מעשה
בשני ציירים
מעשה במלך אחד שבנה לעצמו פלטין וקרא לשני
אנשים וציוה אותם שיציירו את הפלטין שלו. וחילק להם את הפלטין לשני חלקים, היינו:
שמחצה הפלטין יהיה מוטל על האחד לציירו, ומחצה השני יהיה על השני לציירו. וקבע להם
זמן שעד אותו הזמן מחויבים הם לציירו.
וילכו להם שני האנשים. הלך אחד מהם ויגע וטרח מאד, ולימד עצמו זאת האמנות
של ציור וכיור היטב היטב עד שצייר את חלקו שהיה מוטל עליו בציור יפה ונפלא מאוד.
וצייר שם חיות ועופות וכיוצא בזה ציורים נפלאים ונאים מאוד. והשני לא שם אל לבו
גזירת המלך ולא עסק בזה כלל. וכאשר הגיע סמוך לזמן המוגבל שהיו צריכים לגמור
מלאכתם, הנה הראשון כבר גמר מלאכתו ואמנותו בחלקו בציור נאה ונפלא מאד, וזה השני
התחיל להסתכל על עצמו, מה זאת עשה שכילה הזמן בהבל וריק ולא חש לגזירה דמלכא.
והתחיל לחשוב מחשבות מה לעשות כי בוודאי באילו הימים המועטים הסמוכים לזמן המוגבל
אי אפשר לתקן עוד, ללמוד לעצמו ולעשות אומנות הציור לצייר חלקו בזה הזמן המועט, כי
היה סמוך מאוד למועד הקבוע להם. ונתישב בדעתו והלך והטיח כל חלקו במשיחת סממנין
ועשה ברק שחור על כל חלקו והברק היה כמו אספקלריא ממש, שהיו יכולין להראות בו כמו
באספקלריה. והלך ותלה וילון לפני חלקו להפסיק בין חלקו ובין חלק חבירו.
ויהי כי הגיע מועד הקבוע שקבע להם המלך, הלך
המלך לראות תבנית מלאכתם אשר עשו באילו הימים. וראה חלק הראשון שהוא מצויר בציורים
נפלאים מאד, וחלק השני היה תלוי בוילון וחושך תחתיו ואין רואין שם מאומה. ועמד
השני ופרש את הוילון וזרחה השמש ובאה והאירה כל הציורים הנפלאים כולם בחלקו, מחמת
שהיה שם הברק שהיה מאיר כמו אספקלריה. על כן כל הציפורים, המצוירים בחלק הראשון,
ושאר כל הציורים הנפלאים, כולם נראו בתוך חלקו, וכל מה שראה המלך בחלק הראשון ראה
גם כן בחלקו של זה. ונוסף לזה שגם כל הכלים הנפלאים וכל דברי האמנות, שהכניס המלך
לתוך הפלטין, כולם נראו גם כן בחלק השני, וכן כל מה שירצה המלך להכניס עוד כלים
נפלאים לתוך הפלטין יהיו כולם נראים בחלקו של השני. והוטב הדבר לפני המלך (ויותר
מזה איני זוכר).
(חיי
מוהר"ן, סיפורים חדשים, צ"ח(
המעשה
הזה הוא סיפור עתיק שמקורו ככל הנראה מן המזרח הקרוב המוסלמי. גרסאות של הסיפור
נמצאות אצל רזאלי וגם אצל ג'לאל א-דין רומי. (על הדמיון והשוני בין הסיפורים כבר
עמד זאב קיציס במאמרו היפה על הסיפור וגלגוליו שניתן למצוא אותו כאן: https://www.bmj.org.il/userfiles/akdamot/22/Kitsis.pdf). בגרסה הסופית של
הסיפור מדובר בתחרות בין הציירים הסינים לציירים היונים (ר' נחמן, כדרכו, דיבר על
עבודת הפרט - הצייר הבודד, ולא על קולקטיב).
הנה כך בגרסתו של אל רזאלי, מתוך האנתולוגיה הסופית של שרה סבירי:
"סיפרו
כי אנשי סין ואנשי יון התפארו לפני אחד המלכים על יפי אמנות הצירו ועיצוב הצורות
שלהם. נמלך המלך בדעתו שיטיל עליהם לצייר איזו דמות [ויתחרו ביניהם]. ייחדו כל
קבוצה מדור נפרד ובין המדורים תלו מסך, כדי למנוע מאנשי הקבוצה האחת להציץ במעשי
חברתה. היוונים רכשו צבעים נפלאים בממון רב, ואילו אנשי סין נכנסו למדורם בלי שום
צבע, אלא התחילו ללטש ולמרק את הקיר שלהם. משסיימו אנשי יוון את מלאכתם, העמידו
אנשי סין פנים שגם הם סיימו. השתומם המלך כיצד סיימו את מלאכת הציור ללא צבעים.
שאל
אותם: איך סיימתם ללא צבעים?
אמרו:
אל תדאג! הרימו את המסך.
הרימו
את המסך והנה על פני הקיר שלהם מתנוצצים הציורים הנפלאים שציירו אנשי יוון, והם
מבריקים וזוהרים יותר משל הללו [היוונים] שכן מרוב שמירקו [הסינים] את הקיר שלהם נהיה לאספקלריה מלוטשת. כך גם
ידידי האל: שוקדים הם על טיהור הלב, מירוקו וליטושו עד שגילויי האמת מתנוצצים
בתוכו באור שאין גדול ממנו – כמותם כציירים בני סין. ואילו החכמים והמלומדים
שוקדים לרכוש ידע ולעצב את צורותיו בתוך הלב – כמותם כאנשי יוון"
הגירסה
של רומי דומה מאד (הוא מחליף בין היונים לסינים) אם הבדל משמעותי אחד – בסיפור של
רזאלי, למרות שהחידוש המפתיע נמצא אצל ידידי האל המלטשים הסינים, המספר משבח את
שני הקבוצות (ואכן, יש בזה הרבה הגיון בהתחשב בעובדה שפעולתה של המראה שיצרו
הסינית תלויה בעבודתם של הציירים "האמיתיים"). רומי לעומת זאת דואג
לעקוץ את הציירים וליצור היררכיה ברורה בינם לבין המלטשים:
"ישנה
דרך המובילה מכל-הצבעים להעדר צבע. דע, כי הריבוי הנפלא של העננים נובע מפשוטתם של
השמש והירח....
האמנות
היונית היא דרכם של הסופים. הם לא לומדים ספרי פילוסופיה.
בטהרתם הם
מקבלים ומשקפים את הצורות המופיעות בכל רגע,
מכאן, מן
הכוכבים, מן התהום." (ג'לאל א-דין רומי, בתרגום חופשי שלי מתרגומו של קולמן ברקס)
לעומת
הסיפור של רומי ורזאלי, הסיפור בגרסתו של ר' נחמן הוא קצת מטריד. אצל הסופים,
המשקפים-מלטשים מתוארים כאנשים רציניים מאד – יש להם תוכנית ברורה, והם עובדים קשה
כדי להשיג אותה. מירוק הקיר היא עבודה מפרכת, בוודאי לא פחות ממלאכת הציור כפי
שעבודתם הפנימית של "ידידי האל" הסופים דורשת התמסרות ועבודה קשה, לא
פחות מיגיעתם של בעלי הנגלה, הפילוסופים ואנשי החוק.
אצל ר' נחמן
לעומת זאת, הצייר השני, המשקף, מתואר כסוג של שלומיאל. על פניו נראה שבתחילתה של תחרות
הציור הזו בארמון המלך, הוא חשב לעשות משהו דומה למה שנעשה על ידי יריבו. בחירותו
לצבוע את הקיר בשחור מבריק לא נבעה מיגיעה והתבוננות אלא מן הצורך לעשות משהו ברגע
האחרון מתוך הכרה כי במובן הפשוט ביותר הוא
לא עמד בגזירת המלך. זכייתו בחיבת המלך היא כמעט מקוממת – מדוע ההברקה
המקרית של בסוף התחרות שקולה לטרחה ולעמל של הצייר השני, זה שקיים את דבר המלך
כפשוטו? קיציס רואה בהעלאת קרנו של הצייר השני בסיפור ביטוי לדגש שנותן ר' נחמן
למקוריות בעבודת ה'. כך הצייר השני מאופיין ב"חשיבה מקורית, כושר
המצאה ואישיות רבגונית. הצייר הראשון הוא אומן צייתן, הוא "חסר סיפור" - דמותו אינה משתנה לאורך הסיפור. הצייר השני
הוא אמן נועז, מקורי, אולי אפילו חוצפן - אך בעל דמות דינמית ובלתי צפויה מראש".במחשבות
לקראת ראש השנה לפתע עלה בדעתי שר' נחמן מנסה לומר לנו עוד משהו. משהו על העמידה שלנו
מול המלך.
בהליכה
לקראת יום הדין, היום המיועד לסיום התחרות נזכר ה"צייר" שבעצם הוא בכלל
לא יודע לצייר. אין לו מושג איך לעשות את זה והזמן ללמוד את המלאכה הזו קצרה מדי. בהכרה
הזו, הוא משיל מעליו את התווית שמישהו (הוא עצמו? אולי המלך? זה לא לגמרי ברור)
הדביק לו, בזמן כלשהו בעבר. השחרור הזה מוביל לרגע של אותנטיות - הצבע השחור שהוא מטיח בקירות הוא הריק שלו, נקודת
האמת של מצבו הנתון. בסופו של דבר האפקט זהה לזה שמיוצר על ידי הציירים של רזאלי –
הלב הופך למראה שמשקפת את המציאות אבל כאן מדובר על משהו שמתרחש לא בעקבות יגיעה ממושכת
של ליטוש אלא ברגע אחד של גילוי, רגע בו
האמת נאמרת, הצייר חושף את עצמיותו על כל פגמיה. באופן אופייני לר' נחמן, הסיפור
הזה הוא מעודד לשלעפערים - אנשים כמוני
שמתעוררים בבוקר רגע לפני ראש השנה ומגלים שבעצם שהם בכלל לא התכוננו לפגישה
החשובה הזו, שמאוחר מדי ושבעצם הם לא יודעים כלום. ר' נחמן מגלה שיש מוצא, המפגש
מתרחש על רקע הויתור על הציור וכל דמיונותיו –הויתור שמתבטא בהטחת הצבע השחור על
הקיר. באופן פרדוכסלי, דווקא החושך הזה כשהוא משקף את מקומו האמיתי של האדם, מגלה
את האור של המציאות בכללותה (הארמון על כל ציוריו וכליו).
וכך הוא
אומר במקום אחר:
"הַמַּשְׂכִּיל
הַמֵּבִין יֵשׁ לוֹ לְהִתְפַּלֵּל כָּל יָמָיו שֶׁיִּזְכֶּה פַּעַם אֶחָד כָּל
יְמֵי חַיָּיו לְדַבֵּר דִּבּוּר אֶחָד שֶׁל אֱמֶת לִפְנֵי ה כָּרָאוּי וְיֵשׁ
בָּזֶה כַּמָּה מַדְרֵגוֹת וּמִי שֶׁזּוֹכֶה לִבְחִינוֹת אֱמֶת הָאֲמִתִּי אֲזַי ה
אוֹר לוֹ וַאֲזַי הוּא מֵאִיר בְּעַצְמוֹ, כִּי נִתְלַבֵּשׁ בּוֹ אוֹר ה אַך מִי
שֶׁעֲדַיִן לא הִגִּיעַ לְמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה שֶׁל אֱמֶת וְעַל כָּל זֶה הוּא
בְּמַדְרֵגָה שֶׁל אֱמֶת אַף כִּי אֵינוֹ מֵאִיר בְּעַצְמוֹ, מֵאַחַר שֶׁלּא הִגִּיעַ
לָאֱמֶת הַנָּכוֹן עַל כָּל זֶה הָאֱמֶת הוֹעִיל שֶׁיּוּכַל אַחֵר לְהָאִיר בּוֹ
וְגַם בָּזֶה מַדְרֵגוֹת וְעִנְיָנִים, יְבִינֵם הַמַּשְׂכִּיל בְּעַצְמו....
...עִקַּר
הַכַּוָּנָה שֶׁכַּאֲשֶׁר הוּא מְשֻׁקָּע בְּתַכְלִית הִתְגַּבְּרוּת הַחֹשֶׁך
וְהַקְּלִפָּה וְהוּא כָּלוּא וּמְסֻגָּר בְּתוֹך הַחֹשֶׁך אֲפֵלָה הַמְסַבֶּבֶת
וּמַקֶּפֶת אוֹתוֹ מִכָּל צִדֵּי צְדָדִים בְּכַמָּה סִבּוּבִים רַחֲמָנָא לִצְלָן
וְאֵין לוֹ שׁוּם פֶּתַח וְתַקָּנָה וְתַחְבּוּלָה לָצֵאת מִתּוֹך הַחֹשֶׁך אֲזַי
עִקַּר עֲצָתוֹ שֶׁיַּמְשִׁיך עַצְמוֹ לְהָאֱמֶת וְיַבִּיט עַל הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ
וִיבַקֵּשׁ רַק הָאֱמֶת הָאֲמִתִּי וּכְנֶגֶד זֶה אֵין שׁוּם חֹשֶׁך וְסִבּוּב
שֶׁיַּחֲשִׁיך לוֹ כִּי הָאֱמֶת הוּא הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּעַצְמוֹ, וְהוּא
בְּחִינוֹת "ה אוֹרִי" וְכֵיוָן שֶׁה אוֹר לוֹ, אֵין שׁוּם חֹשֶׁך
שֶׁיַּחֲשִׁיך אוֹתוֹ וּבְוַדַּאי יִזְכֶּה לִרְאוֹת הַפְּתָחִים לָצֵאת
מֵהַחֹשֶׁך בִּבְחִינוֹת "פֵּתַח דְּבָרֶיך יָאִיר מֵבִין פְּתָיִים"
כַּנַּ"ל וְהָעִקָּר, שֶׁבִּתְפִלָּתוֹ וּתְחִנָּתוֹ וּבַקָּשָׁתוֹ אַף עַל
פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְדַבֵּר שׁוּם דִּבּוּר בִּתְפִלָּה וְתַחֲנוּנִים
מִגּדֶל הַחֹשֶׁך וְהַבִּלְבּוּל הַמְסַבֵּב אוֹתוֹ מְאֹד מְאֹד מִכָּל צַד אַף
עַל פִּי כֵן, עַל כָּל פָּנִים יִרְאֶה לְדַבֵּר הַדִּבּוּר בֶּאֱמֶת בְּאֵיזֶה
מַדְרֵגָה נְמוּכָה שֶׁהוּא כְּגוֹן לְמָשָׁל, שֶׁיּאמַר: "ה
הוֹשִׁיעָה" בֶּאֱמֶת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר
בְּהִתְלַהֲבוּת וְהִתְעוֹרְרוּת כָּרָאוּי אַף עַל פִּי כֵן יאמַר הַדִּבּוּר
בֶּאֱמֶת, כְּפִי מַה שֶּׁהוּא וְעַל יְדֵי הַדִּבּוּר הָאֱמֶת יִזְכֶּה לִרְאוֹת
הַפְּתָחִים שֶׁבְּתוֹך הַחֹשֶׁך וְעַל יְדֵי זֶה יִזְכֶּה לָצֵאת מֵחֹשֶׁך
לְאוֹר, וּלְהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי, וְכַנַּ"ל (ליקוטי
מוהר"ן קמא, קיב)
ה'
הושיעה. לשנה של אור ודיבורי אמת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה