מחשבות על יהדות מהפכנית במלאות מאה שנה למהפכת אוקטובר

לקראת סוף 2017, הנה עוד מחשבות על המהפכה בהקשר יהודי. את המאמר הזה ניסיתי להוציא לאור בדרך אחרת, בעיתונות המודפסת הרגילה, אך נחלתי כשלון חרוץ והחלטתי לשים אותו כאן. (חלק מן הדברים כבר הופיעו פה לפני שנים) אני מזכיר את דחיית המאמר כי אני חושבשזה ראוי לציון. כלומר, כמובן שיש אפשרות שפשוט מדובר בטקסט הזוי וחסר כל ערך. בנוסף, אין ספק שהוא "אדום" מדי למקור ראשון (שלא זיכו אותי בתגובה) ודתי מדי להארץ. ובכל זאת נדמה לי שיש כאן גם אמת פשוטה יותר והיא, שהנושא הזה  של המהפכה ולקחיה פשוט לא מעניין אף אחד.
לעובדה הזו יש השלכות מרחיקות לכת אבל אני לא יודע מה הם. לכן החלטתי שאת הזמן מעכשיו ועד ליום השנה המאתיים למהפכה אני מקדיש לחשבון נפש על בזבוז זמן בכתיבת מאמרים שלא מענינים איש
. תתפללו עלי.




(על מנת להרגיש טוב יותר עם עצמי אני מוסיף את הציטוט הזה, המתבכיין אך פואטי, של אחד הגדולים בתחום):

"האדישות היא משאה הכבד של ההיסטוריה. היא כדור עופרת שקשור לרגלי הממציא, היא המשקולת שמטביעה את ההתלהבות היוקדת, היא הביצה שבה שקועה העיר שעדיין ישנה ושמגינה עליה יותר טוב מכל חומה בצורה, יותר טוב מגופם של חיילים, מכיוון שהיא בולעת בבוץ שלה את התוקפים ועושה בהם שפטים ומנצחת אותם עד שהם מתייאשים מהמשימה ההירואית" (אנטוניו גראמשי)

מאה שנה עברו מאז מהפכת אוקטובר, יריית הפתיחה של הניסוי הסוציאליסטי הגדול בברית המועצות. כמעט שלושים שנה חלפו מאז שהסוציאליזם הפוליטי נזרק לפח האשפה של ההיסטוריה עם נפילתו של מסך הברזל. אנחנו רגילים לחשוב על הזמן בצורה כזאת: העידן המודרני היה זמן המהפכה, זמן האמונה בשינויים גדולים. הפוסט מודרניזם הוא הפוסט-מהפכנות: זמן ההתפקחות משינויים גדולים ויסודיים. כישלונו של הסוציאליזם הפוליטי הוא כשלון המהפכה כאמצעי לשינוי או לפחות סיומה והסתלקותה. "זה פשוט לא עבד" היא הסיסמה הרווחת, המופנמת גם כשהיא לא נאמרת, בעשרות השנים האחרונות. המציאות שאנחנו חיים בה כיום היא  תוצר של אותו כשלון -  נצחונה של השיטה הכלכלית הנוכחית היא העובדה היסודית והאקסיומטית המלווה את חיינו. השיטה הכלכלית-חברתית הנוכחית שואבת את הלגיטמיציה שלה מן הייאוש הזה  - לא עוד תקווה לשינויים בטבע האדם, אלא קבלת דין העכשווי וחזרה אל הג'ונגל. הפראיות היא היסוד הבלתי משתנה. ובהתאמה, האלטרנטיבות החברתיות העומדות מול השיטה הנוכחית הם מלאכותיות, בלתי אנושיות ומועדות לכשלון. בדרך כלל אין צורך לנמק את טיעון הטבעיות, משום שהטבעיות עצמה אינה דורשת הסבר. זהו "טבע האדם" כפי שהוא נתפס ב"שכל הישר": לרצות להתרחב ולהרוויח, לצבור עוד ועוד, לצרוך, עד אין קץ.  הביצוע הכושל של הסוציאליזם התרחש במקומות רבים ומכאן תוקפה של תחושת הכשלון המעיד לכאורה כי לא מדובר בכשל מקומי-נקודתי או בתוצר של נסיבות היסטוריות מסוימות אלא באידיאולוגיה מקולקלת מן המסד ועד הטפחות. למעשה, על פי הדעה הרווחת הזו הקלקול הוא כל כך עמוק, שניתן ללמוד ממנו רק על דרך השלילה.

 ואכן, הסתלקותו של הסוציאליזם מן הזירה הפוליטית היא בלתי ניתנת לערעור. הישויות הפוליטיות שחרטו אותה על דגלן אינם עוד, למעט אלה שמחזיקות-נאחזות עדיין בסגנון הסוציאליסטי לאחר שוויתרו על התוכן (מדובר לרוב בעיקר על שימוש הפגנתי בסוג מסוים של פונט לאותיות, ובאמנות ריאליסטית שמייצרת אווירת רטרו- שנות החמישים).  אבל למרות שהסוציאליזם  כמעט ונעלם לחלוטין מן החברה הישראלית והכללית ככוח פוליטי אמיתי, השפעתו עדיין נוכחת מאד בעולמנו הרגשי. כך, הרעיונות, הטרמינולוגיה והסמלים שהנחו את המהפכנות של תחילת המאה ה-20 מקושרים מיד למכלול אסוציאציות: מן העולם הקודר והדכאני של ברית המועצות לבית הילדים של הקיבוץ. במדינה הזאת למשל, בטווח זמן קצר ביותר, המהפכנות, לכשעצמה,  עברה דמוניזציה יסודית. אם משהו נצרב בזיכרוננו מן הניסוי הסובייטי  זוהי המסקנה כי משינויים גדולים במישור החברתי-כלכלי יש להמנע מכל מחיר, כי מהפכנות מובילה היישר לטיהורים, למשפטי ראווה, ולגולאג.

בציבור הדתי, הדברים ניכרים במיוחד  - הסוציאליזם הוא האחר, החותר תחת קיומנו. במידה רבה, הזיכרון הרע, האמיתי מאד, שנותר אצל רבים בארץ ובעולם מן המלחמה הקרה, הוא משתק. הוא מוליך אותנו לפסיביות, לקבלת הדין ולעוינות לכל יוזמה שיש בה ריח של חברתיות או מגבלה על צבירת הון. הפחד והרתיעה מגוונים אדומים, הובילה את הציבור הדתי לאמץ את המערכת הכלכלית אל ליבו.

 אני חושב שזו טעות, שעליה אנחנו משלמים מחיר כבד.  ההטבעה המחשבתית-רגשית של השיח האידיאולוגי הישן, מביא לכך שאנחנו משרתים בעיורון מערכת עם חסרונות עצומים ללא כל נסיון לבקר אותה. מאה שנים אחרי מהפכת אוקטובר, הגיע הזמן לנטרל את השד ולבדוק  - האם ניתן בכל זאת ללמוד משהו מן המהפכה הזו?

נסיון העבר המהפכני

ההיסטוריה כידוע, נכתבת על ידי המנצחים. כתיבת ההיסטוריה היא כשלעצמה חלק מרכזי מהנצחון. האידאל המהפכני עבר מן העולם אבל למרות הכשלון הפוליטי והמוסרי של הסוציאליזם בבריה"מ ובמקומות אחרים, ישנן עדיין, לעניות דעתי,  מספר עקרונות שניתן ללמוד, על דרך החיוב והשלילה, מן הניסוי הסוציאליסטי.

1.       קריאת התיגר: המהפכה עצמה היא המהפכה - האמונה כי המציאות החברתית איננה "טבעית" ומכאן שהיא ניתנת לשינוי. המהפכנות הסוציאליסטית הייתה בראש ובראשונה קריאת תיגר על עריצותו של  "שלטון החוק" כמייצגו של המוסר והצדק.  כך, חוקי רכוש יחד עם העדר הרגולציה מאפשרים את מה שמתכנה "שוק חופשי", מתקבלים על ידי רבים ובוודאי גם מוצגים לרבים, כנכונים לא רק מבחינה כלכלית אלא גם כמוסריים יותר. כפי שנכתב במניפסט הקומוניסטי "במקום החירויות המרובות לאין שיעור, הכתובות-וחתומות, שנקנו כדין, כוננה [הבורגנות] את החירות האח ויחידה, חירות-המסחר, נטולת המצפון". העובדה כי משאבי הטבע והנוף שלנו למשל, האוצרות הטמונים בתוך אדמת המדינה השייכת לעם כולו, מנוצלים עד תום על ידי אנשים פרטיים (בתוך הממשלה ומחוצה לה) אינה זוכה לתשומת לב רבה, משום שרגולציה של השוק החופשי מתקשרת בעיננו למדינות מזרח אירופה הטוטאליטריות ולשלטון מפא"י. ראוי לזכור כי ספר החוקים (האנושי), מתחזקיו ומפרשיו אינם קדושים וכל איצטלה רעיונית לא תשנה את העובדה כי מטרתם העיקרית היא שימור הסטטוס קוו הכלכלי חברתי והגנה על מוקדי כוח עיקריים (ולא ריסונם, כנהוג לחשוב לגבי בג"ץ לדוגמה. על כל חסרונותיהם, מרכס ואנגלס לא קיבלו את הדין.

2.        הכל חומר: הבעיה המרכזית היא שמרכס  יצר השטחה נוראית של העולם ושל האדם. מנקודת מבט דתית, הכשל המשמעותי ביותר בסוציאליזם של המאה שעברה טמון בטענה כי היחסים הכלכליים הם המציאות האמיתית היחידה, המסתתרת מאחורי המציאות המדומה והכוזבת של דת, לאום וכדו'.  התפיסה שכלכלה זה הכל היא זילות מסוכנת והמעטת הכוחות החיוניים האחרים שלנו,  כמו הקשר העמוק בין אדם למקומו ולפנימיותו. הזילות הזו נתפסה כדיכוי והובילה לדיכוי ובסופו של דבר לכשלון הניסוי כולו. .  אך השטחת זו של האנושיות לא חלפה עם קריסת הסוציאליזם . זיהוי האדם רק עם צרכיו החומריים מנחה את החשיבה הנאו-ליברלית השולטת בכיפה כיום. נהפוך הוא – היא הפכה להיות אבן הפינה בתפיסת עולמנו.

3. סולידריות: לחצות את הקווים - אז הכלכלה איננה "האמת" במלואה. היא איננה, כפי שטענו המרכסיסטים, המציאות המסתתרת מאחורי "התודעה הכוזבת" שלנו. אבל עצם האמירה הזו, שיש  משהו מאחורי המציאות הנגלית, איננה טעות. הקריאה לפועלי העולם להתאחד היא זילות במובן שהיא פונה לבני אדם על פי הגדרתם המעמדית אבל יש בפנימיותה של הקריאה הזו מן האמת -  היא מתבססת על הרעיון שישנה בין בני האדם כולם נקודה משותפת שאיננה ניכרת במבט ראשון, נקודה חוצת גבולות שניתן לחשוף אותה. כך, חלוקתה של החברה הישראלית למספר שסעים (יהודים-ערבים, מזרחי-אשכנזי, ימין-שמאל, וכד') היא לכל היותר חיצונית מאד. ככל שהשסע הוא עמוק יותר (הענין הלאומי הוא בוודאי הזוכה בקטגוריה הזו) כך הוא נתפש כממשי וטוטלי יותר. הטואטליות של הזהות הזו, הלאומית, העדתית או האמונית מונעת מאיתנו מלראות מעבר לה ומשכנעת אותנו כי השסע מגדיר את המציאות (ולא להפך). המציאות החברתית שלנו נתפסת כהמציאות בה"א הידיעה. אבל האם לא יתכן שישנה עדיין נקודה משותפת, תודעה העולה מעל ומעבר להגדרות האלה? ההצמדות המוחלטת שלנו לקטגוריות החברתיות שלנו, מגבילה את יכולתנו להתארגן מסביב למטרות האמיתיות, המהפכניות, שלהן אנחנו נדרשים. היא נועלת אותנו במעגל נצחי של תגובות ותגובות נגד ומתעלמת מכוחם הנוסק של כוחות אחרים המעצבים את חיינו. כך, אנחנו מוצאים את עצמנו לעתים קרובות מדי, עסוקים בלהט במאבק הלא נכון. ההזדהות שלנו עם מאפייני הזהות המרכזיים שלנו מונעת מאיתנו מלהתבונן באופן מפוקח על המציאות ועל פגמיה. אנחנו, בציבור הדתי-לאומי מתבוננים על המציאות בפריזמה מעוותת לא פחות מן המטריאליזם השמאלי: התפיסה שלאומיות ואידיאולוגיה הם חזות הכל. אחת למאה שנה ראוי לשאול את השאלה הזו: האם יתכן שמישהו מנצל את התייצבותינו מאחורי דגלים מסוימים כדי לעשות עלינו קופה?

4. לזרוק את הישן: המהפכנות של העבר נולדה מתוך הכעס והרצון להחריב את העולם הישן. השלילה המוחלטת של העבר, היא "המצאת הגלגל מחדש", משום שאם כל מה שישן רקוב, יש צורך לחדש הכל. הנסיון לחדש הכל, שבמקומות מסוימים היה נסיון אלים וקיצוני, כשל דווקא משום הכוליות שלו. ההתייחסות לעבר כחסר משמעות,  היא יותר מטעות אידיאולוגית. היא מהלך שנדון לכשלון משום שהמחשבה שהעבר ניתן להעלמה, מהירה או איטית, היא שקר. העבר חי בתוכנו, בצורת זיכרון בתוך ההווה. ניתן לפרש אותו או להשתמש בו אחרת, אך ההתכחשות לו גורמת לתוצאה שאנו עדים לה, קרי, תפיסה של המהפכנות כמלאכותית ושל השיטה הנוכחית כטבעית. זווית ראייה התפתחותית אמיתית, זורמת מתוך העבר, ורואה את ההווה כפיתוח ופרשנות מחודשת של מה שכבר בידנו. ובכל זאת - המרכסיסטים תפסו את הדת ככוח שמרני וריאקציונרי ובמובנים רבים הם צדקו. גם כיום, גם במדינת ישראל, נטייתם של מפלגות דתיות היא שימור ולא חידוש. למעשה הציבור הדתי לאומי הוא הוכחה טובה לטענה המרכסיסטית על כך שדתיות נוטה לשימור הסדר הקיים. מספיק להתבונן בחוסר הענין המוחלט שגילה הציבור הדתי במחאה החברתית של קיץ 2011  בכדי להבין שבחברה הדתית כל ביקורת כלכלית חברתית נתפסת כשמאלית ועוינת. כך, אנחנו מקדישים מעט מאד מחשבה ותשומת לב לשאלות כלכליות גם כשיש להם היבט הלכתי מובהק. לדוגמה, כמה מאיתנו טורחים לתת את הדעת על ההערמות שמאפשרות לנו לחיות בעולם של ריבית?

יהדות מהפכנית: על קנין חלש

הכניעה והתחושה כי אין מה לעשות, היא הגיונית אפילו מתבקשת. היא מתבקשת משום שהמערכת הנוכחית היא חסרת ראש וצורה -   אין לה מרכז, מנהיג או יושב ראש, שום וועדה סודית לא מתכנסת בחדר אפל בכדי לנווט אותה. היא פועלת מכח האנרציה, מוזנת ומזינה את ההתמכרות שלנו לחומר, חודרת לכל מרחב בו נוצר ריק. ואף על פי כן, מטרתי כאן היא לטעון כי היהדות מכילה כלים רבי עוצמה, לשינוי חברתי עמוק. את הכלים האלה יש צורך להוציא מן ההקשר ההלכתי המצומצם שלהם ולתת להם תרגום הניתן ליישום הן במישור הרוחני האישי והן במישור הגלובלי. לא בכדי רבות מן המצוות "החברתיות" הן המצוות הקשורות לארץ – מצוות שאין להן משמעות כאשר עם ישראל נמצא מחוץ לארצו. המצוות התלויות בארץ מבוססות על החיים החקלאיים של זמנים עברו והם עוסקות בעיקר בקשר הקנייני בין אדם לאדמתו ורכושו. מצוות אלה נוהגות דווקא כאן בארץ ישראל כאשר הקשר הקנייני הוא לכאורה פשוט ותמידי. אלא שכאן בדיוק טמון החידוש. תחושת הארעיות שאיפיינה את הגלות מתבטאת כאן כסוג של ארעיות קדושה – תחושה מכוונת שעל היהודי לטפח לגבי הקשר בינו לבין קנייניו. את האידאל הזה אכנה כאן קניין חלש.

כך, להלכות האלה (שמיטה, יובל, לקט, שכחה, פאה) הקשורות במישרין לחיים בארץ ישראל, פרטים רבים ומגוונים אך מגמה כללית אחת:  יצירת מרחק מסוים בין האדם לקנייניו.  בניגוד לרעיון הקומוניסטי, החלשת הקנינים אין פירושו מתן היתר לרשויות לקחת אותם בפעולה חד צדדית וגורפת. ההיפך הוא הנכון  - מי שאחראי על השארת הפאה, או על השמטת השדה הוא האדם הפרטי בעצמו. הוויתור על הקניין הוא חיוב אך הוא איננו מתרחש באופן אוטומטי. פעולת ההשמטה האישית מדגישה את העובדה שהשמיטה איננה רק ציבורית-אובייקטיבית אלא גם אישית-סובייקטיבית. פעולת הוויתור היא לכשעצמה הכרה במציאות האמיתית המסתתרת מאחורי העולם הקנייני-צרכני. על פי עקרון זה, למרות שהרכוש אכן שייך לאדם ברובד מסוים הרי שברובד עמוק יותר ישנה הכרה בכך שהארץ, פירותיה והממון שהגיע לנו ממכירתם, שייכים כולו לבורא עולם וכי האדם הוא עצמו מעין דייר בשכירות – "ולא תמכר הארץ לצמיתות כי לי כל הארץ וגרים ותושבים אתם עמדי". (וכידוע, אי מוכנות ליצור מרחק מסוים ביננו לבין הבעלות על הארץ מביא לכך שהארץ תובעת את המרחק הזה בעצמה).

זהו האתגר החינוכי שלנו: התנגדות ל"טבעיות" המדומיינת של השיטה הקפיטליסטית המקדשת את הקנין והשרשת התפיסה שכל קניין אנושי ללא יוצא מן הכלל הוא מוגבל, חלקי ועל תנאי. השינוי התודעתי הזה של החלשת הקניין מתרחש לא רק בתודעה אלא גם ובעיקר בעולם האמיתי. לשם כך, תורה קובעת מנגנונים חוזרים, מבוססי זמן ומרחב (מצוות הפאה, השכחה והלקט נוהגות כל שנה, השמיטה כל שבע שנים והיובל כל חמישים). כל מהלך כזה הוא צעד נוסף לתיקון כללי ולשינוי מהותי בתפיסת האדם את עצמו ואת המציאות שסביבו. המטרה כאן היא רחבה יותר מצדק, כלומר מן השאיפה לחלוקה הוגנת יותר של משאבים. מטרת המצוות האלה היא חופש: לקרוא דרור לכל תושבי הארץ. החופש הזה שייך לא רק לעבדים ולשפחות, לעובדי הקבלן ולעובדים הזרים, אלא לכולנו. זוהי החלשה שיטתית המשחררת את האדם ואת עולמו אט אט  מן ההצמדות הנואשת והמגוחכת שלנו לקניינים שלנו. [היובל במיוחד קשור לגאולה, לשחרור מכבלי העולם הזה ולחזרה אל המקור גם מבחינה רוחנית. ואין מקרא יוצא מכדי פשוטו].

מוגבלותו והגבלתו של הקנין נוגעים גם למרכזיותו של הקודש, הן בזמן והן במרחב. כך, קבעו חז"ל כי בבואם של עולי הרגל לירושלים, כלומר בנקודת החיבור בין הזמן המקודש והמקום המקודש,  חוקי הקניין הרגילים אינם חלים. "אין משכירין דירות בירושלים מפני שאינן שלהן" (מסכת מגילה, כ"ו, ע"א): למרות הפוטנציאל העסקי הגדול שבעולי הרגל,  מקום זה מוכרז כחיצוני למשחק. ההסבר שניתן לכך הוא משום שירושלים "לא נחלקה לשבטים", כלומר, היא באופן מהותי מקום בו הקניין האלוקי ניכר יותר (וממילא האנושי, פחות). כך, הגבלת המרחב המסחרי נעשה על ידי מיקומו של הקודש במרכז. כיום, כשהמקדש איננו, יש  לשאוף ליישם את רעיון המקום המקודש בירושלים כולה. במילים אחרות,  ירושלים כמרכז רוחני, צריכה לשקף הסדרים אחרים ויחס אחר לגמרי לקניין (ואולי כפי שכבר הציע הרב מנחם פרומן זצ"ל, גם יחס אחר לריבונות).

כנ"ל לגבי השבת. חשבו רגע על שבת במובן המוחלט, הטוטאלי והכלל עולמי. "בעולם שכולו שבת" בו כל המפעלים שובתים במשך יום אחד, ובמקביל מתרחשת הפסקה אמיתית של כל מסחר.  יום ללא התעסקות בעולם הדמיוני של הכסף, יום של המצאות רק בהווה, במקום אחד ובזמן אחד.  יום יחיד כזה, ללא הקנין המגדיר אותנו, הוא מהפכה. מדוע זה נשמע לנו הזוי כל כך? משום אנחנו מכורים לחומר ויותר מכך לתפיסת עצמנו ביחס לחומר. ההזדהות שלנו עם הקנין היא כל כך עמוקה שוויתור או השעיית ההתעסקות בה נתפסת אצלנו כאבדן עצמי.  לא בכדי אמרו חז"ל כי אם נשמור שני שבתות בלבד תבוא הגאולה. שבת אחת או שתיים כאלה, כלליים, בלי רעש מכני, בלי בדל של עשן, בלי צלצול מכשירים, טעימה אחת או שניים, ויתכן מאד שלא נרצה לחזור לעולם.