על חיוניותו של המן: מחשבות מסוף אדר

הרשומה הזו נולדה עקב הרהורי בוקר על הטרור, בנסיעה על כביש 60 בדרך מגוש עציון לבאר שבע. הטרור, חייבים להודות הוא נושא כמעט בנאלי. רק בחודשים האחרונים היו ארועים בבריסל, באיסטנבול, בחוף השנהב, קליפורניה וכמובן גם בארץ ישראל. הארועים האלה הם נפוצים כל כך שאני כבר לא לגמרי בטוח מתי זה כל זה התחיל – יכול להיות שתמיד היה כך?

כאן לפחות, הטרור מלווה אותנו מילדות, רק השמות מתחלפים. אש"ף, ג'יבריל, חוואתמה, חיזבאללה, אל קעידה (מי זוכר אותם היום?), חמאס, דעאש.  דיווחים מן הסוג ששמעתי באותו בוקר על כביש 60 על הפיגוע בבריסל, שמעתי כבר עשרות פעמים. למעשה, ארוע טרור הוא בלתי נתפס ובוודאי חסר משמעות ללא הדיווח הנרחב שניתן בעקבותיו: הדיון האינסופי בפרטים, הראיונות עם עדי ראיה ולאמר מכן עם מומחים בכל הסוגים ולאחר מכן עם פוליטיקאים ועם הרופאים המטפלים בפצועים. כשחושבים על זה, הרי שהמעשה עצמו, ההרג או נסיונות ההרג במקום ובזמן מסוימים מהווים רק מחצית ממעשה הטרור השלם, שהרי עצם האלימות מאבדת כל משמעות באין מי שיצפה בה. בעצם, הטרור הוא הצגה, הצגה של כח ואימה. ככזו היא תלויה לחלוטין בבמה ובצופים. בלי צופים – אין תיאטרון. באותה המידה, אם מטרתו של הטרור היא לעורר פחד הרי שהמעשה עצמו איננו יעיל במיוחד משום שכמות האנשים החווים אותו בפועל הוא זניח. האימה מתעוררת לנוכח הדיווח התקשורתי – הכותרות הגדולות, תמונות של בכי ודם. בשנים האחרונות הקשר הסימביוטי בין תקשורת לטרור מתגלה ביתר שאת. סרטוני האימה של דעאש הם מוצרים בידוריים ברמה גבוהה, שנוצרו עבור מגוון אמצעי התקשורת הרשמיים והבלתי רשמיים שלנו והם נקנים ומופצים על ידינו בהתלהבות רבה.  לאור הדברים האלה עולה השאלה  - מדוע אם כן אמצעי התקשורת, המזדהים באופן כללי עם קרבנות הטרור, מסכימים שוב ושוב לייצר אותו? במילים אחרות, אם מטרתם של הטרוריסטים היא להשמע בתפוצה רחבה ככל האפשר, מדוע אנחנו מסכימים לתת לו רמקול? הרי לכאורה הפתרון לטרור הוא פשוט מאד – לא להראות אותו ולא לדווח עליו כלל. מדוע אם כן זה נשמע לנו מופרך כל כך?

סיבה אחת לענין הזה היא תשובה קדומה מאד - לרוע יש איכות מפתה ביותר (קשור לרוב לנחשים ופירות אסורים). הנבל מסקרן אותנו ולו רק בשל העובדה שהוא שובר את החוקים שבחרנו לחיות על פיהם. המוכנות הזו, לשבור את החוקים הבסיסים ביותר מזעזעת ומושכת אותנו כל כך ובמידה רבה עומק השבירה כעומק המשיכה. נדמה לי שלא צריך להרחיב יותר מדי בנקודה הזו שהיא בוודאי מובנית לכל וניבטת אלינו פחות או יותר מכל מוצר תרבותי שהאדם ייצר אי פעם. מיותר גם לציין שלכוחו ההיפנוטי של הרוע יש משמעויות כלכליות מובהקות. דם, סבל, אכזריות מוכרים (ואם יש להם גם גוון מיני אז על אחת כמה וכמה). מספיק להתבונן בכל עיתון יומי ולהבין שכך הם פני הדברים.

אבל יש, לענ"ד עוד סיבה שאנחנו מזינים בהתלהבות כזו את אש הטרור.  הסיבה היא שאנחנו זקוקים לו נואשות בכדי להיות עצמנו. הופעתו של הטרור היא בעלת משמעות משום שהיא מספקת לנו רגע של זהות מוחלטת וברורה  - דבר נדיר בהחלט בעולמנו המטושטש. כשהטרור מכה או כשלוחמי דעאש מופיעים על מרקע הטלויזיה אנחנו נזרקים מיד לעולם הישן והטוב של ניגודים בינאריים: אור וחושך, טוב ורע, נאור ופרימיטיבי. עוד הרבה לפני שהפוליטיקאים מתחילים לרנן על האיום של הטרור על החופש ועל "דרך החיים שלנו" אנחנו כבר שם. אני מניח שזה עלול להשמע קצת ציני אבל נדמה לי שזה לא יהיה מופרך לומר שבאותה מידה שהטרור מעורר אצלנו צער, עצב וכעס הוא גם גורם לנו, לפחות בדיעבד לתחושה של עצמיות חזקה ומחזקת.

הסיבה שאני כותב את הדברים האלה דווקא עכשיו, ביום האחרון של חודש אדר ב' היא שהמחשבה הזו התעוררה אצלי כשקראנו השנה את המגילה. למעשה, אנחנו זקוקים להמן ולעמלק כדי שנוכל להיות מרדכי היהודי. מהי יהדותו של מרדכי? מדוע דווקא הוא הראשון בתנ"ך שמוזכר כיהודי בהקשר האתני ולא השבטי-גנטי? (מרדכי כידוע היה "איש ימיני" כלומר משבט בנימין ולא מיהודה). מה שמייחד את מרדכי הוא העובדה שהוא מסרב להשתחוות. חז"ל קושרים במפורש את חוסר המוכנות שלו לעבוד עבודה זרה עם המושג יהודי, במימרה שלא לגמרי ברור מה צריך לעשות איתה: "ואמאי קרי ליה יהודי? על שם שכפר בעבודת כוכבים, שכל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי"(מגילה י"ג ע"א). במובנים רבים מרדכי דומה לשאר הדמויות הפועלות בחצר המלכותית של הממלכה. הוא משרת את המלך השיכור והקפריזי אחשורוש ומצוי בתככי החצר. שמו מופיע בספר דברי הימים של מלכי פרס ומדי  - הוא חלק ממארג החיים הזה. במובן הזה, העקשות הבלתי מוסברת של מרדכי היא מרכז זהותו, המקום בו הוא עומד מעבר לעולמה של פרס. אנחנו רוצים להיות מרדכי, להיות אלה שלא כורעים ומשתחווים. הענין הוא שמי שרוצה להיות מרדכי צריך את המן. בלי המן אין מרדכי. אנחנו תלויים זה בזה לחלוטין.

והנה, באורח פלא, בפורים נפתחת גם אפשרות אחרת. זוהי ההתבסמות והרצון להגיע ל"עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". אולי אפשר לומר כך: פעם בשנה אנחנו גונזים את המשוואה האינסופית מרדכי = המן ומוותרים על שניהם. מרדכי והמן הם תוצרים של העולם הכפול, עולם הדעת טוב ורע שלאחר החטא והם אחוזים זה בזה לנצח. אבל כפי שלימד ר' נחמן בכמה מקומות, "תכלית הידיעה שלא נדע" – יש גם אפשרות לטעום מעץ החיים. בלי מרדכי והמן, מה ישאר? אולי רק השי"ת?