ייסורי הבחירות שלי

א

אחרי שכבר השלמתי עם מר גורלי להצביע בבחירות האלה באופן מגזרי, בשבוע שעבר התגלגלתי לאתר המפלגה "ארץ חדשה" ברשותו של אלדד יניב. יניב, בעבר עורך דין ו"מעכר של הון-שלטון" כהגדרתו, עבר מהפך בשנים האחרונות והפך להיות לוחם נחוש נגד "השיטה". "השיטה" זה גם השם שהוא נתן לסדרה של סרטים שפרסמו הוא וחבריו באינטרנט. הסרטים בנויים כדאלוג בין יניב למישהו אחר (לרוב רני בלייר, במאי וחבר המפלגה) מרשימים ועשויים היטב, נועדו לחשוף את פרצופם האמיתי של האישים הבולטים במערכת הפוליטית בישראל ולהראות כיצד הכל כאן נשלט על ידי בעלי הון שמתנהלים באופן מאפיונרי. (בחלק מן הסרטים, תמונותו של טוני סופראנו מן הסדרה המפורסמת מתנוססת מאחורי ראשו של יניב, כמו צופה בחיוך ערמומי על השיחה).

ביניב עצמו יש משהו מטריד. הוא אדם שעבר מהפך אישי דרמטי שאותו הוא מגדיר כ"חזרה בתשובה" ומדבר על "התיקון שלי", הוא רהוט מאד וללא ספק אמיץ בצורה בלתי רגילה – בסרטים יש פוטנציאל לאינספור תביעות דיבה ואם מה שיניב מתאר על התנהלותם של בכירי המערכת הוא נכון אפילו במקצתו, אני חושב שיש לו גם סיבה לחשוש לחייו. הדיבור שלו הוא קר, חותך, קצת פסיכופטי. אתה מקבל את הרושם שהוא בן אדם שיכול לחתוך לך את הראש עם כפית בלי להניד עפעף. אבל הוא גם ובעיקר מטלטל: לרגע אחד קטן הוא הופך מערכת בחירות משעממת על כלום, למערכת בחירות קריטית עם פוטנציאל אמיתי לשינוי.

אחרי שראיתי כמה סרטונים התחלתי לחשוב ברצינות שאולי כדאי להצביע לו. מעצם העובדה שרק לפני שבוע שמעתי עליו אני מרשה לעצמי לנחש שהסיכוים שלו לעבור את אחוז החסימה לא טובים במיוחד אם כי העובדה שהוא לא מופיע בשום סקר מעלה חשד שההתעלמות ממנו איננה אקראית ושאולי יש עוד כמוני (מסתתרים להם בין קפלי הפייסבוק) שמתכוננים לתת לו את קולם. אבל אז יש גם את האספקט המדיני (הארור). יניב הוא לא סתם בשמאל  - אני חושב שהייתי יכול לבלוע משהו ברמת השלי יחימוביץ' – הוא ממש ממש בשמאל. הוא ממש לא אוהב מתנחלים ונראה שאם זה היה תלוי בו הוא ממש לא היה מהסס להעיף אותי מהבית שלי. חבל. כנראה שזה לא  ילך בינינו.

ב

כשסגרתי סוף סוף את המחשב, אחרי ששמעתי מספיק פעמים את השם נוני מוזס, המחשבה הראשונה שלי הייתה "אז מה, אחרי כל זה נצביע לבנט?"

זה לא שבנט רע במיוחד. הבית היהודי מקדם את עצמו עם שני סיסמאות סותרות:  "משהו חדש מתחיל" אבל גם עם "שומרים על המסורת" .(מעניין אגב,שאף אחד לא שם לב לעובדה שהסתירה הזו יכולה להופיע בפוסטר אחד) בפשטות, רק הסיסמה השנייה היא נכונה – מה שחדש הוא בעיקר נוכחותו של נפתלי בנט. פרצופו הצעיר של בנט לא יכול להסתיר את העובדה שמדובר במפלגה שמרנית, דבר שניכר גם בדרך שבה הם מדברים על יהדות. היהדות של הבית היהודי היא לא יהדות של התחדשות או התקדשות, אין בה לא חידושי תורה ולא מדרש חדש. הדגש הוא על מסורת. קידוש בשבת. ציונות של פעם. כל מה שהכרנו בארץ ישראל הישנה והטובה. לא תמצאו שם את הרעיונות האקסטטיים של הרב קוק על חידוש הנבואה ופתיחת מעיינות היצירה היהודית אחרי תרדמת הגלות.  להפך, בבית היהודי מתרפקים על בית אבא וחוגגים את כוחו העולה של המגזר הדתי-לאומי.

ג

במובן מסוים, הבעיה עם יניב היא תמיד הבעיה עם סוציאליסטים: העולם שהם מתארים הוא שטוח -  הכל כלכלה, הכל הון ומשאבים והרוח נעדרת. תארו לעצמכם איך כל הסיפור של מפלגת ארץ חדשה היה נראה אם היה שם, מישהו חשוב כמו, נניח, רבונו של עולם. 

כן, מפלגה שמדברת לא רק על כסף, אלא גם על המלך האמיתי, זה מה שאני רוצה. עם ההחלטה החגיגית הזו פניתי ליוטיוב לראות תשדירי בחירות. בטח ב"כח להשפיע" של הרב אמנון יצחק מדברים על הקב"ה. סך הכל הוא מחזיר בתשובה לא? אז ראיתי כמה תשדירים שנשמעו כמו רדיו קול חי. שמעתי שם על לחם בשקל, חלוקה מחדש של אדמות הקיבוצים, סל תרופות במחיר מינימלי, ואפילו שנה חינם באוניברסיטה (קצת מבלבל. אמנון יצחק שולח אותנו ללמוד באוניברסיטה?) שום מילה על בורא עולם.

אחר כך אמרתי, טוב אמנון יצחק הוא אדם פרגמטי והוא פונה לשכבות החלשות. בטח ביהדות התורה. שם אצל החרדים מדברים רק על התקרבות לה'. בדקתי והנה שוב, חקיקה חברתית, שירותי רפואה, וסעד. הרבה דיבורים על טיפול וזקנים ועל כיבוד אב ואם. הקשבתי טוב אבל את הקב"ה לא מצאתי.

אוקיי, יהדות התורה עושה תשדירים לשניים וחצי הלא חרדים שמצביעים לה, הרי לציבור המאמינים אין טלוויזיה בכלל. ברור שהם צריכים לדבר קצת בחילונית. שס אמרתי, שס תחזיר עטרה ליושנה! הנה דרעי יושב ליד אמא שלו, הנה הרב עובדיה מוקף בספרים, מעיין בגמרא. הנה קולו המוכר של בני אלבז שלא שמעתי מאז הבחירות האחרונות (זה הוא או מישהו אחר שנשמע בדיוק אותו דבר?), עוד  על דאגה לחלשים, על ערכי היהדות, על גדולתו של מרן. שס אומר הרב עובדיה בתשדיר, היא כמו המזוזה של הממשלה. שומר דלתות ישראל. נחשו מה – את הבורא לא מצאתי כאן.

שירכתי את רגלי חזרה לבית היהודי. מסורת, ציונות, ערכים. נפתלי בנט אומר שכל ילד צריך לדעת מי זה משה רבנו והרמב"ם, הוא אומר גם שהוא אוהב את תורת ישראל (ואת הארץ והעם), תגידו, לא חסר כאן מישהו? אולי יש איזה חוק שאוסר על הזכרתו של ה' יתברך בתעמולת בחירות?

אז לא עברתי על הכל (בכל זאת צריך גם לעבוד קצת) אבל להלן שני חריגות בולטות: בתשדיר של הליכוד-ביתנו, עומד נתניהו ומנסה לשכנע אותי להצביע בשבילו. הוא מתאר את כל מה שעשה ויעשה ובאופן מודגש ביותר פולט איזה "בעזרת ה'" מלא רגש. אם מריצים את זה הפוך זה נשמע כמו "אל תצביעו לבנט גם אצלי יש דוסים"

רק מפלגה אחת היא יוצאת דופן בהקשר הזה והיא מפלגת ברית עולם בראשותו של עופר ליפשיץ. בתשדיר הבחירות שלהם טוען ליפשיץ מפורשות שהקב"ה שלח אותו לגאול את עם ישראל. בפשטות, הוא נשמע קצת משוגע. איכשהו, לדבר על תורת ישראל, על שבת או על משה רבנו  זה בסדר, אבל לדבר על רצון ה', זה ממש לא מקובל. הזוי, אפילו.

ד

בכלל, כשמתבוננים בתעמולת הבחירות מבינים שאנחנו חיים בתקופה שבה השמרנות מוכרת טוב. היהדות משווקת תמיד כסוג של נוסטלגיה. אצל הרב אמסלם מדובר על געגועים ל"מתינות של בית אבא". בנט מתגעגע לתקופה שבה אמרו ברדיו "כל כוחותינו שבו בשלום" ולסיפורי הגבורה של יוני נתניהו וחנה סנש. האם זו באמת אידאליזציה של העבר או פשוט התנכרות להווה?

יותר מכל נדמה לי שזה מעיד על חוסר היכולת שלנו לדמיין עתיד שהוא שונה באופן מהותי ממה שיש לנו עכשיו. העובדה הזו היא מצערת בכמה רמות אבל בהקשר היהודי היא טרגית. היא מתבטאת בכך שמשיחיות הפכה למילת גנאי. השאיפה שהחברה שלנו תשתנה באופן רדיקלי, שתבטא משהו נשגב יותר, כל זה נתפס כמסוכן.  בקיצור, יהדות זה דווקא אחלה – מאכלים של אמא, קצת יידישקייט בחגים. אבל תנו להמשיך לצרוך ולהמשיך את החיים כרגיל.

אני רוצה לסיים את הרשומה הזאת כי היא מדכאת אותי ועושה לי חשק לא להצביע. (הייתי עושה את זה אבל אני מפחד שאבא שלי ז"ל יבוא לנזוף בי בחלומותי). אבל בתוכי אני יודע שההשטחה הזאת משקפת את עולמם השטוח של יועצי תדמית ותקשורת. שהיא לא האמת. אולי אני פשוט מצפה לקצת יותר מדי מבחירות לכנסת. ברוך ה'י, אין מה לדאוג. בסוף הכל תלוי בנוני מוזס והוא לא מתחלף אף פעם.