המפקד המגיפה וגילוי המקום (מחשבות לימי הקורונה)

מחשבות בעקבות לימוד בספר הזוהר פרשת ויקהל  (עם אבישר הר שפי, אורי סרי לוי ודוד דביר)

ותפילה לגילוי בסוף ההסתרה

זוהר ויקהל עוסק במגיפה שארעה בסוף ימיו  של דוד, ארוע המתואר בפרקים האחרונים בספר שמואל וגם בדברי הימים א (פרקים כא-כב). היא פורצת בעקבות החלטתו של דוד לערוך מפקד של העם, מעין נסיון לסכם ולכמת את מלכותו הארוכה והמוצלחת. המפקד עצמו שנערך על ידי יואב במשך כתשעה חודשים מוצג מלכתחילה כעצתו של הסטרא אחרא ומסתיים בהכרה הפתאומית והמיידית של דוד בכך שזו הייתה טעות חמורה. במגיפת הדבר שמכה את ישראל בעקבות המפקד מתים 70,000 איש.

את הקשר בין המפקד למגיפה מסביר המלבי"ם בכך שהקיום וההתרבות הם נס. המפקד חושף את הנס משום "שה' לא ישדד את המערכה בפרסום , רק בהסתר ולכן כל עוד שאינם נמנים יפרו וירבו בדרך ניסי". בנוסף , הספירה מוסברת כמעשה שמפרק את החברה לאטומים ובכך חושפת את הפרט לסכנה : "כי כל עוד שהעם מתאחדים והם כולם כאיש אחד זכות הרבים גדול מאד אבל כשמונים אותם שאז יתחשב איש איש לבדו, יחופשו עוונותיו ויהיה בהם נגף". מסתבר  להוסיף בהקשר הזה ובאופן שקל לנו להבין בתקופתנו, כי הספירה היא לא רק אקט של פירוק חברתי אלא גם מעשה של דה-הומניזציה והפיכתו  של האדם לפרט סטטיסטי.

 כך או כך, המפקד נתפס כסוג של חשיפת יתר עם תוצאות הרסניות. החידוש של הסיפור הזה הוא שהחשיפה הזו גם מגלה משהו מהותי ביותר - את מקום המקדש. בשיאה של המגיפה דוד רואה את המלאך המשחית:

"וַיִּשְׁלַח הָאֱלֹהִים מַלְאָךְ לִירוּשָׁלִַם, לְהַשְׁחִיתָהּ, וּכְהַשְׁחִית רָאָה יְהוָה וַיִּנָּחֶם עַל-הָרָעָה, וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ יְהוָה עֹמֵד, עִם-גֹּרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי. וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, נְטוּיָה עַל-יְרוּשָׁלִָם; וַיִּפֹּל דָּוִיד וְהַזְּקֵנִים מְכֻסִּים בַּשַּׂקִּים, עַל-פְּנֵיהֶם" (דברי הימים א, כא:טז)

חזיון המלאך במקום הגורן מלווה בהוראה לרכוש את הגורן מארנן  ולהקים שם מזבח:

בָּעֵת הַהִיא--בִּרְאוֹת דָּוִיד כִּי-עָנָהוּ יְהוָה, בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי; וַיִּזְבַּח, שָׁם.(שם, כט)

ובסופו של דבר להכריז/ לגלות כי זה לא סתם מקום אלא נקודת המרכז של המציאות כולה:

 וַיֹּאמֶר דָּוִיד--זֶה הוּא, בֵּית יְהוָה הָאֱלֹהִים; וְזֶה-מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה, לְיִשְׂרָאֵל. (שם, כב:א)

על פי הזוהר המלאך שעומד במקום הגורן מעורר  את מבטו של הקב"ה והראייה הזו מזכירה את ראייתו של יצחק אבינו העקוד באותו המקום ומעוררת רחמים  : "כיון דחמא קב"ה ההוא אתר, אתמלי רחמין..מהו "ראה ה'?" חמא עקידת יצחק בההוא אתר ותב וריחם עלייהו מיד" [כיון שראה הקב"ה את אותו המקום נמלא רחמים. מהו "ראה ה'?" ראה עקידת יצחק באותו מקום ושב וריחם עליהם מיד] בנוסף, שמו של בעל הגורן שנכתב לעתים ארנן ולעתים ארונה, רומז ע"פ הזוהר לארון הברית שאמור למצוא את מקומו שם.  

הגילוי הזה מתרחש דווקא בגורן.  במאמרו על גבולות הקניין הפרטי מסכת פאה,  מראה  הרב דב ברקוביץ  שהגורן מסמל את נקודת המעבר מן הטבעי אל האנושי משום שרק מרגע איסופה של התבואה אל הגורן הופכת התבואה לרכוש פרטי: 

  

" הגורן לובש רובד סמלי מובהק כנקודת מעבר מתחום ההופעה הברורה של העולם כרכושו של הבורא, להופעה סמויה של מציאות זו תוך כדי התהוות רשויות כלכליות, פרטיות וציבוריות. חומר גלם המשקף ברכת חיות אלוהית נהפך בגורן לברכת חיים אנושית שרק האדם מסוגל להפיקה. הגורן משקף את הפיכת חסד האל שבטבע הגולמי, לחסד היוצר את המחיה הממשית של האדם על-ידי כוחות היצירה שניתנו לו"

כך, חטא המפקד, הסטטיסטיקה האנושית שנועדה להאדיר את שמו של המלך מקבלת תפנית דרמטית - האטומיזציה של החברה מומרת בגילוי המקום האחדותי, מקום המקדש, נקודת המפגש בין שמיים לארץ. ייחודו של המקום הזה הוא הפרדוכס המונח בבסיסו כמקום המשוחרר ממגבלות המרחב הרגילות, מקום בו באופן פלאי כל אחד יכול להשתחוות ברווח למרות הצפיפות לכאורה. במילים אחרות, זהו המקום בו לאנושיות ניתן מקום, להחזיר את קניניה לבורא ולקבל שפע מלמעלה.