רק לפני שבוע הייתי בסין

הרבה זמן שלא הייתי כאן אבל האמת שהפעם זה לא לגמרי בגללי. את החודשיים האחרונות עשינו בסין ושם, מסיבה לא ברורה לא הצלחתי להכנס לבלוג שלי. אני מרשה לעצמי להניח שהסיבה היא לא בגלל ששמי מופיע ברשימות השחורות של הממשל הסיני. אם כן אז הפקידים בביקורת הדרכונים הם שחקנים מעולים - כל סימן למעמדי החריג והמסוכן לא ניכר בפניהם. 

זה חבל מצד מסוים, כי היו לי תכניות לכתוב באופן קבוע על הבית היהודי ועל יהודי קאיפנג על אתר (אולי עוד נגיע לזה). אבל מצד שני אם נודה על האמת, לפחות בתקופה בה ניהלנו את הבית היהודי בדאלי לא הייתה לי דקה לנשימה (כן, מסתבר שגם בסין הזמן קיים ובגדול), כך שבמקרה הטוב הייתי מוציא רשומה או שניים בחפזון. ובכל זאת, לשבת כאן בחדר העבודה שלי בתקוע ולא להתייחס לכך שרק לפני שבוע שכשכתי את רגלי באוקינוס השקט נראה לי קצת מוזר. איך אפשר להתחיל שנה ככה? 

כאמור, עבר שבוע בדיוק מאז שחזרנו לארץ - בשעה הזו היינו כבר בדרכנו לשדה התעופה. הדבר המוזר ביותר בחזרה היא שכשהגענו לסין הרגשתי שאין טבעי מלחזור לחיי הקודמים שם. עכשיו כשאני כאן, כולם טוענים שהחיים הנורמליים הם פה. אותי כל זה קצת מחשיד וליתר בטחון אני משאיר את המזוודות כאן בחוץ, חצי ארוזות , למקרה שכולם טועים. 

בינתיים אני מפרסם כאן את מה שרציתי מאד לשים כאן בערב אחד כמה ימים ולא הצלחתי. הנה לכם המפלגה הקומוניסטית הסינית  - לא תצליחו לסתום לי את הפה.

מחשבות ערב נסיעתנו לסין, אלול תשע"ב

געגועים למקום הוא רגש מטעה ביותר. בעצם, אנחנו מדמיינים בעיני רוחנו את המקום אבל מה שבאמת מנחה אותנו הוא הזכרון של מה שראינו והיינו בזמן אחר. בעצם, המקום הוא רק הצורה החיצונית של המקום הפנימי שאליו אנחנו מכוונים. הדברים האלה הם ידועים. על פי ההגיון הזה כל מסע חזרה נידון לכשלון משום שהוא מתרחש במימד הלא נכון. אי אפשר, בינתיים לפחות לנוע בזמן ולכן אנחנו נוסעים במרחב, מרחב שהחיבור בינו לבין הזמן שאותו אנחנו מחפשים התרחש בעבר, לכאורה באופן אקראי לחלוטין.

כל פעם שאני נוסע למקום אהוב מן העבר אני חושב על האמת של הדברים האלה ואז נזכר שיש גם יוצאים מן הכלל. סין היא היוצא מן הכלל שלי. ככל שאני חושב על זה, נדמה לי שהסיבה שאני ממשיך לחזור, בכובעים שונים (כרווק, כנשוי, כנשוי עם ילד ועכשיו עם שניים) הוא בגלל הגילוי הזה שסין מתנהלת איכשהו, בכללים אחרים. שם, המרחק הוא כזה שגם הזמן הוא אחר. זהו הפחד שמתעורר תמיד לפני ההגעה לסין – שהמרחק הזה בין המקום הזה (שבו הזמן האחר נגלה רק לרגעים או לשברי רגעים) למקום ההוא, יצטמצם או ימוג.

בכל פעם, נדמה לי שההימור עולה. בפעם הראשונה שנסעתי, הייתי צעיר ובלתי מובחן כמו מים שמחכים לקבל צורה. התבוננתי בתדהמה ובזרות מוחלטת על הכל. בפעם השנייה הייתי כבר אחרי שנתיים בכולל בעין זיתים. עדיין הייתי אנונימי, חופשי, וללא מילה בסינית אבל כבר היו לי חוקים ותוכניות ואמונות. בפעם השלישית הייתי נשוי, והיתה לי מטרה מוגדרת  - ללמוד סינית. בפעם הרביעית, הייתי גם עם ילד, סטודנט וחוקר ובעל בית מיושב. הפעם אנחנו נוסעים לתקופה קצרה (יחסית) ומדודה מאד, עם תפקיד מוגדר ביותר. הפעם המטרה היא להיות סלע של יציבות יהודית במקומות המרוחקים. התיק היחיד שהיה על גבי בפעם הראשונה שחציתי בשתיקה את הגבול מלאוס לפני 13 שנה, יוחלף בלא פחות מ- 7 תיקים ומזוודות,  מחשב ועגלת תינוק. הפעם אני מגיע כבד בנכסים, מעוצב, קשור בעבותות אל העולם הזה ולזה שאחריו.

לכן גם הפעם אני תוהה - האם הוא יהיה שם, אני העל-זמני?