לראות את הזוהר

כמה מילים על מה שקורה בתקוע מאז שנודע לנו על מחלתו של הרב פרומן

א.      טבת

פתאום כולם באים לשיעור והבית שלו מלא לגמרי. בחורים דחוסים על מזרן בסלון ונשים מסתופפות בפינה. פתאום מצלמת וידאו מרחפת ביננו ומכשיר הקלטה עתידני על השולחן. פתאום מתעדים, מקליטים, מנסים להאחז. גם אני.

הוא מספר את הסיפורים שלו, סיפורים ששמעתי פעמים רבות. על כך שהוא מנסה לחזור לזוהר שהוא למד בבתי הכנסת הספרדים בצעירותו בירושלים, הזוהר שנגרס בלי הבנה אחרי התפילה עם התה. (אולי מעייפות, אולי מהסח הדעת, טעם התה שאליו הוא מתגעגע הופך להיות עם שיבא ולא עם נענע. ) אחר כך גם על אמא שלו, "המורה הראשונה שלו לזוהר" שאמרה לו, "כפי שהיה נהוג לומר בפולניה" שמי שלומד זוהר משתגע (וכן הוה). "אני נוהג לומר בשיעורים שלי" הוא אומר במתיקות כזו, כאילו לא אנחנו אלה שיושבים בשיעורים שלו, "שאני הסטרא אחרא של הזוהר" כלומר חוטא בחטא הפרשנות למה שלא ניתן לפרש.

אנחנו מוחאים כפיים, על פי הוראותיו. "הרבי מחב"ד" הוא מספר, היה מוחא כפיים כך, ימין על שמאל, אבל הוא (כך הוא עושה מבלי לפרש) מוחא כפיים בקו האמצע, ללא נטייה. הוא מוחא בכח ומוחה בכח ואנחנו אחריו. זו עבודה. אף פעם לא מחאתי ככה כפיים. מוחאים בכח ורוקדים בכח. אנחנו מנסים להמתיק, בכח. מפעם לפעם הוא נזכר, וצועק  - "ה' אלוקי, שוועתי אליך ותרפאני".

ב.      בבית הכנסת של תקוע ב'

בפעם הראשונה, הביאו את אהוד בנאי לבית הכנסת של תקוע ב'. נכנסתי מאוחר בדיוק כששרו את "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר" במנגינה המוכרת. הם שרו "שבטך ומשענתך המה ינחמוני" וראיתי את הרב מניף את ידו עם המלה שבטך, כמו שוט. הבנתי שכך הוא מפרש, שבט כמקל שמכים איתו או ככעס (את הקשר לנחמה אני משאיר לאחרים). ועוד הבנתי שבתנועות ידיו הוא מלמד אותנו תורה.

ישבתי על הרצפה – היה צפוף מאד. הוא סיפר על עצות שהוא מקבל, הרבה עצות לרפואה. היה אצלו רב גדול מבני ברק שאמר לו שצריך להדבק בבורא עולם וכך להפוך את המוות למיותר (ככל הנראה דרך לימוד משניות). ועוד אשה אחת שאמרה לו להזכיר הרבה את אבותיו ולעורר את רחמיהם

זה היה זוהר חתרני ביותר, ביקורת של הרשב"י על הבבליים, כלומר חכמי התלמוד הבבלי ששמים הכל בברזל. "ראשי הברזל, האייזנקופ". ר' שמעון אומר שהם מגמגמים, קשה להם לגלות את הסודות את מה שהוא לימד אותם כבר, פעמים רבות.
 "ראשי הברזל האלה" הוא נאנח. "ששמים הכל בברזל".
 והייתה שמחה גדולה וריקודים אין קץ  -

ג.       שבט

ברי סחרוף מגיע, לבית הכנסת של תקוע ב'. לא אומר הרבה אבל נראה מאושר.  הרב מרוצה. הבוקר, בבית הכנסת הוא ביקש לברך שהחיינו  על החלומות הרבים שמתגשמים לו, על הפריחה הזו של התפילות אל השמיים, בזכות כנפי הנגינה. עברו כבר כמה שבועות והוא נינוח יותר. מדבר על כך שהצדיקים מברכים על המוות "הטוב והמיטיב". היום הוא לא צועק וזה מטריד אותי מאד. למה הוא כבר לא צועק?

הוא מספר על מלחמת ששת הימים. הוא היה צנחן ושלחו אותם לסיני, לאום-קטף. ההוראות של  "מי שאחר כך היה גנרל מהולל" היו שכל אדם לעצמו. הוא קפץ לשוחה עם התנ"ך שהיה לו תמיד באפוד, לשוחה עם 30 חיילים מצריים ("29 אני עוד יכול לבד, אבל שלושים – "). אבל הם הופתעו כל כך שכולם ברחו.

אני תוהה אם זה לא הקרב הזה, במתחם אום קטף, שהביא לנו את האדם שהוא. הנה הוא בסכנת מוות אמיתית, הוא עושה מעשה, קופץ לתעלה עם תנ"ך באפוד – ומתרחש לו נס והם בורחים.
 גם אני קראתי את הסיפורים על צדיקים שהבריחו חיות טרף עם תפילין, שרכבו על אריות, "כי שם ה' נקרא עליך" אבל הוא הרגיש את זה ממש, בגופו. מאז, הוא קופץ לתעלות העמוקות. והם בורחים.

ד.      הזוהר

עד לא מזמן שיעורי הזוהר היו נערכים בבית שלו בלילות שבין ראשון לשני. מאז שנודע שהוא חולה, השיעורים עברו לבית הכנסת ומשם לאולם האמפיתיאטרון של היישוב. תמיד מלא עד אפס מקום. בעצם, מאז שנודע לנו,  השיעורים שלו והתפילות לרפואתו הם פסטיבל מתמשך ונדמה שכל העולם משחר לפתחו. אפשר לשבת כאן בתקוע ולחשוב שכל הסיפור הזה של דתיים וחילונים ומלחמת תרבות נגמר, כי כולם באים לכאן לנגן ולהתחבק וללמוד תורה.  הרב מוחא כפיים ומחבר ימין ושמאל, והתנועה שלו פועלת. בידיו, ובידינו, הוא מחבר עולמות.

אפשר לשבת כאן בתקוע ולשכוח שיש מושג כזה "שטחים" ולחשוב שתל אביב זה כאן, בצד השני של הוואדי. "הזוהר הוא כמו אשה, כמו ענן" הוא תמיד אומר, וגם הוא כך, משתנה, זורם מהארץ לשמים וחזרה. הוא מחבק הרבה, את כולם. גם אני מחפש מקום אצלו.

פתאום אני מבין שהתרגיל הזה לעולם לא יצלח. מי יכול לדבר בשבחו? מה הטעם עכשיו, להפליג במטאפורות על אור ושמחה ויראת שמיים? את המילים והשיטות צריך לזרוק תכף ומיד. רק הזוהר יאיר.

 עם אהוד בנאי בתקוע ב'