כל פעם שאני נוסע לאומן קורה אותו הדבר בדיוק. אני מנסה לכתוב יומן מסע ונכשל באופן חרוץ. בדרך לשם הכל עוד זורם יפה אבל ברגע ההגעה זה נגמר. פתאום הכל מופנה למקום אחר לגמרי. עם צאת החג כבר לא כל כך ברור מה קרה ומי היה איפה ומתי, והכתיבה, גם שבועות לאחר מכאן נראית תמיד מוקדמת מדי.
ובכל זאת החלטתי לפרסם פה את מה שכן כתבתי על הדרך לאומן ( באופן פלאי, הצלחתי גם לחזור משם). ולקרוא לזה, באופטימיות, חלק א'.
הדרך הכואבת לארץ ישראל
למרות שאומן היא לא באמת בעולם, בכדי להגיע לשם צריך בהכרח לעבור בעולם. לכן, כשהחסידים אומרים שאומן והציון של הצדיק הם בחינת ארץ ישראל הם מתכוונים לכך ברצינות תהומית. האמירה הזו היא למעשה הבעת רצון: אומן היא מרחב נפרד ומיוחד, מובלעת קטנה של ארץ ישראל שכדי להגיע אליה יש צורך לדלג במהירות האפשרית על פני כל מיני מקומות אחרים. עבור רבים המעבר הזה בעולם הוא מקור לסבל רב ונעשה מאמץ ניכר להקטין אותו ככל האפשר. להיות בעולם ובייחוד להיות בחיכוך קרוב עם אנשי העולם (מה שנקרא "גויים") זה ההפך מאומן, ההפך מארץ ישראל.
באומן מחפשים את הקרוב, את האינטימי, את קרבת השם, את ההדבקות בצדיק, את הקיבוץ הקדוש של אנשי שלומנו. לכן נוסעים בקבוצות, ונוסעים ישר ככל האפשר ומשתדלים לבוא במגע מועט ככל האפשר עם האוקראינים שמזכירים לנו את המציאות הגאוגרפית האומללה שלנו (כלומר, את העובדה שלמרות הכל אנחנו נמצאים באוקראינה). אפילו הביקור בגן סופיה היפה, הגן שרבי נחמן בעצמו אהב מאד, מתואר בדרך כלל כהנאה מהולה בסבל לנוכח העובדה שלא ניתן לבקר שם מבלי להתחכך קצת באוכלוסיה המקומית. (הגן נמצא מרחק הליכה של רבע שעה-עשרים דקות מן הציון ומטבע הדברים הוא מלא במקומיים שעומדים יפה בתפקיד שהוטל עליהם להזעיף פנים ולהעיר הערות לא נעימות מתחת לשפם) לגן סופיה יש דמי כניסה כך שצריך לבקר שם ביום חול, או להתגנב אליו. למעשה ההתגנבות, משהו שאני וויתרתי עליו (האמת שלא הייתי בכלל בסופיה כבר כמעט עשר שנים) יש יתרון עצום בהקשר הזה כי הוא ממתיק קצת את ענין הקשר הבלתי רצוי הזה עם העולם (גם זול, גם משעשע)
זה לא אומר שאי אפשר גם להנות קצת מהסבל הזה. להפך - הרי הטלטול הוא חלק מן הענין. הזרות המובהקת של כל מה שסובב את אומן החסידית (הציון והקלויז), מבליטה את היופי והיחודיות של המקום הזה שבו אפשר לעשות את הבלתי אפשרי. המרחק הזה מן העולם, יחד עם הסתתרות העולם בצורתו הגסה ביותר מעבר לפינה מאפשרת כפילות פלאית. באומן אפשר להיות על קו התפר שבין הטומאה לטהרה - להיות בארץ ישראל וגם לכסוף אליה.
בשדה תעופה אחד
אבל עבורי, אני חייב להודות שהמגע עם העולם במקום כמו שדה התעופה באיסטנבול הוא סוג של מתנה. ההנאה רק מהתבוננות במגוון הפרצופים שעובר לפני היא אינסופית ממש.
כמו אומן, גם שדה התעופה הוא מרחב מנותק – לא ממש מקום. אני לא הראשון ששם לב לעובדה שכל שדות התעופה הגדולים בעולם בנויים באותה הצורה בדיוק. למרות שבטורקיה חנויות הספרים והמסעדות מציעות ספרים בטורקית ואוכל טורקי, ולמרות שבדיוטי פרי עומד מישהו שמוכר ממתקים מסורתיים עם תחפושת מסורתית זולה, הדרך שבה הסחורה מוצגת, עיצוב החנויות והמרחב ביניהם הוא זהה לשדות התעופה בכל מקום בעולם. [מאוחר יותר התגלה לי שדווקא שדה התעופה באודסה הוא חריג בהקשר הזה. למעט הדיוטי פרי הזעיר, התחושה שם דומה יותר לתחנת רכבת סובייטית, אולי קצת יותר נקיה].
הסטנדרטיות הזו מעניקה לנו בטחון וסוג מיוחד של הנאה. הסוד טמון בפחד מן מהגילוי הבלתי נמנע שהעולם שאליו נגיע כשהמטוס שלנו ינחת יהיה מוזר ובלתי מזוהה. מאחורי הדלתות של שדה התעופה כולנו זרים. לכן החלטנו לרפד לעצמנו קצת את הנחיתה. שדה התעופה זו גרסה מרוככת, עם הגיון מוכר של המקום בו אנחנו נמצאים. הכל מסומן ומואר, התנאים ברורים ופשוטים. הבטחון האשלייתי הזה באי ההשתנות, החלום על כך שכל המקומות נוחים במידה זהה, החלום הזה הוא סם הרגעה שגורם לנו לרצות להשאר כאן. כשחושבים למשל, על משא ומתן ממושך עם נהגי מוניות אוקראינים שדה התעופה הנייטרלי הזה נראה פשוט נהדר.
אבל מה אפשר לומר על הדבר עצמו?
קמתי והלכתי לאומן ומטבע הדברים אני נשאל מה היה שם. אני עדיין לא יודע מה לענות על השאלה הזו. אומן זה מאמץ מרוכז - לומר הרבה תיקון הכללי, להיות הרבה בציון, לדבר דיבורים של אמת, לרקוד כמה ריקודים של אמת. וזה גם הרבה מאד תה ורוגעלעך בהכנסת אורחים, ולפגוש חברים שרואים רק שם. באומן יש אוקינוס שלם מלא וגדוש, של מחשבות וכוונות טובות, ופדיונות ותחינות. כולם באים בשביל הצדיק ורוצים לקחת משהו ממנו חזרה הביתה, אל תוך הזמן והמקום שלהם. אבל כפי שאמרתי, מוקדם מדי לדבר.
ובכל זאת אספר רק את זה: כשהגעתי, בלילה שבין שלישי לרביעי לשמחתי מצאתי דירה במהירות והלכתי מיד לציון, למקום ההשתוקקות. כשנכנסתי,הייתי עדיין מבולבל וחושב את המחשבה שגם היא חלק בלתי נפרד מאומן - "למה באתי לכאן בכלל?" ראיתי מיד את הרב מנחם פרומן יושב על כסא גלגלים ופניו לציון. לפתע, מתוך כל המולת התהילים, הצעקות, וחיקויי הצעקות, שמעתי מפיו צעקת אמת, ונזכרתי. 
