קניין וצדק בארץ ישראל: בעקבות האירועים בתקוע ד' ובגבעת האולפנה

אזהרה: למסמך הזה אין מסקנות או הצעות להמשך, רק תהיות ומבוכות שמחכות לפתרון.

"וגם לפי הגדלת הדעת כן נתרבה השלום, כי שלום תלוי בדעת כמו שכתוב 'וגר זאב עם כבש וכו' כי מלאה הארץ דעה', שיהיה שלום נפלא בעולם, שיוכלו לגור ביחד שני הפכים, מחמת גודל הדעת שיהיה אז. כי על ידי הדעת נגדל השלום, כי נתבטל הכעס והאכזריות על ידי הדעת. כי כעס ואכזריות הוא מהעדר הדעת כמו שכתוב 'כעס בחיק כסילים ינוח' וכל מה שמתרבה הדעת, מתרבה הרחמנות והשלום" (ליקוטי מוהר"ן, נ"ו, ו')

א

לאחרונה הולך ומסתמן שארגוני השמאל החליטו כי הדרך לקידום חיסול ההתישבות ביהודה ושומרון טמונה בשימוש במושג קנין פרטי. כפי שהארועים בגבעת האולפנא הוכיחו, טענות הקנין הפרטי יעילות בהרבה מן הטענות המופשטות והעקרוניות יותר על הפרה של החוק הבינלאומי. מן הפרספקטיבה של שלום עכשיו (כפי שמפורט באתר שלהם), החוק הבינלאומי (אמנת ז'נבה) קובע שכל ההתנחלויות הם בלתי חוקיות אך בתי המשפט שלנו מסרבים להכריע בענין זה המוגדר כנושא מדיני שיקבע על ידי ממשלת ישראל. בכלל, בשלום עכשיו אוהבים לדבר על החוק הבינלאומי  ועל הגבולות הבינלאומיים כעל קוד מקודש של צדק אובייקטיבי וחסר פניות שירד אלינו היישר מהאלים. נשיאת העיניים אל החוק הבינלאומי נובע מכך שהחוק הישראלי לא מוצא חן בעיניהם. אבל הם אוהבים לשכוח שגם החוק הבינלאומי נקבע על ידי בני אדם עם תפיסות ואינטרסים מסוימים. ההבדל היחיד הוא שבניגוד לחוק הישראלי המייצג אולי רק אינטרס של צד אחד, הרי שהחוק הבינלאומי מייצג את האינטרסים של שחקנים אחרים שאין להם שום קשר לאזורנו[1]. זכות הקנין הפרטי לעומת זאת היא לכאורה חסרת עוררין ולכן בעלות מוכחת נעקפת בצו בית המשפט.

נושא הקנין עולה עכשיו ביתר שאת גם כאן אצלנו בתקוע ד'. מסתבר שבתוך השטח של תקוע ד' ישנם אדמות חקלאיות השייכות לתושבי הכפר השכן שלנו תוקוע. מאז הקמתה של תקוע ד' לפני כעשור בעקבות רצח הנערים ב-2001, הכניסה לאדמות האלה נעשית אך ורק בתיאום הצבא וככל הנראה מוגבלת למסיק זיתים פעם בשנה. בשבועות האחרונים, תקוע ד' עלתה על הכוונת של ארגוני השמאל וישנה פעילות נמרצת שם לטובת כניסה ועיבוד של האדמות באופן רציף. מנגד ישנה פעילות נגדית בהנהגתה הבלתי רשמית שלפעילת הימין המקומית שלנו קרני אלדד ובהשתתפות נשים בירוק למניעת כניסתם של הפלסטינאים לשטחי היישוב ולהמשך הסטטוס קוו. במקביל, ישנה עלייה ניכרת במקרי ידוי האבנים בתוקוע על מכוניות ישראליות. על רקע זה נערכו מספר הפגנות והכביש של תוקוע אף נחסם פעמיים במחאה על זריקת האבנים (מדובר אגב, לפחות בחלק מן המקרים באבנים גדולות מאד. במילים אחרות זוהי לא רק מחאה סמלית אלא נסיון אמיתי לפגוע).

כמו בכל מה שקורה כאן, התחושה הראשונה שלי היא תחושת הבורות המביכה. אני מתגורר בתקוע כבר כמעט 3 שנים ולא היה לי מושג שישנם אדמות שנויות במחלוקת (מעבר למחלוקת הכללית על עצם קיומם של התתנחלויות). אני מרשה לעצמי להניח שאני לא היחיד. הכשרון המדהים שלנו לבורות ולעיוורון הוא נושא בפני עצמו (לרשומה או לקינה נפרדת) וכל זה בדברים המתרחשים לא בשומרון הרחוק אלא ביישוב שלי. החלטתי לבדוק את העניין – לכאורה משימה אפשרית. לכאורה, לפחות בנוגע לבעלות פורמלית אין כאן מחלוקת – כולם מודים כי השטחים שם עובדו על ידי פלסטינים בעבר ונמצאים בבעלות פרטית. על פי הנתונים של שלום עכשיו (שאותם כמובן צריך לקחת בערבון מוגבל ביותר) כ-51% מן השטח של תקוע ד' (וכ-13% מתקוע ב'-ג'!) הם בעצם בבעלות פרטית, פלסטינית כך  שהשאלה היא רק אם וכיצד לאפשר כניסה של פלסטינים לאדמות האלה.

במקביל, לפני כמה ימים קיבלתי מייל המוני ממישהו שמציע הסדר לתסבוכת של גבעת האולפנא. רבנים וראשי המתנחלים יכריזו על כך שהם מתנגדים לגזל של אדמות פרטיות וכי לא יעשו זאת בהמשך. הבעת החרטה הזאת אמורה לשכנע את בית המשפט העליון כי מדובר בטעות חד פעמית מצערת אך לאחר שהיא נעשתה יש מקום להשאיר את הבתים על מקומם בכדי למנוע את הסבל שבהריסתם. לכאורה, פתרון מתבקש – בנייה על אדמות מדינה – כן, בנייה על קרקע פרטית  - לא. נפסיק לקחת אדמה פרטית והכל יבוא על מקומו בשלום.

אבל האמת היא שהמייל הזה על כוונותיו הטובות מאפיין את התמימות המסוכנת שלנו, תמימותם של הבורים. "הוויתור" שלנו על הקרקעות הפרטיות ביהודה ושומרון לא יביא את השלום ואפילו לא יציל את גבעת האולפנא משום שבפועל ההבחנה בין קרקע פרטית לבין אדמות מדינה היא הבחנה שלנו. עבור הפלסטינים החלוקות האלה הם חסרות משמעות  משום שכל מפעל ההתנחלויות נתפס כגזל. אז מהו קניין ומהו גזל? ברור שעבור רבים כאן משני עברי המתרס, אין שום פעולה שהצד השני יכול לעשות שיש לה משמעות קנינית. כך, ממחשבות על תקוע ובית אל  התעוררה בי שאלה על משמעות הקנין כאן ביש"ע ובארץ ישראל בכלל, וגיליתי כי עבורי לפחות זוהי, בלשון רבנו, קושייה של החלל הפנוי שכל באיה לא ישובון.

ב

בשבת שעברה דיברתי עם חבר, בן היישוב שהתגורר שנים רבות בתקוע ד' ומכיר היטב את המחלוקת על הקרקעות. לתפיסתו, לאחר הרצח של הנערים יעקב מנדל ויוסף איש רן בואדי ב-2001, הערבים איבדו את זכותם לגישה אל הואדי וממילא גם לאדמות החקלאיות הסמוכות. במילים אחרות, הקמתה של תקוע ד' שנעשתה בתגובה לרצח היא גם פעולה של הפקעת שטח וביטול הקנין הפרטי על ידי תושבי תקוע. (אגב, רוצחי הנערים מעולם לא נתפסו אך ההערכה הייתה כי הם  אכן היו מתוקוע או לפחות ברחו לשם). אני התקוממתי וטענתי כי מדובר בגזל, (כפי שאולי ניחשתם, טענותי לא התקבלו).

אבל האמת שאם חושבים על זה לרגע, העמדה הזו היא לא שונה מאד ממה שכולנו, כלל תושבי מדינת ישראל חושבים על מעמדם החוקי של האדמות והכפרים שננטשו ב-1948. בלי להכנס לענין החוקי, התפיסה הרווחת שלנו (ואני כולל את עצמי כאן) היא שהמלחמה ואולי גם הסירוב של הערבים לקבל את תכנית החלוקה שהציע האו"ם, מהווים מן איפוס של זכויות הקנין. מי שהפסיד במלחמה, הפסיד גם את זכויותיו על הקרקע, ללא קשר לפעולותיו הפרטיות. נכון יש הבדל אחד ניכר והוא שרוב הערבים של 48' ברחו או הוברחו מה שאיפשר למדינה להכריז על נכסיהם כעל נכסי נפקדים המועברים לרשות המדינה. במילים אחרות המדינה עשתה מה שצריך כדי למנוע מן הבורחים לחזור ולתבוע את בתיהם. כידוע, לא תמיד חיכו שתושבי הכפרים יקחו על עצמם את עול הנפקדות – לפעמים עזרו להם קצת, גם אחרי שהמלחמה נגמרה. (הדוגמה של איקרית ובירעם היא מפורסמת: תושבי הכפרים שהיו סמוכים לגבול הלבנוני נתבקשו להתפנות במהלך מלחמת העצמאות עד שהמצב הבטחוני יאפשר את חזרתם. מאז הם מנהלים מאבק ממושך לחזור, אך ללא הצלחה.  על אדמת הכפרים נבנו היישובים קיבוץ ברעם, דובב, שומרה ועוד.  שמעתי ממישהו שגר בעכברה שליד צפת שקרה דבר דומה בכפר הערבי קדיתא).

כמובן שכל הנושא הזה של אדמות מדינה השתנה לחלוטין אחרי מלחמת השחרור מעצם העובדה שהמדינה התחלפה. ביטול הקניין הקודם חל לא רק על ערבים. כך למשל, סבא רבא שלי, רבי יהודה אלעזר רכש קרקעות באזור נבי סמואל בואכה רמאלה מתישהו במהלך תקופת המנדט. (אני לא יודע עם המוטיבציה לרכישה הייתה פרטית או לאומית. עוד בסוף התקופה העות'מנית הוא היה מעורב בנסיון של כמה אנשים מן היישוב הישן לגאול קרקעות באזור שבו נמצאת עכשיו שכונת רמות, תכנית שלא יצאה לפועל בגלל הבלגן של מלחמת העולם הראשונה). רבי יהודה נפטר ב-1950 אבל דוד שלי, יעקב אלעזר ז"ל ניסה לתבוע את האדמות האלה אחרי מלחמת ששת הימים. למרות שהמסמכים הרלבנטים עוד היו בידיו בקשתו נדחתה. כנ"ל גם לגבי רכוש יהודי אחר (בחברון למשל) שנרכש לפני 1948.

ג

יש גלגלים שאי אפשר להחזיר אחורה. גאולת קרקעות היא אבן הפינה של הציונות – לפעמים קונים בכסף מלא, לפעמים מפצים לאחר מעשה, לפעמים נותנים לצבא לקחת מה שצריך מסיבות בטחוניות. זה המהלך שאנחנו נמצאים בו כבר מאה שנה.

בקיצור, המושג הזה "אדמה פרטית" הוא קצת פחות יציב ממה שהוא נשמע. אנחנו לא חריגים במובן הזה - מדינות רבות מפקיעות שטחים פרטיים מפעם לפעם בכל מיני תואנות. הרי הכנסת הייתה יכולה לקבל את חוק ההסדרה והקניין הפרטי של הפלסטיני מגבעת האולפנה הייתה מתבטלת. בג"ץ של 2012 פסק נגד הרעיון אבל יש להניח שבג"ץ בישראל של שנת 1950 היה פוסק אחרת. נושא הבעלות הוא אם כן כביש ללא מוצא. בתי המשפט מעולם לא יכריעו בו כי ביטויו החוקיים הם החיצוניים והנזילים ביותר.

בקיצור, הדיון החוקי הזה לא ממש מטריד אותי וברור שלא ממנו תבוא הישועה. ברור שכל ההתדיינות הזו שקצת הרשתי לעצמי להשאב אליה, זה ריקוד מסביב לנקודה, מסביב למחלוקת עצמה. השאלה האמיתית בעיני היא האם אפשר יהיה, ביום מן הימים לעשות כאן צדק.

אני יודע שלקרוא לנושא הצדק "השאלה האמיתית" זה קצת יומרני. ברור לי שהשאלה הזו לא מטרידה במיוחד את מרבית האנשים שחיים לידי. השכנים שלי הם אנשים טובים בכל קנה מידה, טובים כל כך עד שאני נוטה לחשוב שאני הוא זה שטועה, טועה בעצם העלאת השאלה, אני זה שלא מבין את המצב האמיתי בו אנחנו נמצאים. מבחינת רבים מהם אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמה (מי יכול להתווכח עם זה?) וכל ההתיחסות לזכויותיו של האויב בהקשר הזה הוא מסוכן ולא ראוי משום שהוא מחליש את עמדתנו. הקניין הלאומי שלנו על הארץ והיכולת לחיות כאן בבטחון חשובים יותר מחייו הפרטיים של חקלאי זה או אחר.

תוואי גדר ההפרדה מסביב לכפר וואלג'ה

אז אם כל זה ידוע, למה זה עדיין מטריד אותי? האם זה פשוט חוסר היכולת שלי לקבל את המציאות בה אנחנו חיים ולומר שהצדק יאלץ לחכות? מה אני לא מבין כאן?

ד

אמרתי כבר שהבורות משגעת אותי. הבורות שלי, התחושה שהצליחו איכשהו לנתק אותנו מן המציאות המתרחשת מתחת לאף שלנו. בסופו של דבר מה שמפריע לי זו לא הבורות עצמה  אלא הבחירה המושכלת שלנו שלא לדעת. אם, כפי שרבנו כותב, השלום מתגדל על פי הדעת, הרי שהבחירות של רבים מאיתנו הם נגד הדעת – נגד הרצון לשאת הפכים או לראות את המציאות גם מעבר לנקודת המבט המקומית שלנו. הבחירה הזו היא מעין הצהרה, שפינה אחת של הלב שלנו חסומה. אפשר לקרוא לזה "שער הרחמים" שלנו, שחסום באבנים 'עד כי יבוא שילה'.

זה מזכיר לי סטיקר שראיתי לאחרונה על אחד הרכבים כאן עם הכיתוב הפשוט "המתנחלים צודקים". ככה – פשוט צודקים, תמיד וללא עוררין. העובדה שאי צדק לא מטרידה רבים מן הציבור כאן, איננה נובעת מכך שמדובר בחזון אוטופי. הצדק לא מתבקש כי אין בו צורך. כי המתנחלים צודקים. העובדה שיש חלקים מן הציבור בארץ שלא מודע לכך שנושא הצדק כבר הוכרע זו כבר בעיה אחרת.

להמחשת הענין בואו נדמיין איך שיקול הצדק יכול לעבוד. תארו לעצמכם שמועצת יש"ע או גוף אחר יוצא בהכרזה  הבאה:

"לאחר בדיקת תוכניות הבניה ביישוב X ולאור מצוקת הדיור בכפר  Y החלטתנו היא כי למרות החשיבות העליונה שאנחנו רואים ביישוב כל חלקי ארץ ישראל, הרי שלאור הפגיעה המובהקת במרקם חייהם של שכיננו החלטנו לבנות את השכונה החדשה במיקום אחר/ לבנות לגובה/לעבות יישובים אחרים וכו'"

האם מישהו יכול לדמיין אמירה כזו בכלל? כמובן שלא. אפילו אני כותב את המילים האלה בחוסר נוחות.

ה

מי שצודק באופן אבסולוטי אין לו שום צורך להסתכל על הטועים. אני לא יודע מה הפתרון הרצוי בתקוע ד' או בגבעת האולפנא. אבל אני מאמין שאיכשהו הוא קשור גם לצרכים של האנשים האחרים שגרים כאן, (אתם יודעים, אלה מהמוניות הצהובות ואתרי הבנייה). תחושת הצדק שלנו היא כל כך ממכרת עד שלפעמים נראה שהסכסוך הזה הפך ממאבק על קיומנו למהות קיומנו. מהגנה על הלאומיות שלנו ללאומיות עצמה. התחושות שלי מתחזקות לנוכח ההערות ששומעים מדי פעם (ושנאמרו במפורש לנחום לאחרונה ועלו לדיון בפורום של "ארץ שלום") שהצלחה שלנו בקידום השלום תביא בהכרח לתהליך מואץ של התבוללות, כלומר של נישואי תערובת עם ערבים. אני לא יודע אם זה נכון או לא אבל עצם הפחד הזה מותיר אצלי רושם שאנחנו ממש זקוקים למלחמה הזאת. בלי השנאה וההגדרות, בלי האויב הנורא הזה איך נישאר אנחנו?

---

[1]  כך למשל מדברים לפעמים על כך שיש צורך לוותר על הגולן בגלל שהגבול נקבע כגבול בינלאומי. שוכחים שלא אנחנו ולא הסורים היינו מעורבים בהחלטה הזו, אלא נציגי ממשלות בריטניה וצרפת. כך הופך השיקול הקולוניאלי המקומי לחקוק בסלע ולחובה מוסרית.

חצי הלל לעיר חצויה

 מחשבות על יום ירושלים

יום ירושלים הוא יום מוזר. בדרך כלל הוא מוזכר בנשימה אחת עם יום העצמאות – חג לאומי, חילוני וישראלי. אבל בפועל כבר שנים רבות שיום ירושלים הוא יום מגזרי שנחגג בעיקר בציונות הדתית. בקרב האוכלוסיה הכללית, היחס ליום נע בין עוינות (בעיקר בשמאל) לאדישות מוחלטת. במובן הזה, יום ירושלים תשע"ב דומה יותר ליום שנקבע לרצח רבין: יום רשמי שמוזכר בכנסת ובחדשות אבל מזוהה כמעט לחלוטין עם חלק מסוים של האוכלוסיה.

כבר הרבה זמן שמשהו מפריע לי ביום הזה אבל מכיון שדי קל להתעלם ממנו מעולם לא הקדשתי לו הרבה מחשבה.את חוסר הנחת שלי הסברתי בכך שאולי יום לאומי אחד זה פשוט מספיק לי. אולי זו פשוט הקישור האוטומטי לתלמידי ישיבת הר המור (במיוחד לבחור אחד מהמילואים שלי שאהב לתת צ'אפחות חזקות בזמן שהוא מסביר לי על הזכות הקדושה לשרת בצה"ל). אבל הבוקר בתפילה נפל לי האסימון סופית כשבבית כנסת בו התפללתי בתקוע היה הלל שלם. בעצם הדיון הזה על חצי הלל או על הלל שלם  בימים הלאומיים תמיד היה נראה לי קצת טרחני אבל הבוקר פתאום הרגשתי לראשונה שזה חשוב ביותר. הבוקר התעוררה בי תחושה חזקה שלומר הלל שלם ביום ירושלים זה עיוות שמביא בסופו של דבר לשכחת מטרתה וקדושתה של העיר הזו.

אני לא מנסה לומר שלא צריך להודות בכלל על שחרורה של העיר ב-1967.  חייבים להודות, כי לא להודות זו כפיות טובה כלפי השי"ת. אני גם לא מנסה להפחית מעוצמת הארוע וחשיבותו שהם ללא ספק אדירים. הסיבות שאני מתנגד לאמירת ההלל בשלמותו היא משום שאני חושב שמשמעותו האמיתית של יום ירושלים צריכה להיות מעורבת, לא רק כמחשבה בדיעבדית אלא לכתחילה. כשאני אומר מעורבת אני מתכוון לכך שלצד השמחה שבכיבוש העיר חייבים לזכור שהיא איננה בנויה וכי למעשה, הדבר הכי חשוב בה עדיין חסר.

בירושלים (למי שלא מעודכן) אין בית מקדש. במקום להקביל את פניו של הכוהן הגדול בצאתו מן הקודש אנחנו עדיין מתפללים על הריסות הקיר החיצוני של הבניין של הורדוס. מכיון שאין בה מקדש היא גם איננה ממלאת את יעודה – ירושלים איננה עיר של שלום, אלא בעיקר של חומות. אין בה לא שלום בין יהודים ולא שלום בין יהודים לגויים. ירושלים נמצאת תחת שלטון ישראלי וזה דבר גדול אבל היא רחוקה מאד ממה שהיא אמורה ועתידה להיות: מקור הצדק, הנבואה והשלום. 

בניגוד להכרזת המדינה ולמלחמת השחרור, אפשר לומר שהמפגש עם המקומות הקדושים שלנו בירושלים די נפל עלינו. בספרו על מלחמת ששת הימים מתאר מייקל אורן בצורה יפה איך משה דיין התלבט והתחבט בעניין כיבוש העיר. דיין, שבכלל מתואר כאדם די קפריזי (גם בנושא כיבוש רמת הגולן, הוא מתלבט ומחליט במפתיע ברגע האחרון) הבין בחושיו כנראה שישראל עם ירושלים ועם הר הבית מעולם לא תהיה אותה המדינה שהוא הכיר. התגובה המעורבת שאני מדבר עליה נובעת דווקא מן המפגש הקרוב הזה. מי שעומד על יד הכותל ראוי לו להתרגש אבל גם ראוי לו לכסוף ולזכור שזה לא הדבר האמיתי.לכן זה לא מספיק לשיר "אני מאמין" בסוף התפילה. לענ"ד, יום ירושלים צריך להיות דומה לשביעי של פסח שבו כידוע אומרים חצי הלל. אם להמשיך את ההקבלה הזאת, הרי שהנצחון בששת הימים באמת דומה לקריעת ים סוף  - הוא מפעים ועוצר נשימה. יש אפילו מדרש שמספר שהיה צריך להכריח את בני ישראל לעזוב את הים, את מקום הנס והתגלות הגבורה. ובכל זאת, קריעת ים סוף זה לא סוף הסיפור: המטרה היא הר סיני. כך גם הנצחון על הערבים וכיבושה של העיר הוא חלקי במהותו - זו הכנה לאיחוד אבל זה לא האחדות עצמה. 

 בעיני היום כולו צריך להיות בסימן החצי – חצי הלל לעיר חצויה, חצי הודיה וחצי כיסופים. חצי גבורה וחצי התעוררות על מה שנעדר. חצי סיפורי מורשת קרב וחצי התבוננות בירושלים של עכשיו על כל חלקיה הלא נעימים, לא סתם כטקס צדדי, לא רק ריבוע של מלט לא מסויד, אלא ממש חצי-חצי. פחות מזה זו שכחה מסוכנת.

אני מניח שעבור רבים מן החוגגים, איחודה של העיר מתבטא בעובדה שאפשר, עקרונית, להקים שכונת-מבצר יהודית בראס אל עמוד או בסילוואן. באותה מידה, יש מי שחושב שאם נגיד הרבה פעמים "בירתנו הנצחית" או  נפליג ב"מאוחדת לעולם ועד ולעולמי עולמים ולנצח נצחים" אז היא באמת תהיה עיר אחת ולא היא. בירושלים אגב, אין אפילו מערכת תחבורה ציבורית אחת. במפות של אגד, השכונות של מזרח העיר הם מן גוש אפור ובלתי מזוהה. כפי שנוכחנו לפני כמה שנים כל הססמאות האלה לא מנעו את המגמה המשתרשת בקרב חלקים מסוימים של הציבור בארץ לראות את מזרח העיר כ"לא שלנו". (כזכור לכם, רק בזכות ערפאת העיר לא חולקה בקמפ דיוויד).

איך זה קרה בעצם, שחלקים גדולים מן הציבור כאן מוכן לוותר לא רק על יום ירושלים אלא על ירושלים בעצמה? חלקית מדובר בתופעה שאין בה מה להסביר, חלק מן הניכור הכללי של רבים מן האדמה, ביטוי עכשווי לתחושה שהביאה את משה דיין לרדוף אחרי הוואקף עם המפתחות של הר הבית מחוסר רצון להתמודד עם "כל הותיקן הזה", כדבריו. בקיצור, לא צער השכינה על ביתה עומד מאחורי ההתעלמות מן היום הזה בקרב ישראלים חילונים. אבל אולי, גם מן ההתעלמות הזו אפשר ללמוד משהו. אם יום ירושלים הוא בעיקר יום נצחון הרי שעבור רבים אין די בנצחון, בייחוד לאחר שהתברר כי לא היה זה נצחון גורף וסופי, כמו שחשבו בשעתו רבים וטובים. אולי כשמדובר בירושלים אנשים מצפים למשהו אחר, נוסף. 

הקמפיין החדש של תנועת אם תרצו הוא אופייני בהקשר הזה. הקמפיין תוקף את שלום עכשיו על הנכונות שלהם לחלק את ירושלים. זה נחמד, עשוי טוב וראוי אבל כרגיל כל השיח שם הוא על בעלות, על גבולות ועל העיר שלעולם לא נוותר עליה. אבל מה יהיה בה בדיוק ואיך זה יראה? איזה אור יבקע מתוך חומות העיר שלנו? ועבור מי? אולי בשנה הבאה נרפה רגע מן הדגלים והססמאות ונדבר קצת על ירושלים? 

בית חיינו

על הסכסוכים האחרונים מסביב לקברו של ר' נחמן באומן

בפסח הייתי בצפון והתפללתי אצל הרשב"י. מעיון קצר בקירות הציון (איכשהו מי שרוצה תמיד מוצא מקום לתלות פשקווילים) הסתבר לי שמתרחש כעת דיון חריף וסוער מסביב לקברו של רבנו באומן. למעשה, המונח "דיון" הוא לא כל כך מדויק – נכון יותר יהיה לומר שמדובר בעימות אלים מן הסוג שכמובן מוסיף הרבה כבוד לתורה ולחסידות ומקרב את המוני בית ישראל לאביהם שבשמיים. בין היתר, חולק שם עלון די רציני (8 עמודים גדולים) תחת הכותרת: "אומן בית חיינו" שהוצא לאור על ידי "הוועדה להצלת אומן מכח שליטה והשפעה חילונית"

מה שהוביל לסערה הזו היא יוזמה שעלתה לאחרונה לפתח את אזור אומן כאתר תיירותי. חלק מן המודעות שראיתי במירון הדגישו את העובדה כי מדובר בסוג של מזימה ציונית : נסיון של המדינה להשתלט על אתר הקבר (כדי להרוויח כסף או כדי לעודד חילונות ולהדיח מתחזקים מדרכם הטובה – התשובה תלויה ברמת הפראנויה של כל אחד ואחד).  כך, "ברגע האחרון לפני סגירת הגליון" התגלה כי שר התיירות שלנו סטס מיסז'ניקוב (גם אני לא ידעתי) הצהיר כי "ישראל מתכוונת להפוך את אומן לגן עדן תיירותי".גם בעלון "בית חיינו" דובר על המדינה אבל הדגש הושם על כך שדווקא הרשויות האוקראיניות הם אלה שעומדות מאחורי הפיתוח. ככלל נראה כי הטענות העולות נגד הפיתוח הם שניים:

1.      הטענה כי המדינה רוצה להשתלט על המתחם. בהקשר הזה פורסמה החלטה של בד"ץ העדה החרדית כי אסור לשתף פעולה עם "הוועדה החדשה לעניני שיפוצים ותיקונים במתחם הקדוש באומאן הפועלים מטעם השלטונות של מדינת ישראל"

2.      הפחד כי הפיתוח יהיה בעל אופי "הנוגד את רגשות החסידים הנוסעים אל רבנו".

בתוך הקלחת הזו יש גם אחד בשם אלכס ויז'ניצר שהוא הממונה על הסיפור הזה מטעם הוועדה המשותפת של ישראל ואוקראינה ששימש בתפקידים אחרים (יו"ר מקורות ומע"צ). הדיון החם לגבי ויזניצר מתמקד בשאלה אם הוא פועל כנציגה של המדינה (לא טוב) או לחלופין כנציג של חברות פרטיות הממומנות מתרומות (אולי בסדר, תלוי את מי שואלים).

בפועל מדובר בבניית מגורים לשיכון החסידים (בתי מלון וקאראוונים) ועבודות תשתית לעיר כמו תשתית לאספקת מים וכן בניית כבישים ושדה תעופה. העלון גם מציין כל מיני רעיונות שעלו מן הצד האוקראיני לפיתוח התיירות בכל המחוז בדגש על פיתוח מסלולי תיירות  לאתרים הקשורים לתנועת החסידות ובניית מרכז תיירות שיכלול הופעות, מוזיאון וכדו'.

חיפוש קטן באינטרנט הוביל אותי לכתבה מפורטת ומצוינת שהופיעה באתר "ויהי אור". האתר עצמו הוא מעניין וראוי לעיון. למעשה מדובר בעיתון אינטרנטי שמנסה לספק קול אחר, "שפוי" (כך במקור) על העולם החרדי. העיתון הוא חתרני למדי ויש בו דיונים על כל הנושאים הבוערים (כניסה לשוק העבודה, אלימות, צניעות, צבא וכו') והרבה מאד ביקורת על החברה החרדית. הופעתו של העיתון החלה לאחר פרשת בית הספר בעמנואל והתחושות הקשות בקרב כותבי העיתון לגבי האפליה הממוסדת בעולם החרדי.

[כל זה מעניין אבל קצת לא קשור לעניננו. ולכן בכל זאת אוסיף עוד מילה. הכתבות באתר טובות וחלקם אפילו נועזות. מה שמאכזב זה רמת ההשתלחות חסרת הרסן בתגובות. הנה למשל אחת אופיינית: "הפלא הגדול על עם הארץ שכמותך, איך העבירו ממך עול מלכות ועול דרך ארץ, בזמן שלא קיבלת עליך עול תורה ואף לא ריח של תורה מימיך". מקסים]

האלימות המילולית הזו היא כלום לעומת האלימות הפיזית שמתוארת בכתבה. מסתבר שלפני מספר שבועות הותקף יצחק קעניג (אחיו של הרב אלעזר קעניג מצפת) משום שהוא מצדד בשיתוף פעולה עם אותו ויזניצר וחבר בוועדה הישראלית אוקראינית. לכן גלגלו אותו במדרגות, בעטו לו בראש וגרמו לו לכמה שברים ופגיעות בגולגלת. כל זה במתחם הקבר עצמו (אני מקווה שזה היה אחרי שאמרו תיקון הכללי ונתנו פרוטה לצדקה)

הכתבה שהופיע בנוגע למחלוקת באומן חושפת את העובדה כי למעשה מדובר במאבק כוחות בין כמה משפחות ברסלביות ותיקות (קרמר וחשין) לוועד העולמי של ברסלב. מבלי להלאות אתכם ואותי בפוליטיקה הקטנונית הזאת, השורה התחתונה היא זאת, והיא כנראה תפיל אתכם מהכסא: בעימות הזה יש אינטרסים של כוח וכסף שלא קשורים בהכרח לקדושת הציון ולהפצת אורו של רבינו בעולם.

(הקישור לכתבה משום מה לא עובד לי אבל הנה כתובת האתר. לכתבה קוראים "הקרב החם בברסלב" http://www.y-or.co.il/

 את הגליון עצמו אפשר לראות כאן. הוא מובא בבלוג חרדי אנטי ציוני  ודי פסיכיhttps://docs.google.com/file/d/1InYAWVD6PcZ0CKEBwkGfD97Jxd_zgiB14pdRxuR4fEkJxdzu2pFvVSEswPSq/edit?pli=1)

אבל אני רוצה לשים את הפוליטיקה הזו בצד לרגע. בעיני עצם המחאה הזו והנסיון לפנות כך לציבור הרחב מחזיר אותי למה שכתבתי כאן בתחילת השנה על הנסיון הנואש להשאיר את אומן כמקום שנמצא ב"ארץ ישראל" או במילים אחרות מחוץ לעולם. כתבתי אז כי המעבר דרך העולם, (ברכבות, באוטובסים, במטוסים, בשדה התעופה) הוא מקור לסבל, נקודת חיכוך שרוצים להמעיט אותה ככל הניתן. כך, כל שנה מופיעות הקריאות החתומות על ידי כל המנהיגים הגדולים של החסידות שלא לבקר בשוק המקומי שהוא מקום של פריצות וכדו', קריאות שזוכות אגב להתעלמות כמעט מוחלטת.

הפאניקה העולה מפי הגליון "בית חיינו" משקפת את הפחד של כולנו שהמקום הקדוש עלול להתקלקל ולהפוך להיות מקום תיירותי, כלומר מקום רגיל בעולם. למעשה, כל עוד שערי ברית המועצות היו נעולים ואי אפשר היה להגיע לאומן היה צער אבל לא אובדן. המקום היה קיים, פה ושם מתי מעט הצליחו להגיע אליו, במסירות נפש שכבר הפכה למיתולוגיה, הוא היה מרוחק ובלתי נגיש, מושא לחלומות. כש"נפרצה הדרך" והמחיצות האלה הוסרו נותר הקושי והריחוק הטבעי מן הסביבה. האזור של מתחם הקבר הפך להיות אי שמתגלה אמנם באופן עונתי אבל כשהוא נמצא קל מאד לדעת איפה הגבול בין ים ליבשה.

ואז פתאום הגיע הרעיון הזה, לפתח את העיר. יש מי שמנסה לומר שאומן זה מקום אמיתי בעולם, וכדרך העולם, הוא עלול להשתנות. מי יכול להיות מאחורי הרצון הזה לשנות את אומן? רק הציונים כמובן, אלה שתמיד רוצים לשנות ולקלקל הכל.  

האמת שגם אותי הרעיון הזה קצת מפחיד. לא הייתי רוצה שאומן תהפוך לדיסנילנד תיירותי ( זה לא נראה לי ממש מעבר לפינה. בכל זאת מדובר באוקראינה). אני גם לא מנסה אפילו להבין מי כאן פועל לטובת הציבור בכלל (יש לי חשש שאין כאן שום גורם כזה). אבל את העובדה שאי אפשר יהיה להשאיר את אומן עם תשתית של שנות החמישים במקרה הטוב (כי אנשים גרים שם) היא משהו שכנראה שנאלץ לקבל. יכול להיות שהתושבים שם ירצו מתישהו להנות ממים זורמים לדוגמה או משיפור מסוים בנקיון המרחב הציבורי.

הקבר וגם הפוקדים אותו יהיו שם עוד שנים רבות אבל כמו כל הנסיונות לשימור בועות (כלומר 90% מהקמפיינים החרדים בכל נושא) כנראה שלא נצליח לשמר את הבועה בדיוק כפי שהיא עכשיו. ככה זה, אפילו בארץ ישראל דברים משתנים לפעמים

לונדון, ניסן תשע"ב

כמה הערות אישיות על ביקור בבירת האימפריה

א

כבר הרבה מאד זמן שלא כתבתי כאן. האמת שאני כבר לא זוכר בדיוק למה. בינתיים, העונות התחלפו ואחרי אביב של דקה וחצי הנה הקיץ כבר כאן. תקופת המעבר הזו היא תמיד קשה לי קצת  - אמנם הפריחה יפה והישיבה בגינה היא מבורכת אבל במקביל העשב מתחיל להצהיב ואני יודע שבקרוב יתחיל להיות יבש מאד. ככל שהמדבר מחזיר לעצמו את צבעיו המקוריים אני מתחיל להתגעגע למקומות אחרים. עכשיו כשאני כותב את הדברים האלה גם ברור לי מה מקור השתיקה של החודשים האחרונים. אולי זה אפילו קורה לי כל שנה. החורף מחייה, הגשם משיב את הרוח ואת הנפש ואז פתאום באה המציאות ומתחלפת לה ומותירה אותי מבולבל ואילם.

הקשר לזמן הוא הגיוני (אבל רק עבורי כנראה) – פסח הוא זמן יציאת הדיבור מן הגלות (פה- סח וכו'). כפי שרבנו כותב בעקבות האר"י, מצרים זהו מיצר הגרון והקושי לדבר דיבורים אמיתיים שם מתבטא באמירתו של משה "כצאתי את העיר אפרוש את כפי". אבל הדיבור הזה שמשתחרר, החופש לגלות את הפנימיות ללא מסך מבדיל, האור הגדול של היציאה נעלם מיד, וחוזר בהדרגה לאט לאט עד לגילוי נוסף ושלם בחג השבועות. מכל המהלך הזה, מה שמורגש כעת מאד הוא הטיפוס ההדרגתי של ספירות העומר. גם המילים האלה יוצאות ממני במאמץ מסוים אבל בקלות הולכת וגוברת. התכלית שלהם נותרת עלומה, אבל אני ממשיך, בינתיים.

ב

לפני החג נסעתי לכמה ימים ללונדון. זו הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי בכנס בחוץ לארץ, חוויה חדשה לגמרי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהייתי בלונדון אבל הביקור האחרון שלי היה די מזמן.  ביקרתי בה מספר פעמים מיד אחרי השחרור שלי מהצבא בשנת 1998-99. בשנה הזו תפסתי את העיר כסוג של תחנה מרכזית, מקום שתמיד צריך לעבור בו בדרך למקומות אחרים שבאמת רציתי להיות בהם. הביקור האחרון שלי היה בדיוק באותה עונה, קצת לפני פסח של תשנ"ט. זו הייתה שהייה של לילה אחד בלבד. הגעתי אז מאירלנד והייתי בדרך לעשות את הפסח עם ההורים שלי שהיו בשנת שבתון במיאמי. הנסיעה ההיא נעשתה בצער גדול על החיים הנחמדים שנעזבו באירלנד. היה לי מעט מאד רצון לפגוש את המשפחה שלי ועוד פחות מזה לבקר במיאמי. (אני מעדיף ירוק על ורוד זוהר וצבעי פסטל). בניגוד לעכשיו מעבר העונות ההוא היה חותך ואכזרי. ידעתי שזוהי טיסה מהאביב הנעים (לפעמים כשעבדתי בקטיף בשדה היה חם מספיק כדי לעבוד עם גופייה) היישר אל תוך הקיץ המהביל שבו רציתי להוריד גם את העור.

נשארתי שם בהוסטל זול ומבולגן ובבוקר  של הטיסה קמתי מוקדם כדי להתגלח (השיער שלי היה עוד צהוב בקצותיו, עדות לניסוי קטן בשינוי צורה. ידעתי שזה יבהיל את ההורים שלי וחשבתי שהגילוח, סמל ידוע של תרבותיות, הוא פיצוי נאות).

[הפנים שלי, כפי שהם ניבטו ממראת השירותים בבוקר הטיסה, נחרטו בזכרוני וצצו שוב פתאום בפורים 2005 בביתו של משה טוב בצפת, זמן קצר לפני שהתארשתי. לומר שהם צצו זו המעטה לא מדויקת. למעשה, המראה של פורים הייתה אותה מראה. נגעתי בפני המזוקנות כלא מאמין והייתי שם ממש, בלונדון ערב עזיבתי, בשירותים עם ברזי הנחושת וזו הייתה האמת  לאמיתה כי הדממה הזו, דממת השדות והכבישים השוממים באירלנד, דממת הדירה שלי בצפת והואדי השחור וההר, כל זה עמד להעלם]

בלונדון עליתי על המטוס למיאמי.  ביקשתי מאחי שיזהיר את ההורים שלי בנוגע לצבע השיער אבל הוא שכח והם באמת נבהלו למדי (הגילוח לא עזר). אני נזכר בכל זה בעיקר בגלל שזה כל כך מוזר. בלונדון של 1999 לאף אחד לא היה אכפת במיוחד לאן הלכתי ולכמה זמן. אף אחד לא עבד יותר בגלל השיטוטים שלי. אבל עכשיו הזמן מדוד, מרוכז ומתוק. אז הזמן היה הטבע במלא כוחו ואכזריותו, עכשיו  הוא נס . מעט המחזיק את המרובה.

ג

כשהגעתי לכנס הרגשתי שלהיות שם זה לחיות במן חיקוי בוסרי של החיים של אבא שלי. הייתי איתו בהרבה כנסים ותמיד לקחו אותו, הזמינו, כרכרו. ציפו לבואו והסיעו אותו ממקום למקום. פעמים רבות הוא היה המארח בעצמו. אני לעומת זאת מבקר בעולם הזה שלו אבל כחקיין על תקציב דל. אני חולק חדר עם זרים באכסנייה, איש לא מחכה לי כאן, אני אורח לא מוכר.

ד

באחד משיטוטי הלילה (הנפלאים) הייתי בדרך למרכז העיר ונתקלתי בדוכן פלאפל בשם "מעוז". תהיתי אם המקום כשר. מבט קצר על התפריט מגלה שמדובר במקום צמחוני ואני מחליט ללכת על זה (למרות שלא במיוחד מתחשק לי לאכול פלאפל). המוכר בחור צעיר ושחום שנראה כאילו הוא יכול להיות ישראלי מתבונן בי  בשתיקה ואחר כך עונה על השאלות שלי באנגלית במבטא כבד. הוא אומר שהוא ישראלי אבל מוסיף שההורים שלו עזבו כשהוא היה קטן. אחר כך יש סיפור אחר על זה שהוא נולד בעירק אבל הסבא שלו מישראל. תוך זמן קצר אני מתחיל לחשוד שמדובר בבחור ערבי שמשום מה חושש להודות בכך (ככל הנראה בגלל המראה הפנאטי שלי והמבט המטורף בעינים). התחלנו לדבר קצת. החשד שלי התגבר כששמתי לב שהוא לא יודע אפילו מילה אחת בעברית ושהוא מתחיל לקרוא לי "ח'אג'י". החלטתי לשחק את המשחק ולא להביך אותו (מסתבר גם ש"פלאפל מעוז" זו רשת עם חנויות בכמה מקומות בעיר. המייסד שאולי באמת קוראים לו מעוז הוא ככל הנראה  ישראלי מהסוג האמיתי). הוא מנסה לשכנע אותי להשאר בלונדון ואומר שהוא יראה לי שיש כאן הרבה יהודים. הבנתי שטיעונים ציוניים לא יעבדו עליו אז התחמקתי באלגנטיות. בעודי יושב שם נכנסת בחורה סינית מטיוואן. אנו מתחילים לדבר קצת בסינית, (כדרכם של הסינים, הם הרבה פחות מתפעלים ממה שניתן היה לצפות). המוכר מסתכל עלי בתמהון וחיוך קל על שפתיו. אני רואה בבהירות שהוא חושב לעצמו: "אהה, גם אתה לא בדיוק מי שאתה טוען להיות". (הוא צודק, כמובן).

ה

הכנס עצמו היה משונה. רוב הזמן, זו הייתה חוויה של אי נוחות חברתית. המארחים הבריטים היו קרירים ואדישים והיה נדמה לי שהדתיות שלי נתפסת כמוזרות (אבל לא מן הסוג המעניין). הסינים היו נחמדים אבל צעירים מאד, האמריקאים מלאי חשיבות עצמית.

זה היה כנס בנושא רחב מאד ("לאומיות, אתניות וגבולות" הייתה הכותרת). והיו בו כמה דברים די מעניינים. אבל כשישבתי והקשבתי לדוברים הרגשתי בעיקר שאין לי מה להוסיף. שהדיון הזה, חשוב או מטופש ככל שיהיה, לא זקוק לי. כ"איש האקדמיה" הייתי ניכר בצרותי – מומחיות מוגבלת בנושא ספציפי מאד שקוע כולו במזרח אסיה, (אבל עם הנטייה המזרח תיכונית להתקומם כשנדמה לי כשהצד שלי בסכסוך שלנו מוצג באור שלילי)

ברגע האחרון קרה משהו טוב. כולם הוזמנו לפאב לשתות משקה פרידה ולרגע הכל נפתח. אני לא יודע אם הבירה עשתה את שלה או שזו הייתה השמחה על כך שכבר לא היה צורך לדבר על תיאוריות מלאכותיות, אבל לרגע גיליתי שהגופים האפורים ששהו לצידי בשלושת הימים שחלפו היו בעצם בני אדם  (יכול להיות שרק אני שכחתי?). כשהסתכלתי על השעון הבנתי שאני חייב לעוף לשדה התעופה ועזבתי בחפזון. ברחוב שמחוץ לפאב פגשתי אנשים לראשונה ומיד נפרדתי מהם. (מוזר- מה שהיה יכול להיות משמעותי חזר באחת לשטחיותו)

ו

ליד הבר ראיתי את אחד האירים וניצלתי את ההזדמנות לדבר איתו. האמת שרציתי לדבר איתו בעיקר כדי לשמוע את המבטא הכבד שלו, מבטא שתמיד שימח אותי. (הוא התעניין במחקר שלי והיה חביב ביותר אבל מישהי חיכתה לו בחוץ והוא הסתלק די מהר). המבטא הזה הזכיר לי אני אחר וקדום, אני שהתחפש לפועל חקלאי בכפר בדרום מערב אירלנד, לפני שלוש עשרה שנה בדיוק.  השתעשעתי אז עם התחפושת הזו עד שהזדהיתי איתה והתקשתי להיפרד. זו הייתה כנראה הבעיה שלי גם בביקור האחרון הזה – ריבוי התחפושות, החיבה שלי אליהן והצורך הכואב לבחור מבינהן ולעמוד מאחורי ההחלטה. כשהגעתי לעיר היה ברור לי שלא אטשטש את הלבושים שבחרתי לעצמי כאן בארץ. לא אספתי את הפאות לקוקו, לא לבשתי כובע,וחשבתי  שאני עושה את הדבר הבוגר ומופיע בתור עצמי.

אבל העצמי מתקשה להופיע באמת במקומות כאלה. גרסאות קודמות, תחפושות שונות שהלב מסרב להתנער מהם צצו לפני השטח ודרשו את הכבוד המגיע להם. התאמצתי לתחזק את הלבוש בהקשר הזר הזה, וכך הפכו התנועות שלי  לקצת כבדות יותר והמבט לממוקד פחות, מחפש נקודת אחיזה. אבל בחסדי ה', זה נגמר טוב. בשעה האחרונה, קצת בירה ופנים מאירות, שכחה רגעית, הרפייה קלה של שרירי הפנים, והנה אני שם.

להיות יהודי פרוז

מחשבות על חומות, פורים תשע"ב

בסצנה האחרונה של הסרט "החומה" של פינק פלויד, נערך לגיבור הסרט ("פינקי") משפט ראווה. המורה הפסיכופט שלו (מהשיר המפורסם “we don’t need no education”), אשתו המרירה ואמו המסרסת באים להעיד נגדו על כל פשעיו הרבים. פינקי מופיע לאורך המשפט כבובה חלולה וחסרת פנים, מטלטל ברוח.  לבסוף נשמע דבר השופט-התולעת. בנאום נזעם על הנאשם ואשמתו המוכחת מגיע השופט למסקנה שיש להטיל עליו את העונש המירבי:

“Since, my friend you have revealed your deepest fear, I sentence you to be exposed before your peers. Tear down the wall!”

וכך, לקול קריאת ההמון הנזעם "הורידו את החומה!" החומה המלווה את פינקי כל חייו מתמוטטת[1].

כנער, הסוף הזה תמיד הטריד אותי. הסרט והאלבום השפיעו עלי מאד ואני עדיין חושב שזה אחד האלבומים הטובים שנעשו אי פעם. אבל הסוף היה נראה לי מוזר. הרי החומה מוצגת כהתגלמות הדיכוי, המקום שממנו רוצים לברוח. איך זה יכול להיות שהמדכא האולטמיטיבי, התולעת הענקית והמפחידה שרוצה לרמוס אותו מענישה אותו בפירוק החומה?

נזכרתי בסצנה הזו לפני כמה ימים בהקשר של חג הפורים הבא עלינו לטובה. מה שהחזיר אותי לשאלת הנערות על הסרט היה כל הסיפור הזה על  ערים מוקפות חומה ועל ערים שאינן מוקפות חומה שמופיע במשנה הראשונה של מסכת מגילה. כידוע, התנאי התמוה שהוצב בכדי שעיר תחשב מוקפת חומה היא שהחומה הזו התקיימה בימי יהושע בן נון. בגמרא, מופיעה דעה אחרת ומסתברת יותר שלערים מוקפות חומה יחשבו ערים מוקפות מימי אחשורוש. התירוץ להכרעה לטובת יהושע בן נון מסתמך על גזירה שווה של המלה "פרזי". במגילה מופיע ש"היהודים הפרזים" ניצלו בי"ד באדר ובספר דברים, כשמדובר על הערים שנכבשו מעוג מלך הבשן כתוב "לבד מערי הפרזי הרבה מאד" (דברים ג',ה') מכאן מסיקה הגמרא: "מה להלן מוקפת חומה מימות יהושע בן נון אף כאן מוקפת חומה מימות יהושע בן נון" (מגילה ב' ע"ב). העובדה שההגיון הפנימי של התרוץ הזה לא כל כך ברור הביאה את הראשונים בסופו של דבר להסביר את ההחלטה ההלכתית כדרך לתת כבוד לארץ ישראל שבאותו הזמן עריה היו חרבות.

(השבוע גם נתקלתי בשיעור יפה של הרב זולדן שמסביר את הקביעה הזו על רקע הרצון לגלות את ירושלים כבירה האמיתית על רקע הנסיונות של שבי ציון לבנות את בית המקדש. את השיעור אפשר לקרוא כאן: http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=7076)

לטעמי, משמעותה של הגזרה השווה הזו הוא להצביע על המילה שבה טמון אחד הרעיונות המרכזיים של פורים והיא המלה הנגזרת מן השורש פ.ר.ז. המושג פרוז מופיע לאורך התנ"ך בהקשרים מעורבים. בשירת דבורה הפרזון של בני הכפרים מופיע בהקשר למצבם המסוכן שכתוצאה ממנו הם נאלצים לברוח לעיר. שם, המושג פרוז קשור להפקרות ולחוסר בטחון. בספר יחזקאל, המילה מופיעה בהקשר של בטחון המנוצל לרעה. זוהי מחשבתו הרעה של "גוג מלך המגוג":

"ואמרת  אעלה על ארץ פרזות אבוא השוקטים ישבי לבטח כולם יושבים באין חומה ובריח ודלתים אין להם" (יחזקאל ל"ח, י"א)

הביטוי היפה ביותר (וגם הקשור ביותר לעניננו) של המלה פרזות מופיעה בספר זכריה שם כתוב:

"ויאמר אליו רוץ דבר אל הנער הלז לאמר פרזות תשב ירושלם מרב אדם ובהמה בתוכה. ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה" (זכריה ב', ח'-ט')

במילים אחרות הפרזון קשור בקשר הדוק לבטחון ולתחושת הבטחון. למרות שבפשטות הבטחון טמון בחומות העיר, כפי שמופיע בשירת דבורה, הרי שבטחון אמיתי טמון ביכולת לחיות ללא חומות ובמצב שעליו מדבר הנביא זכריה, המצב שבו הקב"ה בעצמו מספק את הבטחון החיצוני ("חומת אש") וגם את החוסן הפנימי ("לכבוד אהיה בתוכה").  

כאמור, הסיבה המקובלת לקישור ליהושע היא לתת כבוד לארץ ישראל ומכאן משתמע שכבודה של הארץ טמון בחומותיה. כבודה של ארץ ישראל ניכר בכיבושה על ידי יהושע (שדווקא התפרסם בזכות הפלת חומות), כיבוש שהיה בו משום קביעת קדושה בתוך המציאות הארצית (על פי הפסוק "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים"). אבל לירושלים של העתיד, כפי שמספר לנו זכריה הנביא אין חומת אבן אלא חומת אש שהיא בעצם ה' יתברך בעצמו. (במובן הזה אפשר לומר שהרצון של בן גוריון להרוס את חומות העיר העתיקה אחרי מלחמת ששת הימים הוא מובן, ואפילו מכוון לחזון הגאולי, למרות שאם רוצים ללכת עד הסוף עם ענין הבטחון אולי פירוק צה"ל היה ראוי יותר).

 הסיפור של פורים הוא בוודאי סיפור של אלה שחשבו שבטחונם מפוקר, שחייהם נשקלים בכסף ונמכרים לקופת המלך שגילו שיש מי ששומר עליהם.  הבטחון של מרדכי שבכל מקרה "רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" נקבע לדורות. הבטחון הזה מתבטא גם ביכולת להשתכר, להכניס יין ולהוציא סוד מבלי לחשוש - לבטל לרגע את החומות המפרידות ביננו לבין הקודש. היין מבטל את החומות הפנימיות שלנו ואת אלה שמפרידות ביננו כך שכולנו עוברים אל המצב הפרוז, המגלה את מה שבתוכו בשמחה מבלי לחשוש לפגיעה. 

אבל איך כל זה קשור לפינק פלויד? תשובה אחת היא שבגלל שבפורים עסקינן אין לי שום מחויבות לסגור את הקצוות של הסיפור שלי – כפי שהגמרא אומרת, "מה להלן בחומה אף כאן בחומה" (הבלוג שלי, ברגע זה) ולהסתפק בזה.

תשובה אחרת היא שכמונו, גיבור הסרט נאבק בחומה אבל גם חלק ממנה, מנסה לברוח ממנה וגם משרת אותה, ובעיקר, מעורבב בה עד כדי זהות מוחלטת. השופט, התולעת הגדולה והמפחידה שרוצה לחסל אותו, משחקת את התפקיד של המן – היא מאיימת להשמיד את פינקי ובתוך כך חושפת את מה שנותר מקיומו העצמי. כך, למרות שהוא כבוי  ומשוגע וחסר כוח (אשתו העקרבית מטלטלת אותו כמו בובת סמרטוטים) הוא עדיין מחפש את הדרך החוצה - 

"There must have been a door there in the wall when I came in", הוא אומר לעצמו, בפזמון החוזר.

כך גם דורש ר' נתן על העץ חמישים אמה שעשה המן. בעוד המן רצה לעלות לשער החמישים ולעקור את ישראל מן השורש, בעלייתו לשם חשף את מקור התשובה ואת היכולת להאיר את המציאות באור התורה בכל מצב (ליקוטי הלכות, הלכות ערלה, ה', יב). מתגלה כאן גם העולם ההפוך שבו כולנו חיים. פינקי חשב שהוא רוצה לצאת מן החומה אבל למעשה הוא מגונן עליה. השופט הרשע רוצה למחוק את פינקי אבל למעשה הוא משחרר אותו מן הכלא של חייו. 

אבל האמת היא שהמגילה  מפוקחת יותר מפינק פלויד.כמו מלכות פרס החזקה גם החומה מתגלית כאחיזת עיניים. אחשורוש נחשף כחלש אל מול הביורוקרטיה הכל יכולה. הוא איננו יכול לעצור את הטבח בממלכתו שלו בגלל הכפיפות שלו ל"טבעת המלך" שאת פקודותיה אי אפשר לבטל. אבל בעוד הסרט מסתיים במה שנראה כסוג של נצחון מריר, הרי שהאשליתיות של מלכות פרס היא נלעגת אבל עדיין איתנו – מרדכי עצמו מופיע בסוף המגילה כחלק מן המנגנון השלטוני של אחשרורוש ונראה שהוא פשוט ירש את התפקיד של המן. חומת פרס איננה מתמוטטת וכפי שאמרו חז"ל השמחה עדיין לא שלמה משום שאנחנו עדיין עבדי אחשורוש. המאבק הזה הוא אם כן מאבק מתמשך - קבוע לדורות, על כל שלביו.   

אני נוטה לסיים במשהו כמו "בסוף יהיה אחרת" אבל האמת שכבר מחר יהיה אחרת. בפורים דפרזין, בע"ה, יתמוטטו כל החומות (או לפחות חלקם) וירושלים תשב פרזות.

 חג שמח

---

 אחרי התלבטויות רבות החלטתי לא להציג כאן את הקטע המדובר מן הסרט והסתפקתי רק בפוסטר. הסרט הוא מבריק אבל בשנים  האחרונות הוא קצת אלים מדי לטעמי. בכל מקרה הנה הקישור למי שמעונין:

http://www.youtube.com/watch?v=jViTte8VAzU[1]

איסטנבול- הונג קונג, 2002

כבר עברה שנה וחצי מאז שחזרתי ארצה ונקודת הסין הפנימית שלי מתחילה לגרד. קשה מאד להסביר את ההתמכרות הזאת אבל אפשר לצעוק אותה ואם לא כאן אז היכן.

בזמן האחרון אני חושב הרבה על הנסיעה שעשיתי בחודשים האחרונים של שנת 2002 מאיסטנבול להונג קונג. כבר פירסמתי כאן שני קטעים מן המסע הזה מסביב ליום השנה של רומי. החלטתי לפרסם כאן את השאר ולהתחיל פחות או יותר מהתחלה. להלן הקטע הראשון מטורקיה לקווקז.

גליפולי

אחרי המולת העיר, השקט המפתיע של עיירת הדייגים הקטנה הזאת, שככל הנראה אני בה התייר היחיד. זוהי עיר הולדתה של אם סבתי (וגם של פירי ראיס, הקרטוגרף המפורסם).

בדרך לכאן ראיתי יערות וים וגשם עז וברקים, ונזכרתי שהיום ז' חשוון ותפילת הולכי הדרכים כבר אינה נשמעת.

ממול, אסיה.

 

טרבזון א'

בוקר יום שני, השבוע האחרון של אוקטובר, התעוררתי לגלות שאני עדיין בתורכיה.

הנסיון הראשון שלי להגיע לאזרביג'אן נכשל. [הייתי מוכן לסבול את צפיפות האוטובוס ואת הנשים האזריות הענקיות שחייכו אלי בפה מלא זהב, ואפילו את ריבוי המזוודות והתיקים והשקים והסחורות, בתוך האוטובוס ובקרון שחובר אליו מאחורה, שמן הסתם היה הופך את הנסיעה הארוכה לארוכה עוד יותר. אבל כשהנהג הציע שבמקום לשבת על כסא אבלה את שלושים השעות של הנסיעה על התיק שלי, החלטתי לחתוך וחזרתי העירה]. מי יודע מתי אסע מכאן. אולי היום. אולי מחר.

עכשיו היא דווקא מוצאת חן בעיני טרבזון. אחרי שכבר עזבתי, פתאום אני רואה בה עצים ואדמה וצל. מחר שוב לרוץ, מפוחד-על-השדה.

טרבזון ב'

הים השחור, בא להפרד ממני, בא כל הדרך אל הסלע שעליו עמדתי ועלה על סוליות נעלי.

ראיתי שהוא נעלב קצת.

"אחרי הכל, התכוונת ללכת בלי לומר מלה"

הודיתי.

"בדיוק כמו אלה שחושבים שכל הימים זהים.

ממך לא ציפיתי לטעות כזאת" 

גרוזיה 

1

כשהאוטובוס הגיע סוף סוף לטביליסי, היה לילה. הרחובות היו חשוכים לחלוטין. לא ידעתי שום דבר על העיר. נהג מונית דובר אנגלית הציע לקחת אותי למלון זול והסכמתי. הוא היה מודכדך למדי ואמר לי מספר פעמים “Georgia is very bad country”. המלון הסתבר כביתה הפרטי של אשה שיש לה חדר נוסף עם מיטה בשכונת מגורים חשוכה. כשהמונית עצרה פתחתי את החלון והיא הציצה פנימה, ראתה את פניה הזרות והמזוקנות ושאלה בדאגה: "צ'צ'ני? צ'צ'ני?". הרגעתי אותה בקשר למוצא שלי ולנייטרליות שלי בכל הקשור לפוליטיקה פנים-קווקזית. החדר הדיף ריח סובייטי מוזר – איזשהו חומר משמר שהרחתי גם באוקראינה. היה עדיין די מוקדם, הייתי רעב ולא מוכן לבלות את כל הערב בחדר הקטן, המואר במנורת שתיים וחצי ואט מן הסוג שניתן להשיג רק בברית המועצות לשעבר. הנחתי את התיק הגדול ועשיתי פני אל הדלת. האשה ונהג המונית שעדייו היה שם קפצו בבהלה ושאלו אותי לאן אני הולך. אמרתי שאני רוצה להסתובב קצת, ואולי לאכול משהו. הבהלה על פניו של הנהג הפכה לפאניקה. הוא אמר שזה מסוכן, מסוכן בשבילי להסתובב לבד ברחובות החשוכים, הוא יקח אותי למרכז העיר, בלי כסף, הוא יקח ויחזיר רק שלא אלך לבד. הסכמתי. נסענו למרכז העיר וישבנו לאכול ביחד. הוא סיפר לי על החלומות שלו להגר. הייתה לו איזושהי הכשרה טכנית שאני לו זוכר כרגע וגם אנגלית לא רעה והעבודה כנהג מונית ציערה אותו מאד. אחרי החיוניות של טורקיה האפלוליות של טביליסי, ברחובות, במלון, בפניו של הנהג מונית, העיבה עלי. הסתפקתי בקפה.

 איך קראו לו? פתאום אני מתבייש שהשם שלו חמק ממני.

נשארתי במלון רק לילה אחד, ולא ראיתי אותו שוב.

כאמור, לא אהבתי את העיר הזאת.  מלוכלכת, עגמומית, אפורה. במקום המסגדים הצבעוניים באו כנסיות שחורות ומאיימות ואיקונות חיורות של קדושים מתים. התחלתי להתחרט על כל העניין. זו הייתה בבת אחת (אם אפשר לקרוא לנסיעה של שלושים שעות בבת אחת) צלילה אל הזרות.

אבל רומי אמר:

This that is tormented and very tired

Tortured with restraints like a madman

This heart,

Still you keep breaking the shell

To get the taste of its kernel

 2

אבל ברחוב,

אחר הצהריים ראיתי אשה מדברת בטלפון ציבורי וצוחקת.  גם היא הייתה שם בטבילסי, בתוך הים הסובייטי המתפורר, אבל היא צחקה במלוא הפה ושימחה אותי. ופתאום עלה בדעתי שאין מקומות רעים.

3

אחרי שלושה ימים המשכתי לבאקו. תחנת הרכבת הייתה חשוכה ומלאת זבל. בתור לקופת הכרטיסים ניגש אלי מישהו עם עין אחת מזוגגת והסביר לי שאת הכרטיסים קונים ברכבת. ירדנו אל הרציפים. עובדי הרכבת הסבירו לי שאת הכסף נותנים להם. ומה לגבי כרטיס? שאלתי בחשדנות.  " אני הכרטיס שלך" הוא ענה. זה לא היה נראה לי כל העסק הזה. הבחור הזה, סתום העין שנראה מפוקפק לעין שיעור ועובד הרכבת (נמוך, שחום, עם שפם קטן וכובע מוזר) שטוען שהוא ישמש לי כרטיס חי. החלטתי שאני חוזר לקופת הכרטיסים. סתום העין חזר אחרי. הבחורה שמאחורי הדלפק לא ממש רצתה לעזור לי וסימנה לי כל הזמן ללכת עם אותו בחור ולקנות כרטיסים ברכבת. הסימון שלה רק הוסיף לחשדנות שלי – במקום אמירה ברורה, הכל נעשה במעין רמיזות וקריצות, כאילו מישהו רשמי, מישהו ששומר על החוקים הכתובים (בעצם, האדם הדמיוני שחיפשתי) עלול לתפוס אותה. ככל שהפצרתי, הלכה והתקבעה בי ההבנה שהיא לא מסכימה בשום אופן למכור לי כרטיס. בלית ברירה ירדתי חזרה לרציף עם סתום העין, חשדן ורוטן, כבר מדמיין איך זורקים אותי מהרכבת בגבול עם אזרבייג'אן. בכובד לב ובלית ברירה קיבלתי את הדין והעברתי את כספי לעובד הרכבת הקטן, הכרטיס המהלך שלי. עוד רגע מורט עצבים כשהוא נעלם עם דרכון שלי אבל הנה הוא חוזר ומראה לי את המיטה שלי.

בתא שלי, הצלה – בחור גיאורגי צעיר, דובר אנגלית שעובד (כך מסתבר מאוחר יותר) בשביל ארגון סיוע אמריקאי. הוא  מרגיע אותי ומסביר שככה זה כאן, שגם הוא על כרטיס כזה. כמו האדם הראשון שפגשתי בגרוזיה, גם זה האחרון מביע את מורת רוחו מן המדינה. הרכבת מתעכבת כשעתיים וחצי (לי לא אכפת. אני רגוע, ולא ממהר להגיע לעוד עיר זרה). " בישראל היה קורה דבר כזה?" הוא שואל בעצבנות. אני מחייך ומסביר לו שבקושי יש לנו רכבות. אני מנסה להרגיע אותו (חברה שלו, אזרית, חיכתה לו בבאקו והעיכוב עבורו הוא מיותר לחלוטין) ומתרווח על המיטה. לא, אני לא ממהר. זמני המעבר האלה הם המתנה שלי. בבאקו, זה עוד מונית, עוד מלון, עוד שפה בלתי מוכרת. להשיג מפה, לחשוב על היעד הבא, למצוא אוכל. ברכבת נעים, אפילו נקי יחסית. מה רע לי במקום הזה?