דברים שנאמרו לי במילואים על המחאה החברתית ומה שרציתי למור בתגובה אבל לא הצלחתי כי היה לי חם

1.      " אתה לא מבין שזה נוגד את האינטרס שלך?"  [איש היי טק א' לאיש היי טק ב' בתגובה לאמירה שהוא היה רוצה להצביע למפלגה עם מצע חברתי]

אולי הדבר הכי מפתיע באמירה הזו הוא שהיא נאמרה במילואים. מבחינתי (ואני די בטוח שאיש היי טק א' מסכים איתי) להיות במילואים זה נוגד את האינטרס האישי שלי, במקרה דנן בעיקר את האינטרסים שלי לקרירות, להליכה יחף ולאי מגע עם טנקים וחול. בעיני האמירה הזאת חושפת שני דברים:

א.      בענינים כלכליים רק האינטרס האישי קובע. יכול להיות שבתחומים מסוימים יש ציפיה מאיתנו לחשוב גם על הכלל אבל שבמה שקשור לכסף העולם הוא ג'ונגל גמור. איש היי טק א' הוא אדם מצוין שאכפת לו ממה שקורה כאן. הוא מוכן אפילו לבוא לצאלים בקיץ בגלל שהמדינה חושבת שזה חשוב. אבל כסף – זה כבר סיפור אחר לגמרי.

ב.      האמירה הזו מצביעה על בטחון מוחלט שמה שהיה הוא שיהיה ושהכסף שנצבר מעולם לא יעלם. אבל בעצם, איך אפשר להיות בטוחים כל כך? האם איש היי טק א' בטוח שהוא תמיד יהיה למעלה, שהוא או ילדיו לעולם לא יזדקקו לסיוע ממערכות הרווחה ההולכות ונמוגות שלנו? הרי איש היי טק א' איננו (ככל הידוע לי) מיליונר. מישהו הצליח למכור לו ולאחרים את הבטחון הכוזב הזה שהם מסודרים. שהמערכת הנוכחית מייצגת את "האינטרס האישי" שלהם ושראוי שתשאר במקומה.

2.      "סתם חבורה של שמאלנים אנרכיסטים שאוכלים כל היום במסעדות יקרות"

הטענה הזו נשמעה הרבה כשהמחאה התחילה והמשיכה ללוות אותה לכל אורך הקיץ. יש בה משהו ישן ומעייף אבל אני בכל זאת רוצה להתייחס אליה.

א.      האם זה באמת סביר שכל האנשים שיצאו לרחובות וישבו במאהלים בקיץ שעבר הם אנארכיסטים חובבי מסעדות יוקרה? כולם תל אביבים מפונקים שרוצים לגור במרכז העיר ולשתות אספרסו בלי לשלם את המחיר? בקיץ שעבר ביקרתי במאהל קרית שמונה שם היו בעיקר סטודנטים מתל חי שדיברו בעיקר על בעיות החינוך והתשתיות של הצפון. חלקם היו שמאלנים, אף אחד מהם לא נראה לי אנארכיסט במיוחד ואת האוכל שלהם הם הכינו וגם גידלו בעצמם. הייתי גם בחורפיש במאהל דרוזי שם כיבדו אותי בקולה ודיברנו על זכויותיהם של חיילים משוחררים במגזר הדרוזי ועל שוויון זכויות. אף מילה על אנרכיזם.

ב.      ועכשיו ביתר פרוט: שמאלנים – אכן, יותר חילונים התענינו במחאה הזו מדתיים ויותר שמאלנים מימנים. חלק מן האתרים של המחאה גם כיום, כמו למשל אתרי התקשורת האלטרנטיבית הם בהחלט עם נטייה חזקה שמאלה. אבל כפי שכתבתי גם בקיץ שעבר, זה לא היה מחויב המציאות. הטבע המבוזר והלא ממוקד של המחאה (שעליו הייתה ביקורת רבה – ראה להלן סעיף 3) היה פתוח לעיצוב. במילים אחרות למרות שהבעיות שעסקו בהם היו של כולם, המחאה הייתה של שמאלנים כי הם אלה שבאו.

ג.       אנארכיסטים – הראייה המובהקת ביותר כי לא היה אלמנט אנארכיסטי חזק במחאה, נמצאת במה שקרה איתה מאז. לא רק שכל יושבי האוהלים חזרו לביתם בשקט, לא הייתה שום קריאת תיגר על השלטון והאלימות, עד לקיץ הזה, הייתה שולית ביותר. בסוץ הקיץ שעבר אפילו יצאה קריאה להתפקד למפלגות קיימות כדי לשנות את המצב – טקטיקה לא אנארכיסטית בעליל. הדגש על חקיקה מעיד על קבלה עמוקה של חוקי המשחק.

ד.      מסעדות יוקרה – התפיסה שמאחורי ההאשמה הזו היא למעשה כפולה: פעילי המחאה הם מפונקים ובמקביל, בניגוד להצהרותיהם הם חושבים רק על עצמם ועל זכותם לאספרסו כפול במרכז תל אביב. אתם מבינים את האירוניה? מי שנשאר בבית, מקבל את המציאות כמו שהיא, לא שואל שאלות על המערכת אלא מגבה אותה בכל בר וענין מאשים את אלה שיצאו, שאלו וביקרו באנוכיות. לא רבותי. פינוק ואנוכיות לא נמדדים בגובה החשבון המוגש במסעדה. מי שאנוכי הוא זה שלא מוכן לצאת מקליפתו, שנותן למערכת לתפקד כרצונה כל עוד היא לא פוגעת בו אישית.

הרבה אמרו לי בקיץ שעבר "איפה היו כל אלה בהתנתקות"? נכון, הם היו עסוקים בשלהם. הם חשבו שמה שקורה שם, בעזה, לא נוגע אליהם בכלל. אם כך, בואו נראה להם מה זה – גם אנחנו לא נשתתף במחאה שלהם. זוהי המגזריות בצורתה האנוכית והטפשית ביותר. להשתתף בשיח של המחאה הזו הייתה ואולי עודנה הזדמנות אמיתית להשפיע על עתיד החברה הישראלית. להתעלם ממנה כאילו היא לא שייכת לנו מזכירה לי את הסיפור הידוע על זה שעשה חור בתא שלו בספינה והתחיל להתווכח עם שאר האנשים בספינה בטענה שמה שקורב בתא שלו זה ענינו הפרטי. המצב החברתי כלכלי כאן הוא חור בספינה שלנו. מי שמייחס את החור הזה ל"תא" של השמאל וכתוצאה מכך מאבד ענין פשוט לא מבין מה זו ספינה.

3.      "לא הבנתי בכלל על מה המחאה. הם ירו לכל הכיוונים -  בסוף פוגעים במשהו"

נכון, זו באמת הייתה אחת הבעיות של המחאה החברתית. ברחוב רוטשילד בקיץ שעבר הייתה תחושה קצת קרקסית. ריבוי הנושאים נבע מן הטבע האינטרנטי של התנועה. לשפע האג'נדות היה צד של חיוניות ופריחה אבל בסופו של דבר אי היכולת להצטמצם ולכוון הייתה בעוכרינו. הייתה גם תחושה שכל המחאות בעצם שוות בחומרתן.

הפעילים המרכזיים של המחאה לא רצו או לא יכלו למקד את כל התנועה לכיוון אחד ברור ובסופו של דבר מרחו אותנו עם "ההישג הגדול" (והיחיד) של הקיץ, חינוך לילדים מגיל 3. אבל האמת שהקשר בין כל או רוב הנושאים היה שם כל הזמן ברקע. העובדה שהדברים לא נאמרו בבירור אומרת הרבה על תפיסת המציאות שלנו ועל התקופה בה אנחנו נמצאים – היא איננה מעידה על תקפותן או אי תקפותן של נושאי המחאה.  

אכן, המחאה הייתה מפוזרת ורוב הזמן היה חסר חוט מקשר. אבל העדר הקישור לא מעיד על העדר בעיה אלא על טבעה של הבעיה. כפי שאומרים "מרוב עצים לא רואים את היער": היער הוא השיטה עצמה וביתר שאת הרעיונות שעומדים בבסיסה. מה שמשותף להעדר דיור ציבורי, תפקוד לקוי של רשויות רווחה וחינוך, וזכויות עובדי קבלן זה שכולם תוצר של מה שנקרא באופן אירוני "שוק חופשי". אם נסתכל על הדברים מן הצד השני מדוע בישראל של שנות השבעים רמת האי שוויון הייתה מן הנמוכות בעולם המערבי והיום היא מהגבוהות? כנראה לא בגלל שתאוות הממון נולדה  בעשרים שנה האחרונות. המצב היה כפי שהוא היה (אם כל הבעייתיות הרבה של שלטון מפא"י) בגלל שהמדינה דאגה באופן אקטיבי שכך יהיה. כיום המערכת כולה נעה ומונעת על ידי ולטובת ההון. המדינה דואגת לכלכלה, אבל כשאומרים כלכלה הכוונה לסטטיסטיקות שמשקפות רק חלק קטן של האוכלוסייה.  כפי שכתב פעם אורי רם, במדינת ישראל (וגם ובהרבה מקומות אחרים כמובן) כלכלה וחברה הם שני דברים שונים לגמרי. פעולה שיש לה השלכות חברתיות חיוביות ללא החזר כספי היא פעולה שנוגדת את ההגיון הבסיסי ביותר במערכת. היא תעשה אך ורק לצרכי תעמולה וזריקת עצם לריצוי האוכלוסייה. 

כתבתי על זה כבר הרבה, ודיברתי עוד יותר הרבה ואני מתחיל להרגיש קצת טרחן (לא סתם הרשומה הזו מוטלת לפני כבר כמה שבועות). השורה התחתונה היא זאת: אם כל הביקורת על המחאה החברתית האם מישהו יכול להכחיש שיש לנו כאן בעיות רציניות? שחברות כח אדם מעסיקות אנשים בשכר עבדות? שהקשר בין הון לשלטון הוא כל כך הדוק שחבל אפילו להשתמש במילים שונות? שזוגות צעירים לא יכולים להתקיים בלי עזרה מן ההורים עמוק אל תוך שנות השלושים שלהם? 

 בסוף זה תמיד נגמר אותו דבר. משיכה בכתפיים בתוספת "ככה זה בכל מקום" או "אין מה לעשות  - זה העולם".  

בינתיים כבר כמעט ראש חודש אלול והמילואים האלה נשכחו ממני כפי שמהמחאה נשכחה מכולם. אחרי שבוע בצפון כולל כנרת, נהר הבניאס, והים התיכון ריח המדבר כבר נשטף ממני לגמרי. ובעודי נוסע בכביש הצפוני והיפיפה מגדות ללהבות הבשן התבשרתי פתאום שאני עומד ערב נסיעה לסין (ועל כך בע"ה ה' ברשומה הבאה מן הצד השני של היבשת)

לשבור את הצום: דיווח קצר על סעודה משותפת של יהודים וערבים במוצאי צום תשעה באב

הרעיון היה פשוט ויפה. מכיוון שט' באב השנה יצא בתוך הרמאדן עלה רעיון לשבור את הצום יחד, יהודים וערבים. היה בו ברעיון הזה את כל האלמנטים לפעילות מוצלחת של ארץ שלום – שכנות, אוכל ודת וכל מה שביניהם -  כידוע, אוכל הוא מרכיב חיוני ביצירת שכנות טובה, נוסיף לזה את השמחה שבאכילה אחרי יום של צום ונזרוק פנימה את המימד הדתי המשותף ונקבל מפגש עם תנאי פתיחה מצוינים.

זה גם נשמע די פשוט. בסך הכל מדובר על ארוחה משותפת. נחלק את הבישולים, מישהו יביא פיתות וכלים חד פעמיים, ונתאסף לארוחה. אף אחד לא יאלץ לסוע מרחקים גדולים מדי – כולנו גרים כאן קרוב. האוכל יפתח לנו את הלב ונוכל לשבת ולהחליף מתכונים אל תוך הלילה.

האמת התגלתה כקצת יותר מורכבת. בסוף השבוע שעבר הסכמתי בשמחה לארח את הארוע בביתנו בתקוע, בלי לחשוב על זה הרבה. במהלך השבת, אשתי שולי נזכרה שבעלת הבית שלנו באה ממשפחה שכולה. הפיגוע שבה בני משפחתה נרצחו הוא טרי יחסית והתאפיין באכזריות בלתי רגילה. מעולם לא דיברנו איתם על זה או על הפעילות שלנו אבל פתאום עלתה המחשבה שאולי הארוע הזה בגינה המשותפת שלנו עלול לגרום לה אי נוחות גדולה. בבוקר הצום התברר שהחששות האלה התאמתו ושלא נוכל לעשות את זה אצלנו.

בגדול, הצום רובו ככולו הוקדש למציאת מיקום אלטרנטיבי שנמצא לבסוף כשעה וחצי לפני הארוע. בנוסף לחיפושים אחר מיקום נעשה מאמץ קדחתני להשיג אישורי כניסה לפלסטינים. כניסה ביום זה פשוט יחסית אבל כניסה בלילה דורשת אישור של מח"ט הגזרה שלא היה זמין. לבסוף נאלצנו להפעיל את הרב פרומן שהתקשר לאלוף הפיקוד (!) רק כדי שארבעה ערבים יוכלו לבוא ולאכול איתנו מרק ופיתות בסוף הצום.

האמת שבנסיבות אחרות הייתי נהנה לספר על כל מה שנדרש לעשות לטובת הפעילות הזאת. זה היה יכול להיות סיפור נהדר אם הייתי מצליח לראות בארוע שהתרחש נצחון. הצלחה אנושית מול הביורוקרטיה, נצחון הרצון הטוב מול החשדנות והיאוש. אבל אני לא רוצה לספר את הסיפור הזה כי הארוע שהיה, כשהוא נמדד מול המאמץ שהושקע ומול ההזדמנות המבטיחה היה בעיני מאכזב ביותר, מסיבה אחת מרכזית: למקום הוזמנה העיתונות ובמקום ארוע אנושי אמיתי היה שם ארוע תקשורתי מנוהל ביד רמה. במקום מפגש היתה שם הצגה על מפגש -  תאטרון ארץ שלום.

חשוב לומר משהו בשלב הזה. הפעילים בארץ שלום הם מהאנשים הטובים ביותר שהכרתי. הם טובים לא רק בכך שהם רוצים טוב באופן כללי אלא בכך שהטוב שאליו הם מייחלים הוא הטוב הכללי, הטוב של כל מי שנמצא כאן באזור.

איו כאן, במילים אחרות מחסור של רצון טוב. מה שחסר בכל המפגשים האלה הוא עומק, כלומר היכולת להגיע מן הפוליטיקה הלאומית אל השורש האנושי של הנוכחים. בהקשר הזה היו לי תקוות גבוהות מן הארוע (ככל הנראה גבוהות באופן לא מציאותי לחלוטין). כפי שאמרתי כבר, חשבתי שההקשר הדתי, האוכל והשמחה יכולים לעזור לנו לשבור את הקרח ולהגיע למקומות אחרים (כלומר, לא לנהל עוד שיחה בעד ונגד מדינה פלסטינאית).

מה שהיה בסופו של דבר זה ארוע שהתרחש מסביב לשולחן במרחב קטן שהוקף על ידי כמה צלמים ועיתונאים עם מצלמות גדולות, חצובות ואורות מסנוורים. בראש השולחן ישב הרב פרומן ולידו איש דת (שכחתי את שמו, אולי בגלל שלא יצא לי להחליף איתו מילה). שניהם אמרו את הדברים הרגילים על חשיבות השלום ועל היכולת של אנשי דת להגיע לשלום אמת וכו'. חוץ מן הרב ומחברי ארץ שלום הגיע חברנו זיאד מחוסאן עם בנו, איש הדת המוזכר ועוד בחור מבית לחם שישב בצד. בשלב מסוים התקשורת יצאה להתארגנות והשתררה שתיקה מביכה. על מה כבר אפשר לדבר?

אבל למזלנו הם חזרו וההופעה המשיכה. נסיון לשיר ביחד לא עלה יפה ואז הגיע הרב צוריאל קריספל והציל את המצב בשירת הפתיחה של אחד משיריה של אום כולתום. חברתנו תומר דבורה פטפטה בערבית עם האיש מבית לחם והאווירה הייתה סך הכל שמחה. כמו כן, אין הנחתום מעיד על עיסתו אבל המרק עוף שלי יצא טעים וגם שאר האוכל היה מצוין ובשפע. אחרי שהמצלמות התפנו, הפלסטינאים יצאו במהירות לבתיהם, ואחרי זמן קצר ונקיונות כולם הלכו הביתה.

 כל מי שהיה שם מן הצד שלנו השקיע בערב הזה – בקניות, הכנות, טלפונים ונקיונות אחר כך. מן המיילים שעברו בינינו לפני הארוע היה נשמע שאנשים גם מתרגשים לקראתו מאד. זאת הסיבה שבגללה אני כותב את הדברים בכאב גדול. אז נכון, כמובן שהארוע היה חיובי ושיכול מאד להיות שיצאו ממנו דברים טובים. כפי שאומר ר' נתן בכמה מקומות, אדם צריך לדעת ולהאמין "שאין תנועה הפונה אל הקודש נאבדת חס וחלילה" – ברור לי שהרצונות הטובים של כל הנוכחים והמשתדלים אינם לריק. אבל התחושה שאיתה יצאתי היא שבעצם לא פגשתי אף אחד. לא דיברנו לא על הרמדאן ולא על תשעה באב, לא על שכנות ולא על אוכל. באנו, הצטלמנו וכשאורות כבו הלכנו הביתה.

המסקנה שלי מכל הנ"ל היא שהפצה זה דבר חשוב אבל צריך לבדוק אם יש משהו להפיץ. אין לי בעיה שיבואו להסריט מפגש שגרתי עם חברים הבעיה מתחילה כשמצלמים מפגש ראשוני עם מישהו שמעולם לא פגשתי ומצפים לראות אינטימיות. זה מזויף. כפי שאומר לנו הנביא זכריה בנוגע לצומות:

כּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִי וְצוֹם הַשְבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִירִי

יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָשׂוֹן וּלְשִמְחָה וּלְמעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָלוֹם אֱהָבוּ

(ההדגשה שלי)