יומנאומן - חלק א'

כל פעם שאני נוסע לאומן קורה אותו הדבר בדיוק. אני מנסה לכתוב יומן מסע ונכשל באופן חרוץ. בדרך לשם הכל עוד זורם יפה אבל ברגע ההגעה זה נגמר. פתאום הכל מופנה למקום אחר לגמרי. עם צאת החג כבר לא כל כך ברור מה קרה ומי היה איפה ומתי, והכתיבה, גם שבועות לאחר מכאן נראית תמיד מוקדמת מדי.

ובכל זאת החלטתי לפרסם פה את מה שכן כתבתי על הדרך לאומן ( באופן פלאי, הצלחתי גם לחזור משם). ולקרוא לזה, באופטימיות, חלק א'.

הדרך הכואבת לארץ ישראל

למרות שאומן היא לא באמת בעולם, בכדי להגיע לשם צריך בהכרח לעבור בעולם. לכן, כשהחסידים אומרים שאומן והציון של הצדיק הם בחינת ארץ ישראל הם מתכוונים לכך ברצינות תהומית. האמירה הזו היא למעשה הבעת רצון: אומן היא מרחב נפרד ומיוחד, מובלעת קטנה של ארץ ישראל שכדי להגיע אליה יש צורך לדלג במהירות האפשרית על פני כל מיני מקומות אחרים. עבור רבים המעבר הזה בעולם הוא מקור לסבל רב ונעשה מאמץ ניכר להקטין אותו ככל האפשר. להיות בעולם ובייחוד להיות בחיכוך קרוב עם אנשי העולם (מה שנקרא "גויים") זה ההפך מאומן, ההפך מארץ ישראל.

 באומן מחפשים את הקרוב, את האינטימי, את קרבת השם, את ההדבקות בצדיק, את הקיבוץ הקדוש של אנשי שלומנו. לכן נוסעים בקבוצות, ונוסעים ישר ככל האפשר ומשתדלים לבוא במגע מועט ככל האפשר עם האוקראינים שמזכירים לנו את המציאות הגאוגרפית האומללה שלנו (כלומר, את העובדה שלמרות הכל אנחנו נמצאים באוקראינה). אפילו הביקור בגן סופיה היפה, הגן שרבי נחמן בעצמו אהב מאד, מתואר בדרך כלל כהנאה מהולה בסבל לנוכח העובדה שלא ניתן לבקר שם מבלי להתחכך קצת באוכלוסיה המקומית. (הגן נמצא מרחק הליכה של רבע שעה-עשרים דקות מן הציון ומטבע הדברים הוא מלא במקומיים שעומדים יפה בתפקיד שהוטל עליהם להזעיף פנים ולהעיר הערות לא נעימות מתחת לשפם) לגן סופיה יש דמי כניסה כך שצריך לבקר שם ביום חול, או להתגנב אליו. למעשה ההתגנבות, משהו שאני וויתרתי עליו (האמת שלא הייתי בכלל בסופיה כבר כמעט עשר שנים) יש יתרון עצום בהקשר הזה כי הוא ממתיק קצת את ענין הקשר הבלתי רצוי הזה עם העולם (גם זול, גם משעשע)

זה לא אומר שאי אפשר גם להנות קצת מהסבל הזה. להפך - הרי הטלטול הוא חלק מן הענין. הזרות המובהקת  של כל מה שסובב את אומן החסידית (הציון והקלויז), מבליטה את היופי והיחודיות של המקום הזה שבו אפשר לעשות את הבלתי אפשרי. המרחק הזה מן העולם, יחד עם הסתתרות העולם בצורתו הגסה ביותר מעבר לפינה מאפשרת כפילות פלאית. באומן אפשר להיות על קו התפר שבין הטומאה לטהרה - להיות בארץ ישראל וגם לכסוף אליה. 

בשדה תעופה אחד

אבל עבורי, אני חייב להודות שהמגע עם העולם במקום כמו שדה התעופה באיסטנבול הוא סוג של מתנה. ההנאה רק מהתבוננות במגוון הפרצופים שעובר לפני היא אינסופית ממש.

כמו אומן, גם שדה התעופה הוא מרחב מנותק – לא ממש מקום. אני לא הראשון ששם לב לעובדה שכל שדות התעופה הגדולים בעולם בנויים באותה הצורה בדיוק. למרות שבטורקיה חנויות הספרים והמסעדות מציעות ספרים בטורקית ואוכל טורקי, ולמרות שבדיוטי פרי עומד מישהו שמוכר ממתקים מסורתיים עם תחפושת מסורתית זולה, הדרך שבה הסחורה מוצגת, עיצוב החנויות והמרחב ביניהם הוא זהה לשדות התעופה בכל מקום בעולם. [מאוחר יותר התגלה לי שדווקא שדה התעופה באודסה הוא חריג בהקשר הזה. למעט הדיוטי פרי הזעיר, התחושה שם דומה יותר לתחנת רכבת סובייטית, אולי קצת יותר נקיה].

הסטנדרטיות הזו מעניקה לנו בטחון וסוג מיוחד של הנאה. הסוד טמון בפחד מן מהגילוי הבלתי נמנע שהעולם שאליו נגיע כשהמטוס שלנו ינחת יהיה מוזר ובלתי מזוהה. מאחורי הדלתות של שדה התעופה כולנו זרים. לכן החלטנו לרפד לעצמנו קצת את הנחיתה. שדה התעופה זו גרסה מרוככת, עם הגיון מוכר של המקום בו אנחנו נמצאים. הכל מסומן ומואר, התנאים ברורים ופשוטים. הבטחון האשלייתי הזה באי ההשתנות, החלום על כך שכל המקומות נוחים במידה זהה, החלום הזה הוא סם הרגעה שגורם לנו לרצות להשאר כאן. כשחושבים למשל, על משא ומתן ממושך עם נהגי מוניות אוקראינים שדה התעופה הנייטרלי הזה נראה פשוט נהדר.

אבל מה אפשר לומר על הדבר עצמו?

קמתי והלכתי לאומן ומטבע הדברים אני נשאל מה היה שם. אני עדיין לא יודע מה לענות על השאלה הזו. אומן זה מאמץ מרוכז - לומר הרבה תיקון הכללי, להיות הרבה בציון, לדבר דיבורים של אמת, לרקוד כמה ריקודים של אמת. וזה גם הרבה מאד תה ורוגעלעך בהכנסת אורחים, ולפגוש חברים שרואים רק שם. באומן יש אוקינוס שלם    מלא וגדוש, של מחשבות וכוונות טובות, ופדיונות ותחינות. כולם באים בשביל הצדיק ורוצים לקחת משהו ממנו חזרה הביתה, אל תוך הזמן והמקום שלהם. אבל כפי שאמרתי, מוקדם מדי לדבר.

ובכל זאת אספר רק את זה: כשהגעתי, בלילה שבין שלישי לרביעי לשמחתי מצאתי דירה במהירות והלכתי מיד לציון, למקום ההשתוקקות. כשנכנסתי,הייתי עדיין מבולבל וחושב את המחשבה שגם היא חלק בלתי נפרד מאומן  - "למה באתי לכאן בכלל?" ראיתי מיד את הרב מנחם פרומן יושב על כסא גלגלים ופניו לציון. לפתע, מתוך כל המולת התהילים, הצעקות, וחיקויי הצעקות, שמעתי מפיו צעקת אמת, ונזכרתי. 

  

זכרון קצר של תשע"א

א

זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בבעיה הזו – כשאני מנסה לחשוב על השנה החולפת קשה לי לזכור אותה. כלומר, אני זוכר אירועים מסוימים, רגעי שיא, אבל רוב הימים הרגילים ואפילו השבתות והימים הטובים, נמזגים אחד לתוך השני בצורה בלתי מובחנת. ככלל, נראה כי רב הנשכח על הנזכר. חלקים גדולים של השנה שעברה חלפו על פני מבלי להשאיר כל חותם נראה לעין.

ב

השנה קרו לי כמה דברים גדולים או לכל הפחות דבר אחד גדול באמת. בני השני, יותם שלום, נולד בתחילת חודש ניסן. לפני כן היה ההריון וכל דאגותיו והציפיה המתוחה ללידה טובה. לפני כן, בימים האחרונים של השנה הקודמת עוד עמדתי על המרפסת שלי בז'ונגדיאן, בדרום מערב סין, והתפללתי.  בשבוע שלפני ראש השנה, לפני שנה בדיוק עשינו את דרכנו הארוכה חזרה לארץ. מקונמינג להונג קונג ומשם לעמאן ולתל אביב עמוסים במאה קילו של מזוודות ובהריון אחד צעיר.

ג

 (פתאום זה נראה לי טבעי לחזור לזכרון של סין כי סין היא ארץ הזכרונות. כאן חיים, שם זוכרים)

בצפת, אחרי ראש השנה, ראינו את העובר לראשונה ונסענו, מאוששים, לחפש מקום לגור.

בתחילת השנה הזו, עוד חשבתי שיש סיכוי למצוא מקום בצפון (לא אספר כאן על הצער הגדול ועל העיר האבודה כי כל  אלה שייכים לשנה שעברה). אבל למרות שבדקנו כמה מקומות, הפתח הצפוני לא נפתח ואנחנו חזרנו לתקוע. מה שהחל בשנה שעברה כוויתור כפוי הפך השנה למציאות. החלום על בית קבע נזנח והוחלף בחיפוש אחר הארעי הנוח ביותר. השנה הארעיות הגיעה לשיאה – לא מעבר אחד אלא שניים בתקופה של כתשעה חודשים. את האריזה, הסחיבה והפריקה אני זוכר היטב (אם כי אני מתבלבל בין הפעם השנייה לראשונה ולקודמותיה). בעצם, מי אמר שאין לי זכרונות מהשנה?

ד

השנה עמדתי במסדרון בית חולים ביקור חולים בירושלים וניסיתי להמתיק את הדינים במחיאות כפיים ובריקודים. זה עבד -  המרירות שהסתתרה מעבר לפינה, הומתקה. והיה לי באביב הזה, שמחה גדולה.

אז היה לנו השנה גם זמן שמעל לטבע, זמן נסי (והנס הזה רוצה שירימו אותו עכשיו).

ה

השנה, שנת החזרה לארץ, מצאתי את עצמי יושב בבית, יושב מול המחשב וקורא ומקטלג וכותב ומוחק, על השולחן הכבד והישן של אבא שלי. הרגשתי לפעמים שמשהו השתבש. סין שהייתה עבורי מקום התנועה והזרימה והפלא הצטמצמה פתאום אל תוך קירות החדר הקטן הזה. המציאות החיה התחלפה פתאום בספרים על המציאות. הבחירות שבחרתי התגלו להפתעתי כארוכות טווח. זכרונות מן הסוג הזה מעיקים עלי ואני משתדל להמנע מהן.

ו

השכחה הזאת, הטבעית במובן מסוים, מטרידה אותי. היא גורמת לי לחשוב שבחלק לא מבוטל מן הזמן בו אני חי אני לא ממש נוכח. קצת הפוך למה שאומרים על אברהם אבינו שהיה "בא בימים" - שכל הימים שלו היו מלאים, שהוא היה שם בכל המציאות של חייו הארוכים. אני מודע לכך שזו מטרה קצת לא מעשית אבל אני לא בטוח אם אני יכול לומר את זה גם על חצי מן הימים השנה. (אני באמת לא יודע, וזו בדיוק הבעיה)

ז

מחרתיים אני נוסע לאומן,  להיות  ביום הזכרון אצל הצדיק, מחזיר האבדות. גם הפעם אני נוסע כדי להזכיר ולהזכר ברצון האמיתי. השופר של ראש השנה מזכיר לנו ולקב"ה את רגעי הקירבה הגדולים שהיו לנו  - בריאת האדם, עקידת יצחק, מעמד הר סיני. למשוך את הזכרון עד למקומות האלה ולקשור את הכל אל הרגע הזה ממש, זה הסיפור של היום הזה, יום "זכרון תרועה".

כל פעם אני נזכר אחרת – פעם מדיבור, פעם בעצימת עיניים, פעם בהקשבה לאלפי רגליים רוקעות על רצפת הציון הקדוש. בהתחלה אני לא בטוח למה באתי אבל בסוף אני נזכר.

ח

כמעט ששכחתי שרציתי גם לאחל לכל החברים היקרים (רלבנטי גם למי שקורא את זה באמצע השנה) שנה טובה, שנה של רחמים פשוטים וזכרונות טובים וימים מלאים. תכתבו ותחתמו לאלתר לחיים טובים ולשלום.

תובנה אחת מצעדת המיליון

למה דתיים מתנערים מן המחאה הזו? השאלה הזו הטרידה אותי כל השבוע. האם העובדה שהפעילים הם חילונים הוא העניין? האם זה בסך הכל הפחד מכך שהכל יתגלה כמזימה שמאלנית? או שאולי זו פשוט המבוכה שלנו על כך שבעצם אין לנו מה לומר  על צדק חברתי.( מי אצלנו באמת שואל שאלות על כלכלה? )

[ זה מזכיר לי משהו שפורסם בשם הרב מלמד בעיתון בשבע לפני כמה שנים. הוא דן בשאלה מה עדיף, קפיטליזם או סוציאליזם והגיע למסקנה כי סוציאליזם הוא הגרוע בין השניים וזאת משום שסוציאליזם משמעו לחיות מכספי הביטוח הלאומי וכידוע רוב מבקשי הסיוע מביטוח לאומי הם ערבים.
כדאי בכלל להתחיל ולהתנצח עם הטענה המטופשת והמנותקת הזו? אני חושב שאני אוותר על זה לעת עתה]

אבל אתמול הלכתי עם אשתי לצעדת המיליון, שדווקא היו בה כמה דתיים (אם כי פחות ממה שרואים בדרך כלל באירועים גדולים בירושלים) ושם ראינו משהו ששפך קצת אור על השאלה הזו.
 וכך היה: הגענו די מאוחר, אחרי הנאומים ויזהר אשדות ולא הרבה לפני שירת  התקווה. אחרי שהכל נגמר, שוטטנו במורד רחוב קינג ג'ורג'. בפינה שמול בית אביחי הייתה התקהלות רועשת - מסתבר שחלק מן הפעילים השתלטו על בניין נטוש עם הכינוי הנחמד "החזיר". על הגג שמעל לקומה הראשונה עמדו שני בחורות עם תופים ודגלים, ולמטה התקהלות לא קטנה של צעירים בעיקר מצוידים בתופים ומשרוקיות. די מהר הענינים התחילו להתחמם. אנשים התחילו לרקוד, בהתחלה ברחבה שמתחת לבנין ואחר כך בכביש. הרוקדים חסמו את הצומת בתנועות רחבות ובחיוכים גדולים. חלק מן הנהגים התחילו להתעצבן קצת.  האווירה הייתה סוחפת מאד ומוזרה קצת. משהו במסיבתיות הזו לא ישב אצלי טוב. ואז הבנתי  פתאום מה קורה אצלי - אני דוס ואני רגיל להפגנות אחרות לגמרי.
הפגנות של דתיים הם הפגנות של שברון לב, צער ומוסרנות. יוצאים לרחוב כי נעשה פה עוול וזה איום ונורא ולא צודק בכלל. כדי להסביר כמה מה שקורה הוא רע לעם ישראל נשתמש במילים חריפות, נלבש טלאי צהוב, נתאבל.
במה שונה המחאה הזו? לכאורה לא אמור להיות הבדל. גם כאן מדובר על עיוות מוסרי, גם כאן יש נבל שאפשר להפנות אליו אצבע מאשימה, גם כאן מדובר על עתידנו ועתיד ילדינו. ההבדל הוא שמשום מה דתיים לא מצליחים להפגין ולשמוח בו זמנית. הציבור הכללי (בהעדר מלה טובה יותר) מצליח בכלליותו להכיל את המורכבות הזו באופן מרשים ביותר. מסתבר שאפשר לשמוח ולמחות באותו הזמן. ליתר דיוק, השמחה עצמה, הריקודים האלה מתחת לבנין הנטוש הם הם המחאה.
כך, בעוד אנחנו בעולם הדתי מצליחים למחות רק בדיבורים ובאנחות, בזעקות שוד ושבר הרי שהחברים הצעירים שהיו ברחובות אתמול עלו על הבריקדות בריקוד משוחרר. אני אומר אנחנו כדי שלא יהיו לכם אשליות - אני לא הצלחתי להצטרף לגמרי למסיבה. זו לא חרטה או הכאה על חטא - אין לי רצון "להתגבר" על ההסתייגויות שלי בתחום הזה (בכל זאת הרשיתי לעצמי למחוא כפיים בכח  ואפילו לחייך).
 הנקודה שלי כאן היא אחת: הסיבה שדתיים, במיוחד מן הזן האידיאולוגי לא מגיע היא לא  בגלל שהם לא מזדהים עם הרעיונות או אפילו עם האנשים. הסיבה היא שבמחאה הזו פשוט אין מספיק מסכנות. אין בה בכי. מתוך הראיה החד מימדית והמתגוננת שלנו נראה שיש כאן סתירה: מחאה על אי צדק שנראית כמו פסטיבל עליז. במקום שק ואפר אוכלים סושי ומנגנים. מסקנה - כנראה שהכל מזויף, כנראה שהם מפונקים שרוצים שיתנו להם הכל בכפית. אחרת הם היו בוכים יותר וקונים רק פיתות וגבינה לבנה.
באופן אירוני יכול להיות שההתמכרות שלנו למוסרנות ולראיה שטחית של המציאות החברתית היא תוצר של יותר מדי אקטיביזם:  עודף הפגנות, עודף נאומים, עודף סיסמאות. צורך אובססיבי לחלק את המציאות לאנחנו והם. עכשיו השאלה היא רק איך שוברים את הקליפה הזו. אני עדיין חושב על זה (רעיונות יתקבלו בברכה)

כנס פעילים ארץ שלום ביום חמישי הקרוב

האם יש מישהו שקורא את הבלוג הזה שלא יודע כבר על הכנס ביום חמישי?. (האם יש מישהו שקורא את הבלוג הזה בכלל?) מכיון שבאינטרנט הכל אפשרי ובהתחשב בעובדה שאני אחד ממארגני הכנס (אם כי,לא מהמועילים שבהם) אני מרגיש צורך לפרסם גם כאן. הכנס הוא למעשה נסיון להפוך את התנועה הזו מארגון ווירטואלי לתנועה ממשית. זהו גם נסיון לחדור אל המיינסטרים המתנחלי ולכן הכנס לא נערך בתקוע או בגוש עציון אלא בעפרה. רוב הארוע יהיה מוקדש לסבב של קבוצות דיון שינהל חברנו מעפרה שי בן יוסף כאשר המטרה היא לסיים את הערב עם מסקנות קונקרטיות לגבי כיוון התנועה, הרכבה ופעילויותיה. לאחר הדיונים תהיה פעילות בה כל משתתף יוכל להציע פעילויות ולזכות לתגובות.
זה לא רק נחמד, זה גם חשוב וזו הזדמנות להשפיע על התנועה בהתהוותה. בקיצור, אם אתם חושבים שאפשר לעשות משהו למען השלום, בואו.

למי שלא מכיר את התנועה אני מצרף כמה מילים שכתבתי הבוקר לאתר:

מהי תנועת ארץ שלום?

בשנים האחרונות אנחנו עדים להתמכרות הולכת וגוברת של רבים מן העם לדמיון ההפרדה ביננו ובין הפלסטינאים. הדמיון הזה הוא משותף לימין ולשמאל ובשורשו עומד הרעיון שעם נעצום עיניים מספיק זמן אחד הצדדים פשוט יעלם. מיליוני דולרים ותוכניות אינספור שורטטו על בסיס הדמיון הזה. בימין מחכים למשבר גדול שיוביל להעלמות פלאית של הערבים: מישהו קצת ישתגע, מישהו ישבור את הכלים, מישהו ממקום אחר יבוא ויעשה משהו קיצוני והכל ישתנה ויחלוף לבלי שוב. החלום השמאלי הוא להפריד, לבנות חומות גבוהות, להקיף את עצמנו בחפיר, להתבונן כל הזמן מערבה ולעולם לא מזרחה בתקווה שאירופה תתקרב קצת, והמזרח התיכון יתרחק.  לחלופין, יש כאלה שחושבים שאולי אפשר לקנות קצת מרחק מהצד השני - לשכנע ערבים שכדאי להם להגר או לגרש מתנחלים בתמורה לקארווילה בחולות חלוצה. לשני הצדדים מטרה אחת  - לגזור את המציאות הזו לשניים. אבל מי שנמצא כאן באמת, מי שחי ביהודה ושומרון יודע בלבו שכל זה חלום,  אשליה שאנחנו נאלצים לתחזק ללא הרף וללא הועיל. מי שגר כאן יודע בלבו ששום חומה לא תפריד ביננו באמת.

תנועת ארץ שלום היא תנועה שפועלת נגד ההכחשה ובעד הכרה במציאות. נגד ההפרדות המלאכותיות והבלתי יעילות ביננו ובין שכיננו ובעד יצירת מרחב משותף ליהודים וערבים בארץ ישראל. נגד הפנטזיות האלימות של הפרדה, עקירה ואפוקליפסה ובעד ההבנה כי השכנים שלנו יהיו כאן גם מחר. תנועת ארץ שלום קוראת לכל עם ישראל להפסיק להלחם בגיאוגרפיה ולהכיר בכך שאנחנו והפלסטינאים מהווים חלק בלתי נפרד מן המרחב המזרח תיכוני.

תנועת ארץ שלום היא תנועה של תיקון ותיקון כידוע נעשה בשורשו, במקור הנביעה. שורש הסכסוך ביננו לבין שכיננו נמצא כאן, במקומות הקדושים של יהודה ושומרון – חברון, שכם וירושלים, המקומות בהם חיו אבותינו המשותפים. מקור המאבק ביננו נמצא כאן גם כשהוא מתנהל במקומות אחרים, כי המקומות האלה נוגעים בשורש זהותנו, תפיסת העבר שלנו והחזון שלנו לעתיד. עבור שני העמים המקומות האלה ובייחוד הר הבית, אבן השתיה וקברי האבות במערת המכפלה קשורים קשר הדוק ליכולת שלנו כבני אדם להקשר ולהתקרב לבורא יתברך.

תנועת ארץ שלום היא תנועה שצומחת מן השטח, ששואפת להציע דרך חלופית לחשיבה על מלחמתנו הארוכה והעקובה מדם עם הערבים. מתוך נסיון לשבור את חומות הבורות והשנאה תנועת ארץ שלום מציעה להחלץ מן החלוקה הישנה של ימין ושמאל, ולעשות מה שמעולם לא נעשה על ידי ממשלה בישראל – לנסות ליצור הכרות עמוקה וארוכת טווח עם האמונה, התרבות והשפה של שכיננו הפלסטינאים. זאת  מתוך אמונה כי האדמה הזו איננה נדל"ן הנמכר למרבה במחיר אלא אדמה קדושה שיכולה באופן פלאי להכיל את כולנו, כי  "מעולם לא אמר אדם צר לי המקום בירושלים".

קניין חלש ומרחב מקודש

השבוע יצאתי לחופש ברחבי הארץ ובין היתר ביקרתי במאהל בקריית שמונה, חורפיש, מאהל המחאה בחוף בצת ולבסוף ברוטשילד. הדיווח הזה יאלץ לחכות כמה ימים. אסתפק בהבעת התפעלות. יש תחושה מדהימה שלאט לאט אנחנו מגיחים מן הקליפות שלנו. כל זה נאמר ויאמר עוד פעמים רבות. ההתפעלות הזו מלווה כמובן בלא מעט חשש, שהמומנטום יחלש וידעך. אישית אני גם חושש שהמחאה תסתפק בכמה חוקים חברתיים קלים לביטול ומעקף ותפספס את ההזדמנות לדרוש שינוי אמיתי ויסודי של השיטה הכלכלית ושל היחס שלנו לקניין בכלל. ברוח זו אני מפרסם כאן משהו שכתבתי בעבר, כשכל זה היה רק חלום. זה חלק ממשהו ארוך מאד שאפילו לי אין כוח לקרוא. אני אסתפק בחלק קצר. ההתחלה מתייחסת קצת לנסיון הסוציאליסטי (קצת מייגע אולי אבל קשה לי לוותר על זה).

אני מביא את המסמך הזה כאן כי לדעתי הדיון על הדברים האלה יכול וצריך להוביל לעיצוב העתיד שלנו. יש לנו סיכוי למשהו יהודי אבל חדש לגמרי. היום, כששוב לגיטימי לחלום בקול רם על מציאות מתוקנת יותר, קולה של התורה צריך להשמע ( אפילו הדתיים יכולים למצוא בה משהו)

יהדות מהפכנית

במסגרת עבודת הבירור הזאת, הדוגמה ההיסטורית של התנועה הסוציאליסטית על כל הישגיה וכישלונותיה, היא מדד חיוני לפיתוח מהפכנות חדשה, כוח רעיוני שיכול להתמודד מול כוחות השוק. ברצוני לטעון כי המהפכנות המודרנית נקלעה למצבה הנוכחי משום שבאופן יסודי הייתה זו מהפכה ללא גבולות וללא הקשר. כוונתי בכך היא שהשלילה המוחלטת של העבר, משמעותה "המצאת הגלגל מחדש", משום שאם כל מה שישן רקוב, יש צורך לחדש הכל. הנסיון לחדש הכל, שבמקומות מסוימים וישראל בתוכם, היה נסיון אלים וקיצוני, כשל דווקא משום הכוליות שלו – חוסר הגבולות, ואי היכולת להסתמך על נסיון העבר. בהתחשב בכך שהמרכסיזם דבק  בקנאות בתיאוריה התפתחותית לינארית, יש בכך משום אירוניה גדולה, משום שבפועל הנסיון ההיסטורי מלמד כי סוציאליסטים מכל העולם פעלו בתוך מעין חלל ריק כששללו את העבר כלא רלבנטי. ההתייחסות לעבר כחסר משמעות,  היא יותר מטעות אידיאולוגית. היא מהלך שנדון לכשלון משום שהמחשבה שהעבר ניתן להעלמה, מהירה או איטית, היא שקר. העבר חי בתוכנו, בצורת זיכרון בתוך ההווה. ניתן לפרש אותו או להשתמש בו אחרת, אך ההתכחשות לו גורמת לתוצאה שאנו עדים לה, קרי, תפיסה של הסוציאליזם כמלאכותי ושל השיטה הנוכחית כטבעית. זווית ראייה התפתחותית אמיתית, זורמת מתוך העבר, ורואה את ההווה כפיתוח ופרשנות מחודשת של מה שכבר בידנו.

מפרספקטיבה יהודית, יש ברשותנו, לדעתי, כלים רבים להתמודדות מוצלחת עם המערכת הנוכחית, הן במישור הרוחני-ערכי והן במישור הכלכלי-גשמי. את הכלים האלה צריך להוציא מן ההקשר ההלכתי המצומצם שלהם ולתת להם תרגום הניתן ליישום הן במישור הרוחני האישי והן במישור הגלובלי. את המצוות הרבלנטיות ביותר אחלק כאן לשני קטגוריות עיקריות.

קניין חלש

לא בכדי רבות מן המצוות "החברתיות" הן המצוות הקשורות לארץ – מצוות שאין להן משמעות כאשר עם ישראל נמצא מחוץ לארצו. המצוות התלויות בארץ מבוססות על החיים החקלאיים של זמנים עברו והם עוסקות בעיקר בקשר הקנייני בין אדם לאדמתו ורכושו. מצוות אלה נוהגות דווקא כאן בארץ ישראל כאשר הקשר הקנייני הוא לכאורה פשוט ותמידי. אלא שכאן בדיוק טמון העניין. תחושת הארעיות שאיפיינה את הגלות מתבטאת כאן כסוג של ארעיות קדושה – תחושה מכוונת שעל היהודי לטפח לגבי הקשר בינו לבין קנייניו. את האידאל הזה נכנה כאן קניין חלש.

כידוע, ומבלי להכנס לפרטים רבים מדי, אחת לשבע שנים נדרש היהודי לשמוט את קרקעותיו, לא לעבוד את האדמה ולהפקיר את מה שגדל בה לכל. במקביל הוא גם נדרש לוותר על הכספים שחייבים לו במה שמכונה שמיטת כספים. אחת לחמישים שנה מתרחשת רפורמה אגררית כוללת בה כל אדם שב לאחוזתו המקורית והעבדים יוצאים לחופשי. בשנים רגילות, מחויב כל בעל שדה במספר חיובים הנוגעים לעניים: השארת פאה, פינה מן השדה שממנה יכולים עניים לקחת בחופשיות, אי לקיחת אלומות שהושארו בשדה (שכחה) ושיבולים שנפלו בזמן הקציר (לקט) ועוד מספר הלכות מן הסוג הזה. המשתוף לכל ההלכות הנ"ל היא ההרחקה שהן יוצרות בין האדם לקנייניו  - השדה, התוצרת החקלאית, החובות והעבדים הם קניני האדם. בניגוד לרעיון הקומוניסטי, החלשת הקניים אין פירושה מתן היתר לרשויות לקחת קנינים באופן שרירותי. ההיפך הוא הנכון  - מי שאחראי על השארת הפאה, השמטת השדה והפקרתו הוא האדם הפרטי בעצמו. במילים אחרות, הוויתור על הקניין הוא חיוב אך הוא איננו מתרחש באופן אוטומטי. על האדם לבצע את המהלך בצורה רצונית. בכך מתגלה עקרון נוסף המבדיל בין המהפכנות הסוציאליסטית ליהודית. מכיוון שהתיקון החברתי והאישי חד הם הרי שהחובה על ביצועה מוטלת על כל אדם ואדם בפרט. במקרים מסוימים בית הדין יכול לכפות על אדם לבצע דבר מסוים אבל לכתחילה החובה מונחת לפתחנו. בצורה זו, הויתור על הקניין הוא תיקון אישי וחברתי בעת  ובעונה אחת.

בעצם הוויתור ישנה פעולה המלמדת על אידאל בתחום הרכוש. על פי עקרון זה, למרות שהרכוש הוא אכן שייך לאדם ברובד מסוים הרי שברובד עמוק יותר ישנה הכרה בכך שהארץ, פירותיה והממון שהגיע לנו ממכירתם, שייך כולו לבורא עולם וכי האדם הוא עצמו מעין דייר בשכירות.

לטעמי זהו הרעיון המרכזי שצרך להנחות את המודל היהודי לגלובליזציה כלכלית. לסיכומו של עניין, מדובר בהחלשה שיטתית של הקניין הן בפועל והן בתודעה של האדם הפרטי על ידי שימוש במנגנונים קבועים, מבוססי זמן ומרחב. מצוות הפאה, השכחה והלקט נוהגות כל שנה, השמיטה כל שבע שנים והיובל כל חמישים. כל מהלך כזה הוא צעד נוסף לתיקון כללי ולשינוי מהותי בתפיסת האדם. במקום ההצמדות הנואשת והמגוחכת של העולם הזה לקניין הרי שכאן מדובר בהחלשה שיטתית המשחררת את האדם אט אט מכבלי הקניין הפרטי. [הערה: היובל במיוחד קשור לגאולה ולחזרה אל המקור גם מבחינה רוחנית. ואין מקרא יוצא מכדי פשוטו].

גולת הכותרת של הרעיון הזה מתרחשת דווקא במישור הזמן השבועי והיא השבת. ביהדות המסורתית וגם בעברית המודרנית אנחנו סופרים את ימות השבוע ביחס לשבת – ראשון, שני וכו', ובכך אנחנו מצהירים בכך כי השבת היא המרכז. באופו מפורט יותר ישנה כאן הכרה בשני רובדי מציאות – חול וקודש. רובד החול הוא רובד העמל והקניין ואילו בקודש  אנחנו שובתים ומה שקשור לקניין אסור לנו. הצבת השבת במרכז היא גם אמירה כי ישנה היררכיה בין שני רבדי המציאות. השבת היא המציאות האמיתית יותר, היא המרכז שסביבו אנחנו נעים. אם ננסה לדמיין עולם שבו כל המפעלים שובתים במשך יום אחד ולכל אדם יש חופש לעסוק בענייניו הפנימיים -  מי יוכל להתכחש ליופי של הציור הזה? מדוע אם כן זה נשמע לנו דמיוני כל כך? התשובה היא פשוטה למדי – אנחנו מכורים לחומר. הרעיון של יום ללא שעבוד לחומר כמוהו כיום ללא סיגריות למי שכבר שכח מזמן מתי הפעם האחרונה שהוא לא הדליק סיגריה עם הקפה של הבוקר. ההתמכרות הזו איננה תמימה – יש מי שרוצה שנמשיך בה ונצרוך עוד ועוד. לא סתם אמרו חז"ל כי אם נשמור שני שבתות בלבד תבוא הגאולה. שבת אחת או שתיים כאלה, אוניברסליים, בלי שום רעש מכני בלי בדל של עשן, בלי צלצול מכשירים, טעימה אחת כזאת ויתכן מאד שלא נרצה לחזור לעולם.

זמן ומקום מקודשים – חזרה אל המציאות והקדשתה

כפי שכבר כתבתי, המערכת הנוכחית מאופיינת בכך שהיא חודרת לכל מרחב בו נוצר ריק. הצרכנות מקיפה אותנו מכל עבר ובשנים האחרונות ראינו כיצד היא משתלטת על המרחב הציבורי. מקומות מפותחים ביותר מתהדרים במקומות מסחריים שעובדים ללא הפסקה, ללא יום מנוחה. השחיקה המתמשכת באיסור על פתיחת בתי עסק בשבת נעשית בשם ערכי חופש העומדים מול מה שמכונה כפייה דתית.

היהדות מציעה פתרון בדמות הזמן והמקום המקודשים. המרחבים המקודשים הם למעשה מחוץ לזמן ולמקום הרגיל – מקומות שהם בתוך העולם אך מחוצה לו. כך השבת נחשבת למעין עולם הבא, זמן שהוא מעבר לזמן. מקום המקדש הוא מעין על-מקום, מושג שגם אצל חז"ל יש לו השלכות ברמה המסחרית. חז"ל קבעו כי בבואם של עולי הרגל לירושלים, כלומר בנקודת החיבור בין הזמן המקודש (במקרה זה שלושת הרגלים) והמקום המקודש, "אין משכירין דירות בירושלים". במילים אחרות, למרות הפוטנציאל העסקי שבעליית הרגל, תחום זה מוכרז כחיצוני למשחק. ההסבר שניתן לכך הוא משום שירושלים היא באופן מהותי מקום בו הקניין האלוקי ניכר יותר. מסיבה זו ישנה דעה כי ירושלים מעולם לא נחלקה לשבטים (וכך גם לעתיד לבוא בנבואת יחזקאל).

לכאורה, אין כאן חידוש – הרי חקיקה על השבת כבר קיימת במדינת ישראל ומאבקים על המרחב הציבורי, כמו שלטי חוצות באיילון מתנהלים זה כבר כמה שנים. ההבדל כאן הוא לעניות דעתי במיקומו של המרחב המקודש. הפתרון הנפוץ בתחום זה, ממקם את המרחב המקודש בשולי ההויה החברתית (וגם זאת במאמץ רב). מדובר בעיקר במקומות בהם יש אוכלוסיה דתית (שהיא לכשעצמה פריפריאלית במובנים רבים). הנחת היסוד היא שהחיים הצרכנים הם החיים האמיתיים ואילו חיי הרוח הם מעין מותרות. הגישה של היהדות היא הפוכה לחלוטין – הקודש נמצא במרכז, וההויה כולה בנויה סביב המרכז הזה.

 

כמה מילים על מחאת הדיור בתקוע

הרבה מאד זמן שלא כתבתי כאן. (יש להעדרות שלי הרבה סיבות אבל אף אחת מהם לא מעניינת במיוחד). מה שמוזר הוא שבזמן שעסקתי בדברים אחרים (נשמע חשוב נכון?) יש כאן התעוררות מרשימה בצורת מחאת הדיור. אחת הרשומות הראשונות שלי כאן נכתבה בהשראת האירועים במצרים והופיעה תחת הכותרת "מתי תהיה לנו מהפכה?". אז אולי מהפכה זו מילה קצת גדולה אבל משהו קורה כאן. כצפוי, הציניקנים מצקצקים, "הריאליסטים" (כלומר חסידי שוק חופשי מסורים) טוענים שזו נאיביות והציבור הדתי, ברובו, ממשיך לדבוק בחלוקות העייפות בין שמאל לימין ולזהות את המחאה עם קומץ האנארכיסטים מתל אביב.
אבל כאמור לא כולנו - כאן בתקוע יש לנו מאהל מחאה יפה ומכובד, היחיד, ככל הידוע לי ביהודה ושומרון. במקום להאריך בבעיות הספציפיות והלא פשוטות של היישוב בכל בנוגע לפיתוח, אביא לכם מדברי הרב פרומן בנושא שהתפרסמו בעיתון המקומי שלנו השבוע:

"" ה י ו ז מ י ם ,   ע ק י ב א   ו י ה ו ד ה ,   מ י י צ ג י ם   ה ר ג ש ו ת 

ש יש לי ולאשתי כבר ה ר ב ה   ש נ י ם .   א מ נ ם   י ש 

ס י ב ו ת   ט ו ב ו ת   מ א ד   ל ע ל י י ת   מ ח י ר י   ה ד י ו ר  ב ת ק ו ע ,

  א ב ל   ל א   ת מ י ד   צ ר י ך   ל ה ס ת כ ל   ע ל  ה ס י ב ו ת

  א ל א   ד ו ו ק א   ע ל   ה ת ו צ א ו ת .   מ ה ה ת ו צ א ה ?

  ה ת ו צ א ה   ה י א   ש כ ר ג ע   ק ש ה   מ א ד 

ל א נ ש י ם   ש ה ם   ל א   מ ה מ ע מ ד   ה ב י נ ו נ י   ל ב ו א 

ל תקוע ולקנות בתקוע!   ג ם   ל ב נ י ם   מ מ ש י כ י ם 

ק ש ה   ל ה מ ש י ך   ל ג ו ר   ע ם   ה ה ו ר י ם   ש ל ה ם 

ב ת ק ו ע .   כ מ ע ט   ב ל ת י   א פ ש ר י   ל ק נ ו ת   כ א ן . 

ה ת ו צ א ה   ה ז א ת   ר א ו י ה   ל מ ח א ה !   א י ן   ד י ו ר 

בתקוע! אלא רק לאנשים בעלי אמצעים  ."

ה א ם   נ כ ו ן   ל ו מ ר   ש ה ב ע י ה   ה ז ו   מ א פ י י נ ת   ל א 

ר ק   א ת   ת ק ו ע   א ל א   א ת   כ ל ל   ה י י ש ו ב י ם ביהודה ושומרון?

" ת ר א י ,   י ש   י ש ו ב י ם   ש ל א   מ ת ב י י ש י ם   ב ז ה . 

ל ע ו מ ת   ז א ת ,   א נ ח נ ו ,   ת מ י ד   ה י י ת ה   ג א ו ו ת נ ו 

ש אנו יישו ב   ל כ ל ל   י ש ר א ל ,   ל א   ר ק   ב מ ו ב ן   ש ל 

  -ד ת י ל א   ד ת י   א ו   י מ נ י   - ש מ א ל נ י ,   א ל א   ג ם 

ב מ ו ב ן   ש ל   ה מ ע מ ד   ה כ ל כ ל י .   ה י י ש ו ב   ה צ י ב 

ל ע צ מ ו   כ מ ט ר ה   ל ה י ו ת   פ ת ו ח   ל א נ ש י ם 

ה מ ג י ע י ם   מ מ ע מ ד ו ת   ש ו נ י ם ,   ב ל י   ק ש ר   ל ר מ ת 

ה כ נ ס ת ם .   ז א ת   ל ע ו מ ת   י ש ו ב י ם   א ח ר י ם ,   ש ם 

מ ראש רוצים   ש י ב ו א ו   " ב ע ל י   ב ת י ם "   ע ם   ר כ ב 

ש י ב נ ו   ב נ י י ן   י פ ה   ו כ ו .   ' ז ו   ה י י ת ה   ה ג א ו ו ה   ש ל 

ת ק ו ע ,   א ב ל   ב ז ה   י ש   ס ד ק י ם   ב פ ו ע ל ! 

א ידיאולוגי ת   - כ ו ל ם   י ג י ד ו   ל ך :   " ב ט ח !   ש כ ו ל ם 

י בואו , !" אבל אם רק המג ר ש   ע ו ל ה   כ מ ו   ש ז ה 

ע ו ל ה ,   א ז   א י ך   י ב ו א ו ? ?   א י ך   י ב ו א ו ? ?   מ ה 

נ ש א ר   מ ה ר ע י ו ן   ש ל   " ת ק ו ע   - י ש ו ב   ל כ ל ל 

י ש ר א ל ! "   ? ,   ל כ ן ז ה   ש נ י ם   כ ו א ב   ל י   ו ל א ש ת י . 

ש מ ע נ ו   ע ל   ה מ א ה ל   ה ז ה   ו א מ ר נ ו :   א נ ח נ ו 

מצטרפים  !"

מי שמעונין לקרוא את כל העיתון כולל מכתב שלי (המופיע בשם אשתי שולי) יכול למצוא אותו כאן:
http://www.tekoa.co.il/files/439.pdf
עיקרו של המכתב נוגע לזכותה של קהילה להגן על עצמה מפני כוחות השוק. אני ממליץ שם על פיקוח מחירים לא מחייב בכדי ליצור נורמה חברתית של התנהגות כלכלית ראויה.

הררי מילים כבר נאמרו על המחאה ודווקא אני מרגיש שעוד לא בשלה העת לניתוחים. אפשר לעומת זאת לשמוח בה, לקוות לטוב ולהמתין שלכולנו יהיו בתים ושגם ביתו של ה' יתברך יבנה בקרוב ממש. בע"ה אחרי תשעה באב כשהכבדות הזו תתפוגג אכתוב כאן שוב

ההתחברות

על היהודים שבחרו לשכוח ועל אלה שמנסים להזכר

לאחרונה קראתי חוברת שהתגלגלה לידי עם הכותרת "ההתחברות" בעיית ארץ ישראל שורשיה ופתרונה" (מצאתי אותה, באופן מוזר,  בבית הכנסת הספרדי בתקוע). הכותב, איש הייטק בשם צבי מסיני מביא ראיות רבות לכך שהפלסטינים ובייחוד תושבי יהודה ושומרון הם בחלקם הגדול צאצאי יהודים שמעולם לא עזבו את הארץ אך נאלצו בשלב מסוים לקבל עליהם את האיסלם. למעשה,  התאוריה עצמה מסתובבת כאן כבר לא מעט שנים ומסיני מביא הרבה ראיות שאסף הנשיא לשעבר יצחק בן צבי. מעבר לחומר של בן צבי החוברת מכילה ראיות המבוססות על שמות משפחה ומקומות, מסורות יהודיות שנשתמרו במקומות שונים ומחקרים גנטים המוכיחים קרבה גנטית יוצאת מן הכלל בין יהודים לפלסטינים. לאור כל זאת מגיע מסיני למסקנה שכ-80% מערביי ארץ ישראל הם יהודים במקור.

שמתם לב שאני לא מתעכב על הראיות שהם מרתקות אבל תוכלו לקרוא אותם בעצמכם. כמו כן אינני מעונין להכנס לדיון אמתיותה של הטענה וסדר הגודל שלה, למרות שנדמה לי שניתן לומר בוודאות יחסית שיש משהו בטענה הזו לפחות באזורים מסוימים (נראה שהראיות החזקות ביותר הם לגבי תושבי הר חברון שהאסלום שלהם היה מאוחר יחסית). נשאלת גם השאלה מה בכל זאת האפשרות האמיתית להשתמש באינפורמציה הזו לשינוי המצב הנוכחי. הצעתו של מסיני מתבססת על יכולתנו לשכנע את הפלסטינים כי הם יהודים וכי החברה בישראל תקבל אותם בזרועות פתוחות ובמקביל לשכנע את המדינה לערוך מעין גיור אזרחי מזורז עם משמעות לאומית ולא דווקא דתית. (התימצות הקצר הזה של ההצעה המובאת בחוברת הוא לא לחלוטין הוגן. למי שמעוניין להתעמק, הנה החוברת במלואה

:http://the-engagement.org/files/engagement_booklet_hebrew_NEW1.pdf) בכל מקרה, קשה לראות מהלך כזה מתרחש במדינה בה אפילו גיורים לחומרה של אנשים שכבר הוטמעו בחברה הישראלית באים תחת מתקפה מצד רבנים מסוימים.

אבל מכיון שאין לי דרך להכריע לגבי אמיתות התאוריה או משמעותה אני מרשה לעצמי להתייחס אליה לכל הפחות כאל משל, או כאמצעי להתבוננות אחרת לגמרי על ההיסטוריה של עם ישראל. כיום הרבה מאיתנו מודעים לכך שהרומאים לא הגלו את עם ישראל מארצו -  הרי המשנה והתלמוד הירושלמי נכתבו במלואם לאחר מרד בר כוכבא ויהודים המשיכו להוות רוב בארץ במשך מאות שנים לאחר החורבן. למעשה, החיים הפכו פה לקשים ביותר עבור יהודים והיישוב לאט לאט התרוקן. בסופו של דבר אפשר לומר שהיהודים בחרו לדבוק ביהדותם על פני השארות בארץ ישראל. זוהי בעצם בחירתו של רבן יוחנן בן זכאי שוויתר על ירושלים לטובת יבנה וחכמיה וסלל את הדרך ליהדות שאיננה תלויה במיקום פיסי. זוהי גם עמדת ההלכה הרשמית: מותר לעזוב את ארץ ישראל על מנת ללמוד תורה.

התאוריה כאן מעלה אפשרות אחרת. מה היה קורה אם היה נודע לנו שבחירתו של רבן יוחנן לא הייתה מובנת מעליה ושהיו יהודים אחרים, לא מעטים, שבחרו אחרת. היתכן שהפלסטינאים הם בגופם, עדות חיה לבחירה האחרת הזו, על כל תוצאותיה? ואולי הסכסוך ביננו איננו תוצר של כעס על גזל של אדמה או על תבוסה אלא כעס עמוק יותר בין אלה שבגדו באדמה ובחרו בגלות, שבחרו בתורה שאיננה תלוית מקום לבין אלה שבחרו בארץ ושכחו את בעל הבית האמיתי. ("והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי") אחת הראיות המעניניות ביותר המובאת בחוברת נוגעת לחמולת אל קוואזבה המעידים על כך כי שמם המקורי היה כוזיבא שמוצאם מכפר בשם דומה. וכי הם בני משפחתו של בר כוכבא. שמו של בר כוכבא גיבורה של הציונות ורעיון הדבקות בארץ הוא מרתק בהקשר הזה. האם זו הייתה גם בחירתו ומורשתו, לדבוק באדמה בכל מחיר?

יכול להיות שאלה שנשארו ראו בהשארותם בארץ את עיקר היהדות אבל באותה מידה יכול להיות שהם פשוט לא יכלו להתנתק ממנה. יכול להיות שהם אונסו בכוח אבל סביר לא פחות שהם פשוט זלגו אט אט אל האיסלם שהיה נראה להם אולי לא שונה בצורה משמעותית ממה שהם הכירו. הם  פשוט רצו להשאר, לא כדי לשמור על שנת השמיטה או להניח פאה בשדות (מעניין שבכל העדויות אין כל התייחסות למצוות התלויות בארץ), אלא פשוט משום שזה מה שהם היו, שייכים לאדמה.

מי הוא המבורך כאן ומי הוא המקולל? מי המתקן ומי המקלקל? הם נשארו ושמרו על השמות העתיקים של הכפרים אבל שכחו את שם אביהם. הם לא קיימו כל קשר עם אחיהם שבגולה, שעזבו את הארץ. הם לא ייחלו לגאולה, לא ניסו להחזיר את העבודה למכונה, שכחו את העבר, חיו בהווה המתמשך. אותנו, הארץ הקיאה. אלה שעזבו היו תמיד בעבר או בעתיד, לעולם לא בהווה כי ההווה היה עלוב ודל. היהודים של הגלות ספרו כל שנה את ספירת העומר וניסו להזכר בשדות חיטה שנקצרו פעם, במקומות רחוקים. היהודים הנשכחים שחיו כאן קצרו את החיטה הזו, ואכלו את התבואה החדשה, בדממה.  מי שהיה בגלות חי תחת שכבות מצטברות  של זכרון כבד על מה שאיננו. מי שהיה כאן, התמסר לשכחה עד שנותרו רק סיפורים של זקנות על נרות בערב שבת.

האירוניות אינסופיות ויפיפיות  (ואולי יפות מדי עבור המציאות). שהרי בסופו של דבר מי שהוביל את החזרה לכאן, התנועה הציונית, הייתה תנועה של שכחה, שרצתה להתנער מהגלות ולשכוח אותה. שבתוכה אולי הסתתרה מחשבה שכזאת, שהבחירה לעזוב אז הייתה מוטעית, שעדיף היה להשאר כאן למרות הכל. חלק אפילו אמרו את זה במפורש – התנועה הכנענית ראתה בשיבה לארץ שיבה לעבריות קדומה, טרום יהודית, לזהות שמה שעומד במרכזה היא עצם הנוכחות כאן במרחב הזה. אילו היו שוליים קיצוניים אבל יסודות הרעיון הזה ניכרים בציונות כולה. לכן העדפת והאדרת התנ"ך וניכור לתורה שבעל פה, לכן הדיבור על דמותו האגדית של בר כוכבא (שצאצאיו, אולי נשארו כאן), ולכן המיתוס שכולנו למדנו על כך שהרומאים הגלו את עם ישראל מארצו, שמכסה על האמת המביכה שבבחירה ההיא.

צבי מסיני טוען שרוב הפליטים הערבים של 1948 שהיו ממישור החוף היו חדשים יחסית בארץ ישראל, ואי לכך, ערבים אמיתיים, כלומר, לא אחים אבודים אלא בני דודים בלבד. אבל כיון שאנחנו מפליגים אל מחוזות האירוניה בחוסר אחריות שכזה, כמה מוזר, שדווקא אנחנו הבאנו לעקירתם מהארץ.  כמה משונה היא ההתחלפות הפתאומית הזו בתפקידים – הם מתגעגעים ונצמדים למפתחות הבית החלודים ואנחנו כאן, חיים את חיינו.

למרות הפיתוי, אני אמנע מפרשנות נוספת. החלטתי להביא את זה בעיקר בגלל שמשהו ברעיון שהסכסוך הזה הוא קומדיה של טעויות ושכולנו פשוט ממתינים לכך שהשחקנים יורידו את המסכות, נוסך בי רוגע. (ורוגע זה לא דבר קטן כאן במזרח התיכון).