדל היחיד הוא שבניגוד לחוק הישראלי המייצג אולי רק אינטרס של צד אחד, הרי שהחוק הבינלאומי מייצג את האינטרסים של שחקנים אחרים שאין להם שום קשר לאזורנו[1]. זכות הקנין הפרטי לעומת זאת היא לכאורה חסרת עוררין ולכן בעלות מוכחת נעקפת בצו בית המשפט.

נושא הקנין עולה עכשיו ביתר שאת גם כאן אצלנו בתקוע ד'. מסתבר שבתוך השטח של תקוע ד' ישנם אדמות חקלאיות השייכות לתושבי הכפר השכן שלנו תוקוע. מאז הקמתה של תקוע ד' לפני כעשור בעקבות רצח הנערים ב-2001, הכניסה לאדמות האלה נעשית אך ורק בתיאום הצבא וככל הנראה מוגבלת למסיק זיתים פעם בשנה. בשבועות האחרונים, תקוע ד' עלתה על הכוונת של ארגוני השמאל וישנה פעילות נמרצת שם לטובת כניסה ועיבוד של האדמות באופן רציף. מנגד ישנה פעילות נגדית בהנהגתה הבלתי רשמית שלפעילת הימין המקומית שלנו קרני אלדד ובהשתתפות נשים בירוק למניעת כניסתם של הפלסטינאים לשטחי היישוב ולהמשך הסטטוס קוו. במקביל, ישנה עלייה ניכרת במקרי ידוי האבנים בתוקוע על מכוניות ישראליות. על רקע זה נערכו מספר הפגנות והכביש של תוקוע אף נחסם פעמיים במחאה על זריקת האבנים (מדובר אגב, לפחות בחלק מן המקרים באבנים גדולות מאד. במילים אחרות זוהי לא רק מחאה סמלית אלא נסיון אמיתי לפגוע).

כמו בכל מה שקורה כאן, התחושה הראשונה שלי היא תחושת הבורות המביכה. אני מתגורר בתקוע כבר כמעט 3 שנים ולא היה לי מושג שישנם אדמות שנויות במחלוקת (מעבר למחלוקת הכללית על עצם קיומם של התתנחלויות). אני מרשה לעצמי להניח שאני לא היחיד. הכשרון המדהים שלנו לבורות ולעיוורון הוא נושא בפני עצמו (לרשומה או לקינה נפרדת) וכל זה בדברים המתרחשים לא בשומרון הרחוק אלא ביישוב שלי. החלטתי לבדוק את העניין – לכאורה משימה אפשרית. לכאורה, לפחות בנוגע לבעלות פורמלית אין כאן מחלוקת – כולם מודים כי השטחים שם עובדו על ידי פלסטינים בעבר ונמצאים בבעלות פרטית. על פי הנתונים של שלום עכשיו (שאותם כמובן צריך לקחת בערבון מוגבל ביותר) כ-51% מן השטח של תקוע ד' (וכ-13% מתקוע ב'-ג'!) הם בעצם בבעלות פרטית, פלסטינית כך  שהשאלה היא רק אם וכיצד לאפשר כניסה של פלסטינים לאדמות האלה.

במקביל, לפני כמה ימים קיבלתי מייל המוני ממישהו שמציע הסדר לתסבוכת של גבעת האולפנא. רבנים וראשי המתנחלים יכריזו על כך שהם מתנגדים לגזל של אדמות פרטיות וכי לא יעשו זאת בהמשך. הבעת החרטה הזאת אמורה לשכנע את בית המשפט העליון כי מדובר בטעות חד פעמית מצערת אך לאחר שהיא נעשתה יש מקום להשאיר את הבתים על מקומם בכדי למנוע את הסבל שבהריסתם. לכאורה, פתרון מתבקש – בנייה על אדמות מדינה – כן, בנייה על קרקע פרטית  - לא. נפסיק לקחת אדמה פרטית והכל יבוא על מקומו בשלום.

אבל האמת היא שהמייל הזה על כוונותיו הטובות מאפיין את התמימות המסוכנת שלנו, תמימותם של הבורים. "הוויתור" שלנו על הקרקעות הפרטיות ביהודה ושומרון לא יביא את השלום ואפילו לא יציל את גבעת האולפנא משום שבפועל ההבחנה בין קרקע פרטית לבין אדמות מדינה היא הבחנה שלנו. עבור הפלסטינים החלוקות האלה הם חסרות משמעות  משום שכל מפעל ההתנחלויות נתפס כגזל. אז מהו קניין ומהו גזל? ברור שעבור רבים כאן משני עברי המתרס, אין שום פעולה שהצד השני יכול לעשות שיש לה משמעות קנינית. כך, ממחשבות על תקוע ובית אל  התעוררה בי שאלה על משמעות הקנין כאן ביש"ע ובארץ ישראל בכלל, וגיליתי כי עבורי לפחות זוהי, בלשון רבנו, קושייה של החלל הפנוי שכל באיה לא ישובון.

ב

בשבת שעברה דיברתי עם חבר, בן היישוב שהתגורר שנים רבות בתקוע ד' ומכיר היטב את המחלוקת על הקרקעות. לתפיסתו, לאחר הרצח של הנערים יעקב מנדל ויוסף איש רן בואדי ב-2001, הערבים איבדו את זכותם לגישה אל הואדי וממילא גם לאדמות החקלאיות הסמוכות. במילים אחרות, הקמתה של תקוע ד' שנעשתה בתגובה לרצח היא גם פעולה של הפקעת שטח וביטול הקנין הפרטי על ידי תושבי תקוע. (אגב, רוצחי הנערים מעולם לא נתפסו אך ההערכה הייתה כי הם  אכן היו מתוקוע או לפחות ברחו לשם). אני התקוממתי וטענתי כי מדובר בגזל, (כפי שאולי ניחשתם, טענותי לא התקבלו).

אבל האמת שאם חושבים על זה לרגע, העמדה הזו היא לא שונה מאד ממה שכולנו, כלל תושבי מדינת ישראל חושבים על מעמדם החוקי של האדמות והכפרים שננטשו ב-1948. בלי להכנס לענין החוקי, התפיסה הרווחת שלנו (ואני כולל את עצמי כאן) היא שהמלחמה ואולי גם הסירוב של הערבים לקבל את תכנית החלוקה שהציע האו"ם, מהווים מן איפוס של זכויות הקנין. מי שהפסיד במלחמה, הפסיד גם את זכויותיו על הקרקע, ללא קשר לפעולותיו הפרטיות. נכון יש הבדל אחד ניכר והוא שרוב הערבים של 48' ברחו או הוברחו מה שאיפשר למדינה להכריז על נכסיהם כעל נכסי נפקדים המועברים לרשות המדינה. במילים אחרות המדינה עשתה מה שצריך כדי למנוע מן הבורחים לחזור ולתבוע את בתיהם. כידוע, לא תמיד חיכו שתושבי הכפרים יקחו על עצמם את עול הנפקדות – לפעמים עזרו להם קצת, גם אחרי שהמלחמה נגמרה. (הדוגמה של איקרית ובירעם היא מפורסמת: תושבי הכפרים שהיו סמוכים לגבול הלבנוני נתבקשו להתפנות במהלך מלחמת העצמאות עד שהמצב הבטחוני יאפשר את חזרתם. מאז הם מנהלים מאבק ממושך לחזור, אך ללא הצלחה.  על אדמת הכפרים נבנו היישובים קיבוץ ברעם, דובב, שומרה ועוד.  שמעתי ממישהו שגר בעכברה שליד צפת שקרה דבר דומה בכפר הערבי קדיתא).

כמובן שכל הנושא הזה של אדמות מדינה השתנה לחלוטין אחרי מלחמת השחרור מעצם העובדה שהמדינה התחלפה. ביטול הקניין הקודם חל לא רק על ערבים. כך למשל, סבא רבא שלי, רבי יהודה אלעזר רכש קרקעות באזור נבי סמואל בואכה רמאלה מתישהו במהלך תקופת המנדט. (אני לא יודע עם המוטיבציה לרכישה הייתה פרטית או לאומית. עוד בסוף התקופה העות'מנית הוא היה מעורב בנסיון של כמה אנשים מן היישוב הישן לגאול קרקעות באזור שבו נמצאת עכשיו שכונת רמות, תכנית שלא יצאה לפועל בגלל הבלגן של מלחמת העולם הראשונה). רבי יהודה נפטר ב-1950 אבל דוד שלי, יעקב אלעזר ז"ל ניסה לתבוע את האדמות האלה אחרי מלחמת ששת הימים. למרות שהמסמכים הרלבנטים עוד היו בידיו בקשתו נדחתה. כנ"ל גם לגבי רכוש יהודי אחר (בחברון למשל) שנרכש לפני 1948.

ג

יש גלגלים שאי אפשר להחזיר אחורה. גאולת קרקעות היא אבן הפינה של הציונות – לפעמים קונים בכסף מלא, לפעמים מפצים לאחר מעשה, לפעמים נותנים לצבא לקחת מה שצריך מסיבות בטחוניות. זה המהלך שאנחנו נמצאים בו כבר מאה שנה.

בקיצור, המושג הזה "אדמה פרטית" הוא קצת פחות יציב ממה שהוא נשמע. אנחנו לא חריגים במובן הזה - מדינות רבות מפקיעות שטחים פרטיים מפעם לפעם בכל מיני תואנות. הרי הכנסת הייתה יכולה לקבל את חוק ההסדרה והקניין הפרטי של הפלסטיני מגבעת האולפנה הייתה מתבטלת. בג"ץ של 2012 פסק נגד הרעיון אבל יש להניח שבג"ץ בישראל של שנת 1950 היה פוסק אחרת. נושא הבעלות הוא אם כן כביש ללא מוצא. בתי המשפט מעולם לא יכריעו בו כי ביטויו החוקיים הם החיצוניים והנזילים ביותר.

בקיצור, הדיון החוקי הזה לא ממש מטריד אותי וברור שלא ממנו תבוא הישועה. ברור שכל ההתדיינות הזו שקצת הרשתי לעצמי להשאב אליה, זה ריקוד מסביב לנקודה, מסביב למחלוקת עצמה. השאלה האמיתית בעיני היא האם אפשר יהיה, ביום מן הימים לעשות כאן צדק.

אני יודע שלקרוא לנושא הצדק "השאלה האמיתית" זה קצת יומרני. ברור לי שהשאלה הזו לא מטרידה במיוחד את מרבית האנשים שחיים לידי. השכנים שלי הם אנשים טובים בכל קנה מידה, טובים כל כך עד שאני נוטה לחשוב שאני הוא זה שטועה, טועה בעצם העלאת השאלה, אני זה שלא מבין את המצב האמיתי בו אנחנו נמצאים. מבחינת רבים מהם אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמה (מי יכול להתווכח עם זה?) וכל ההתיחסות לזכויותיו של האויב בהקשר הזה הוא מסוכן ולא ראוי משום שהוא מחליש את עמדתנו. הקניין הלאומי שלנו על הארץ והיכולת לחיות כאן בבטחון חשובים יותר מחייו הפרטיים של חקלאי זה או אחר.

תוואי גדר ההפרדה מסביב לכפר וואלג'ה

אז אם כל זה ידוע, למה זה עדיין מטריד אותי? האם זה פשוט חוסר היכולת שלי לקבל את המציאות בה אנחנו חיים ולומר שהצדק יאלץ לחכות? מה אני לא מבין כאן?

ד

אמרתי כבר שהבורות משגעת אותי. הבורות שלי, התחושה שהצליחו איכשהו לנתק אותנו מן המציאות המתרחשת מתחת לאף שלנו. בסופו של דבר מה שמפריע לי זו לא הבורות עצמה  אלא הבחירה המושכלת שלנו שלא לדעת. אם, כפי שרבנו כותב, השלום מתגדל על פי הדעת, הרי שהבחירות של רבים מאיתנו הם נגד הדעת – נגד הרצון לשאת הפכים או לראות את המציאות גם מעבר לנקודת המבט המקומית שלנו. הבחירה הזו היא מעין הצהרה, שפינה אחת של הלב שלנו חסומה. אפשר לקרוא לזה "שער הרחמים" שלנו, שחסום באבנים 'עד כי יבוא שילה'.

זה מזכיר לי סטיקר שראיתי לאחרונה על אחד הרכבים כאן עם הכיתוב הפשוט "המתנחלים צודקים". ככה – פשוט צודקים, תמיד וללא עוררין. העובדה שאי צדק לא מטרידה רבים מן הציבור כאן, איננה נובעת מכך שמדובר בחזון אוטופי. הצדק לא מתבקש כי אין בו צורך. כי המתנחלים צודקים. העובדה שיש חלקים מן הציבור בארץ שלא מודע לכך שנושא הצדק כבר הוכרע זו כבר בעיה אחרת.

להמחשת הענין בואו נדמיין איך שיקול הצדק יכול לעבוד. תארו לעצמכם שמועצת יש"ע או גוף אחר יוצא בהכרזה  הבאה:

"לאחר בדיקת תוכניות הבניה ביישוב X ולאור מצוקת הדיור בכפר  Y החלטתנו היא כי למרות החשיבות העליונה שאנחנו רואים ביישוב כל חלקי ארץ ישראל, הרי שלאור הפגיעה המובהקת במרקם חייהם של שכיננו החלטנו לבנות את השכונה החדשה במיקום אחר/ לבנות לגובה/לעבות יישובים אחרים וכו'"

האם מישהו יכול לדמיין אמירה כזו בכלל? כמובן שלא. אפילו אני כותב את המילים האלה בחוסר נוחות.

ה

מי שצודק באופן אבסולוטי אין לו שום צורך להסתכל על הטועים. אני לא יודע מה הפתרון הרצוי בתקוע ד' או בגבעת האולפנא. אבל אני מאמין שאיכשהו הוא קשור גם לצרכים של האנשים האחרים שגרים כאן, (אתם יודעים, אלה מהמוניות הצהובות ואתרי הבנייה). תחושת הצדק שלנו היא כל כך ממכרת עד שלפעמים נראה שהסכסוך הזה הפך ממאבק על קיומנו למהות קיומנו. מהגנה על הלאומיות שלנו ללאומיות עצמה. התחושות שלי מתחזקות לנוכח ההערות ששומעים מדי פעם (ושנאמרו במפורש לנחום לאחרונה ועלו לדיון בפורום של "ארץ שלום") שהצלחה שלנו בקידום השלום תביא בהכרח לתהליך מואץ של התבוללות, כלומר של נישואי תערובת עם ערבים. אני לא יודע אם זה נכון או לא אבל עצם הפחד הזה מותיר אצלי רושם שאנחנו ממש זקוקים למלחמה הזאת. בלי השנאה וההגדרות, בלי האויב הנורא הזה איך נישאר אנחנו?

---

[1]  כך למשל מדברים לפעמים על כך שיש צורך לוותר על הגולן בגלל שהגבול נקבע כגבול בינלאומי. שוכחים שלא אנחנו ולא הסורים היינו מעורבים בהחלטה הזו, אלא נציגי ממשלות בריטניה וצרפת. כך הופך השיקול הקולוניאלי המקומי לחקוק בסלע ולחובה מוסרית.

חצי הלל לעיר חצויה

 מחשבות על יום ירושלים

יום ירושלים הוא יום מוזר. בדרך כלל הוא מוזכר בנשימה אחת עם יום העצמאות – חג לאומי, חילוני וישראלי. אבל בפועל כבר שנים רבות שיום ירושלים הוא יום מגזרי שנחגג בעיקר בציונות הדתית. בקרב האוכלוסיה הכללית, היחס ליום נע בין עוינות (בעיקר בשמאל) לאדישות מוחלטת. במובן הזה, יום ירושלים תשע"ב דומה יותר ליום שנקבע לרצח רבין: יום רשמי שמוזכר בכנסת ובחדשות אבל מזוהה כמעט לחלוטין עם חלק מסוים של האוכלוסיה.

כבר הרבה זמן שמשהו מפריע לי ביום הזה אבל מכיון שדי קל להתעלם ממנו מעולם לא הקדשתי לו הרבה מחשבה.את חוסר הנחת שלי הסברתי בכך שאולי יום לאומי אחד זה פשוט מספיק לי. אולי זו פשוט הקישור האוטומטי לתלמידי ישיבת הר המור (במיוחד לבחור אחד מהמילואים שלי שאהב לתת צ'אפחות חזקות בזמן שהוא מסביר לי על הזכות הקדושה לשרת בצה"ל). אבל הבוקר בתפילה נפל לי האסימון סופית כשבבית כנסת בו התפללתי בתקוע היה הלל שלם. בעצם הדיון הזה על חצי הלל או על הלל שלם  בימים הלאומיים תמיד היה נראה לי קצת טרחני אבל הבוקר פתאום הרגשתי לראשונה שזה חשוב ביותר. הבוקר התעוררה בי תחושה חזקה שלומר הלל שלם ביום ירושלים זה עיוות שמביא בסופו של דבר לשכחת מטרתה וקדושתה של העיר הזו.

אני לא מנסה לומר שלא צריך להודות בכלל על שחרורה של העיר ב-1967.  חייבים להודות, כי לא להודות זו כפיות טובה כלפי השי"ת. אני גם לא מנסה להפחית מעוצמת הארוע וחשיבותו שהם ללא ספק אדירים. הסיבות שאני מתנגד לאמירת ההלל בשלמותו היא משום שאני חושב שמשמעותו האמיתית של יום ירושלים צריכה להיות מעורבת, לא רק כמחשבה בדיעבדית אלא לכתחילה. כשאני אומר מעורבת אני מתכוון לכך שלצד השמחה שבכיבוש העיר חייבים לזכור שהיא איננה בנויה וכי למעשה, הדבר הכי חשוב בה עדיין חסר.

בירושלים (למי שלא מעודכן) אין בית מקדש. במקום להקביל את פניו של הכוהן הגדול בצאתו מן הקודש אנחנו עדיין מתפללים על הריסות הקיר החיצוני של הבניין של הורדוס. מכיון שאין בה מקדש היא גם איננה ממלאת את יעודה – ירושלים איננה עיר של שלום, אלא בעיקר של חומות. אין בה לא שלום בין יהודים ולא שלום בין יהודים לגויים. ירושלים נמצאת תחת שלטון ישראלי וזה דבר גדול אבל היא רחוקה מאד ממה שהיא אמורה ועתידה להיות: מקור הצדק, הנבואה והשלום. 

בניגוד להכרזת המדינה ולמלחמת השחרור, אפשר לומר שהמפגש עם המקומות הקדושים שלנו בירושלים די נפל עלינו. בספרו על מלחמת ששת הימים מתאר מייקל אורן בצורה יפה איך משה דיין התלבט והתחבט בעניין כיבוש העיר. דיין, שבכלל מתואר כאדם די קפריזי (גם בנושא כיבוש רמת הגולן, הוא מתלבט ומחליט במפתיע ברגע האחרון) הבין בחושיו כנראה שישראל עם ירושלים ועם הר הבית מעולם לא תהיה אותה המדינה שהוא הכיר. התגובה המעורבת שאני מדבר עליה נובעת דווקא מן המפגש הקרוב הזה. מי שעומד על יד הכותל ראוי לו להתרגש אבל גם ראוי לו לכסוף ולזכור שזה לא הדבר האמיתי.לכן זה לא מספיק לשיר "אני מאמין" בסוף התפילה. לענ"ד, יום ירושלים צריך להיות דומה לשביעי של פסח שבו כידוע אומרים חצי הלל. אם להמשיך את ההקבלה הזאת, הרי שהנצחון בששת הימים באמת דומה לקריעת ים סוף  - הוא מפעים ועוצר נשימה. יש אפילו מדרש שמספר שהיה צריך להכריח את בני ישראל לעזוב את הים, את מקום הנס והתגלות הגבורה. ובכל זאת, קריעת ים סוף זה לא סוף הסיפור: המטרה היא הר סיני. כך גם הנצחון על הערבים וכיבושה של העיר הוא חלקי במהותו - זו הכנה לאיחוד אבל זה לא האחדות עצמה. 

 בעיני היום כולו צריך להיות בסימן החצי – חצי הלל לעיר חצויה, חצי הודיה וחצי כיסופים. חצי גבורה וחצי התעוררות על מה שנעדר. חצי סיפורי מורשת קרב וחצי התבוננות בירושלים של עכשיו על כל חלקיה הלא נעימים, לא סתם כטקס צדדי, לא רק ריבוע של מלט לא מסויד, אלא ממש חצי-חצי. פחות מזה זו שכחה מסוכנת.

אני מניח שעבור רבים מן החוגגים, איחודה של העיר מתבטא בעובדה שאפשר, עקרונית, להקים שכונת-מבצר יהודית בראס אל עמוד או בסילוואן. באותה מידה, יש מי שחושב שאם נגיד הרבה פעמים "בירתנו הנצחית" או  נפליג ב"מאוחדת לעולם ועד ולעולמי עולמים ולנצח נצחים" אז היא באמת תהיה עיר אחת ולא היא. בירושלים אגב, אין אפילו מערכת תחבורה ציבורית אחת. במפות של אגד, השכונות של מזרח העיר הם מן גוש אפור ובלתי מזוהה. כפי שנוכחנו לפני כמה שנים כל הססמאות האלה לא מנעו את המגמה המשתרשת בקרב חלקים מסוימים של הציבור בארץ לראות את מזרח העיר כ"לא שלנו". (כזכור לכם, רק בזכות ערפאת העיר לא חולקה בקמפ דיוויד).

איך זה קרה בעצם, שחלקים גדולים מן הציבור כאן מוכן לוותר לא רק על יום ירושלים אלא על ירושלים בעצמה? חלקית מדובר בתופעה שאין בה מה להסביר, חלק מן הניכור הכללי של רבים מן האדמה, ביטוי עכשווי לתחושה שהביאה את משה דיין לרדוף אחרי הוואקף עם המפתחות של הר הבית מחוסר רצון להתמודד עם "כל הותיקן הזה", כדבריו. בקיצור, לא צער השכינה על ביתה עומד מאחורי ההתעלמות מן היום הזה בקרב ישראלים חילונים. אבל אולי, גם מן ההתעלמות הזו אפשר ללמוד משהו. אם יום ירושלים הוא בעיקר יום נצחון הרי שעבור רבים אין די בנצחון, בייחוד לאחר שהתברר כי לא היה זה נצחון גורף וסופי, כמו שחשבו בשעתו רבים וטובים. אולי כשמדובר בירושלים אנשים מצפים למשהו אחר, נוסף. 

הקמפיין החדש של תנועת אם תרצו הוא אופייני בהקשר הזה. הקמפיין תוקף את שלום עכשיו על הנכונות שלהם לחלק את ירושלים. זה נחמד, עשוי טוב וראוי אבל כרגיל כל השיח שם הוא על בעלות, על גבולות ועל העיר שלעולם לא נוותר עליה. אבל מה יהיה בה בדיוק ואיך זה יראה? איזה אור יבקע מתוך חומות העיר שלנו? ועבור מי? אולי בשנה הבאה נרפה רגע מן הדגלים והססמאות ונדבר קצת על ירושלים?