ההתחברות

על היהודים שבחרו לשכוח ועל אלה שמנסים להזכר

לאחרונה קראתי חוברת שהתגלגלה לידי עם הכותרת "ההתחברות" בעיית ארץ ישראל שורשיה ופתרונה" (מצאתי אותה, באופן מוזר,  בבית הכנסת הספרדי בתקוע). הכותב, איש הייטק בשם צבי מסיני מביא ראיות רבות לכך שהפלסטינים ובייחוד תושבי יהודה ושומרון הם בחלקם הגדול צאצאי יהודים שמעולם לא עזבו את הארץ אך נאלצו בשלב מסוים לקבל עליהם את האיסלם. למעשה,  התאוריה עצמה מסתובבת כאן כבר לא מעט שנים ומסיני מביא הרבה ראיות שאסף הנשיא לשעבר יצחק בן צבי. מעבר לחומר של בן צבי החוברת מכילה ראיות המבוססות על שמות משפחה ומקומות, מסורות יהודיות שנשתמרו במקומות שונים ומחקרים גנטים המוכיחים קרבה גנטית יוצאת מן הכלל בין יהודים לפלסטינים. לאור כל זאת מגיע מסיני למסקנה שכ-80% מערביי ארץ ישראל הם יהודים במקור.

שמתם לב שאני לא מתעכב על הראיות שהם מרתקות אבל תוכלו לקרוא אותם בעצמכם. כמו כן אינני מעונין להכנס לדיון אמתיותה של הטענה וסדר הגודל שלה, למרות שנדמה לי שניתן לומר בוודאות יחסית שיש משהו בטענה הזו לפחות באזורים מסוימים (נראה שהראיות החזקות ביותר הם לגבי תושבי הר חברון שהאסלום שלהם היה מאוחר יחסית). נשאלת גם השאלה מה בכל זאת האפשרות האמיתית להשתמש באינפורמציה הזו לשינוי המצב הנוכחי. הצעתו של מסיני מתבססת על יכולתנו לשכנע את הפלסטינים כי הם יהודים וכי החברה בישראל תקבל אותם בזרועות פתוחות ובמקביל לשכנע את המדינה לערוך מעין גיור אזרחי מזורז עם משמעות לאומית ולא דווקא דתית. (התימצות הקצר הזה של ההצעה המובאת בחוברת הוא לא לחלוטין הוגן. למי שמעוניין להתעמק, הנה החוברת במלואה

:http://the-engagement.org/files/engagement_booklet_hebrew_NEW1.pdf) בכל מקרה, קשה לראות מהלך כזה מתרחש במדינה בה אפילו גיורים לחומרה של אנשים שכבר הוטמעו בחברה הישראלית באים תחת מתקפה מצד רבנים מסוימים.

אבל מכיון שאין לי דרך להכריע לגבי אמיתות התאוריה או משמעותה אני מרשה לעצמי להתייחס אליה לכל הפחות כאל משל, או כאמצעי להתבוננות אחרת לגמרי על ההיסטוריה של עם ישראל. כיום הרבה מאיתנו מודעים לכך שהרומאים לא הגלו את עם ישראל מארצו -  הרי המשנה והתלמוד הירושלמי נכתבו במלואם לאחר מרד בר כוכבא ויהודים המשיכו להוות רוב בארץ במשך מאות שנים לאחר החורבן. למעשה, החיים הפכו פה לקשים ביותר עבור יהודים והיישוב לאט לאט התרוקן. בסופו של דבר אפשר לומר שהיהודים בחרו לדבוק ביהדותם על פני השארות בארץ ישראל. זוהי בעצם בחירתו של רבן יוחנן בן זכאי שוויתר על ירושלים לטובת יבנה וחכמיה וסלל את הדרך ליהדות שאיננה תלויה במיקום פיסי. זוהי גם עמדת ההלכה הרשמית: מותר לעזוב את ארץ ישראל על מנת ללמוד תורה.

התאוריה כאן מעלה אפשרות אחרת. מה היה קורה אם היה נודע לנו שבחירתו של רבן יוחנן לא הייתה מובנת מעליה ושהיו יהודים אחרים, לא מעטים, שבחרו אחרת. היתכן שהפלסטינאים הם בגופם, עדות חיה לבחירה האחרת הזו, על כל תוצאותיה? ואולי הסכסוך ביננו איננו תוצר של כעס על גזל של אדמה או על תבוסה אלא כעס עמוק יותר בין אלה שבגדו באדמה ובחרו בגלות, שבחרו בתורה שאיננה תלוית מקום לבין אלה שבחרו בארץ ושכחו את בעל הבית האמיתי. ("והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי") אחת הראיות המעניניות ביותר המובאת בחוברת נוגעת לחמולת אל קוואזבה המעידים על כך כי שמם המקורי היה כוזיבא שמוצאם מכפר בשם דומה. וכי הם בני משפחתו של בר כוכבא. שמו של בר כוכבא גיבורה של הציונות ורעיון הדבקות בארץ הוא מרתק בהקשר הזה. האם זו הייתה גם בחירתו ומורשתו, לדבוק באדמה בכל מחיר?

יכול להיות שאלה שנשארו ראו בהשארותם בארץ את עיקר היהדות אבל באותה מידה יכול להיות שהם פשוט לא יכלו להתנתק ממנה. יכול להיות שהם אונסו בכוח אבל סביר לא פחות שהם פשוט זלגו אט אט אל האיסלם שהיה נראה להם אולי לא שונה בצורה משמעותית ממה שהם הכירו. הם  פשוט רצו להשאר, לא כדי לשמור על שנת השמיטה או להניח פאה בשדות (מעניין שבכל העדויות אין כל התייחסות למצוות התלויות בארץ), אלא פשוט משום שזה מה שהם היו, שייכים לאדמה.

מי הוא המבורך כאן ומי הוא המקולל? מי המתקן ומי המקלקל? הם נשארו ושמרו על השמות העתיקים של הכפרים אבל שכחו את שם אביהם. הם לא קיימו כל קשר עם אחיהם שבגולה, שעזבו את הארץ. הם לא ייחלו לגאולה, לא ניסו להחזיר את העבודה למכונה, שכחו את העבר, חיו בהווה המתמשך. אותנו, הארץ הקיאה. אלה שעזבו היו תמיד בעבר או בעתיד, לעולם לא בהווה כי ההווה היה עלוב ודל. היהודים של הגלות ספרו כל שנה את ספירת העומר וניסו להזכר בשדות חיטה שנקצרו פעם, במקומות רחוקים. היהודים הנשכחים שחיו כאן קצרו את החיטה הזו, ואכלו את התבואה החדשה, בדממה.  מי שהיה בגלות חי תחת שכבות מצטברות  של זכרון כבד על מה שאיננו. מי שהיה כאן, התמסר לשכחה עד שנותרו רק סיפורים של זקנות על נרות בערב שבת.

האירוניות אינסופיות ויפיפיות  (ואולי יפות מדי עבור המציאות). שהרי בסופו של דבר מי שהוביל את החזרה לכאן, התנועה הציונית, הייתה תנועה של שכחה, שרצתה להתנער מהגלות ולשכוח אותה. שבתוכה אולי הסתתרה מחשבה שכזאת, שהבחירה לעזוב אז הייתה מוטעית, שעדיף היה להשאר כאן למרות הכל. חלק אפילו אמרו את זה במפורש – התנועה הכנענית ראתה בשיבה לארץ שיבה לעבריות קדומה, טרום יהודית, לזהות שמה שעומד במרכזה היא עצם הנוכחות כאן במרחב הזה. אילו היו שוליים קיצוניים אבל יסודות הרעיון הזה ניכרים בציונות כולה. לכן העדפת והאדרת התנ"ך וניכור לתורה שבעל פה, לכן הדיבור על דמותו האגדית של בר כוכבא (שצאצאיו, אולי נשארו כאן), ולכן המיתוס שכולנו למדנו על כך שהרומאים הגלו את עם ישראל מארצו, שמכסה על האמת המביכה שבבחירה ההיא.

צבי מסיני טוען שרוב הפליטים הערבים של 1948 שהיו ממישור החוף היו חדשים יחסית בארץ ישראל, ואי לכך, ערבים אמיתיים, כלומר, לא אחים אבודים אלא בני דודים בלבד. אבל כיון שאנחנו מפליגים אל מחוזות האירוניה בחוסר אחריות שכזה, כמה מוזר, שדווקא אנחנו הבאנו לעקירתם מהארץ.  כמה משונה היא ההתחלפות הפתאומית הזו בתפקידים – הם מתגעגעים ונצמדים למפתחות הבית החלודים ואנחנו כאן, חיים את חיינו.

למרות הפיתוי, אני אמנע מפרשנות נוספת. החלטתי להביא את זה בעיקר בגלל שמשהו ברעיון שהסכסוך הזה הוא קומדיה של טעויות ושכולנו פשוט ממתינים לכך שהשחקנים יורידו את המסכות, נוסך בי רוגע. (ורוגע זה לא דבר קטן כאן במזרח התיכון).