חפש בבלוג זה

יום שלישי, 27 באוקטובר 2020

תובנות על האקדמיה בעידן המסך

 


 


מוזר, למרות שרוב שעות היום שלי מוקדשות לעולם האקדמי אף פעם לא כתבתי על העולם הזה, אפילו לא בימי הדוקטוראט האפלים. ניסיתי כמה פעמים ותמיד הפסקתי באמצע, אולי בגלל שאני לא רוצה להודות בכך שרוב שעות היום שלי מוקדשות לעולם האקדמי,  ואולי בגלל שחשבתי שזה לא באמת מעניין. אני עדיין לא בטוח שזה מעניין אבל  הנה נסיון נוסף.

א

כדי להבין את האקדמיה צריך להתבונן בפרדוכסים עליה היא מושתתת. הראשון הוא די ידוע אבל עדיין צריך לציין אותו כי הוא בסיסי ביותר: מחד, מטרתה המוצהרת של האקדמיה היא קידום ידע והפצתו. אפילו הייתי מסתכן ואומר "חקר האמת". מאידך, האקדמיה היא מוסד כלכלי לחלוטין שנאלץ להתחרות על פי כללי השוק החופשי על מקומו. כגוף כלכלי בעולמנו אוניברסיטאות נאלצות להתרחב, להתעדכן, לפתות, להציע מסלולים מהירים ואטרקטיביים ובעיקר לקנות את ליבם של הצרכנים בדרכים שונות. אין צורך לומר שמכיון שמדובר בגוף אחד, השיקול הכלכלי משפיע באופן קריטי על הידע המבוקש. אוהבים להאשים את האקדמיה בהטייה אידאולוגית. זה נכון אבל במידה רבה משני – היכולת לקדם אידאולוגיות ואג'נדות תלויה באפשרות לשווק אותן, בעיקר לתורמים.


 
פרדוכס שני (הקשור באופן הדוק לראשון) נמצא בתפקיד הכפול של האקדמיה ועובדיה. מחד, מוסד אוניברסיטאי נמדד על פי כמות המחקרים שהוא מנפיק. מאידך, כל מעמדו תלוי במילוי תפקידו כאמצעי מרכזי להכשרת אנשים לשוק העבודה. מכאן שאקדמאים מתבקשים לפעול בשני מישורים שונים לחלוטין: ללמד סטודנטים שרובם המוחלט ימצא תעסוקה מחוץ לכתלי האקדמיה, ובמקביל למצוא זמן לייצר מחקר עצמאי על המציאות (שהוא בכללו שיח פנים -אקדמי). עבור פועלי המערכת ההיררכיה היא  ברורה. על מנת להתפרנס יש צורך ללמד  אבל על מנת להתקדם ולזכות בהערכה יש צורך לפרסם כמות רבה באיכות סבירה.



במילים אחרות, ההוראה עצמה היא אמצעי למטרה.  האקדמיה במובן הזה היא קרבן של הצלחתה שלה. מיתוגה כהיכל הידע על כל תחומיו ומעמדם של בכיריה ככהנים במקדש החכמה (ולעתים קרובות גם המוסר והאידאולוגיה),  הביא לכך שהכשרה אקדמית הפכה להיות הסטנדרט הקבוע למקצועות רבים. מעבר דרך המערכת האוניברסיטאית נתפס עדיין (בצדק או שלא בצדק) כאמצעי חיוני להתברגות בשוק העבודה. המפעל מתחייב לתפוקה מסוימת בהתאם לצרכי השוק -   כל עוד הביקוש למקצוע מסוים הוא גבוה, זה עובד לא רע – האוניברסיטה יכולה לקבוע רף גבוה של קבלה, להקפיד שהתוכן יועבר נכון ולדאוג לכך שרק המצליחים או המשקיעים ביותר יסיימו את התואר. הבעיה מתחילה כשהמקצוע נאבק במספרים קטנים. כך נוצרת דינמיקה של צניחה חופשית – מכיון שחוג נדרש לשרוד, תנאי הקבלה ואיכות הלימוד הולכים ויורדים והאוניברסיטה מתחילה לנוע באי נוחות בין הרצון שלה לשמר תחומים שאי אפשר בלעדיהם (בייחוד ממדעי הרוח והחברה) לצורך האקוטי שלא להפסיד כסף.

פרדוכס נוסף טמון בנושא ההתמקצעות. מחד, האופנה היום באקדמיה אינטר-דיציפלינריות, כלומר שילוב של תורות, שיטות מחקר ונקודות מבט. אקדמאים מבססים את אמינותם על יצירת דימוי של עצמם כחולשים על נושאים רבים ומגוונים ומייצרים סינתיזה של כמה תחומי ידע. ייצור חומרים משולבים מן הסוג הזה באופן מונגש לקהל הרחב יכול להוביל לקבלת מעמד של גיבור תרבות (כפי שקרה ליובל נח הררי וספרי "כל מה שצריך לדעת על האנושות" שלו). מצד שני, על מנת להתרחב תמידית בהתאמה לשוק העבודה, האקדמיה נעה בכיוון של התמקצעות כלומר עידוד להתמקדות בתת תחום מאד (מאד) מסוים. אני זוכר שבתואר הראשון שלי התפלאתי מאד מכך שלמרות שלמדתי היסטוריה ולימודי אסיה לא הייתה לי אפשרות לקחת קורסים על המזרח התיכון. כלומר, יכולתי להגיע לשיעורים כאלה בזמני החופשי אבל זה לא היה מסייע לי לסיים את התואר. במילים אחרות, המערכת מייצרת מומחים (במקרה הטוב) אבל בפירוש לא בנויה להנפיק בוגרים המתבוננים על העולם מעבר לגבולות הדיסציפלינה שלהם. [הדרישה לאינטר דיציפלינריות מופיע פתאום בדוקטורט, ולדעתי תוקע תלמידים בכתיבה של שנים, פשוט בגלל שמעולם לא נתנו להם כלים להסתכל ימינה ושמאלה אל מעבר לתחום ההתמחות שלהם. אבל זה כבר נושא אחר שכנראה כבר לא אכתוב עליו]

 

ב

כאמור, להצלחה העצומה של האקדמיה בבניית דימוי של שער למשוואה ידע=כסף יש מחיר כבד. זה עולם אכזרי למדי, לא בגלל מי שמאכלס אותו אלא בגלל שכמו כל מוסד כלכלי הוא פועל בסופו של דבר על פי שיקולי עלות-תועלת. כך למשל נוצרה אינפלציה חסרת תקדימים בדוקטורים בכל העולם  בין היתר משום שזה האפיק היחיד בו ניתן לתרגם ידע לא מעשי לפרנסה סבירה. אקדמאים בראשית דרכם כבר הספיקו להתאונן ולקטר על מיעוט תקנים ולא נחזור על כך כאן. מתוך כך  אני רוצה לנצל את ההזדמנות לסכם את התובנות בשקל שלי מהשנים האחרונות לגבי סוג האנשים עם סיכויי ההצלחה הגדולים ביותר: מאסטרים של מערכות, החוסים בצלו של פטרון וכוכבים (לא אתייחס לקטגוריה הרביעית של בעלי מזל, פשוט כי אין לי מה לומר עליה)

1.      אשפי המערכת: יש אנשים שמזכירים לי את הסיפור של ההוגה הדאואיסטי הגדול ז'ואנג דזה על הטבח פאודינג. פאודינג היה טבח מומחה  - כשביתר פרה עשה זאת בשקט וביעילות כזו שקול הסכין החולפת בין המפרקים נשמעה כמו איוושת הרוח בלילה. כשסיים, הסכין שלו הייתה ללא רבב והפרה אפילו לא ידעה שהיא מתה. הוא הסביר את כשרונו בכך שכשהוא ניגש למלאכה הוא כבר לא רואה פרה שלימה אלא רק את השלד שלה.



 בכל מערכת יש אנשים המתאפיינים בהבנה אינטואיטיבית ומקיפה של המנגנון תחתיו הם פועלים. זוהי ככל הנראה תכונה מולדת – היכולת לזהות כח, תנועה ומגמות לאורך זמן. בעולם האקדמי הבנת מערכת עמוקה היא נכס שלא יסולא בפז. פגשתי כמה כאלה  - אנשים שיודעים איזה כנס, איזה ז'ורנל, איזה נושא, מי משפיע על מי וכמה. כמי שמתבונן בפליאה מן הצד בתכונה הזו (שאין לי) אני מתרשם מן העובדה שהיא חוסכת המון המון אנרגיה של חיפוש מקום בכל מיני רחובות ללא מוצא.  המתמצאים ביותר וגם, במידה רבה אלה שרוצים להתקדם ביתר להט מאחרים, ישתמשו בחוש הזה גם לבחירת נושאי מחקר שזוכים לתשומת לב במקומות הנכונים (בגדול, כל מה שעוסק במגדר). למרות שלרכוש חוש כזה במידת הדיוק הנדרשת זה לא ממש אפשרי, ראוי להקדיש תשומת לב לנושא ולכל הפחות להכיר בכך שזו אמנות.

 

2.      המונחים: תפקידו של מנחה אקדמי הוא חיוני באופן שקשה להפריז בו. בדרך כלל כשבוחרים מנחה בוחנים אותו על פי קריטיריונים מקצועיים או אישיותיים (חשוב מאד), זמינות, תקשורת וכדו'. אבל יש כאלה שזוכים במנחה שהוא הרבה יותר מזה  - הוא מלווה את החוקר הצעיר אל תוך השאול האקדמי כפי שוירגיליוס הוביל את דנטה בקומדיה האלוהית. מנחים כאלה (מועטים למדי יש לציין) לוקחים חלק אקטיבי בקידום המונחים שלהם. במידה רבה, האפשרות הזו תלויה בכישוריו של המנחה בכל הקשור לסעיף הקודם:  מנחה שיש לו הבנת מערכת עמוקה יפעל למען התלמידים שלו (וגם יהנה מזה). אין קשר בין העשייה הזו לבין טוב לב – יש המון מנחים נחמדים מאד שפשוט לא מבינים את המערכת כשוק עבודה.

בהקשר הזה יש לי עצה: יש נטייה לחשוב שעל מנת לקדם משרה, פוסטדוק או משהו מהסוג הזה כדאי לפנות למומחים הגדולים ביותר בתחום, אלה ששמם הולך לפניהם והם מביטים בשביעות רצון על קריירה מפוארת ומחכים לספר המאמרים שיודפס לכבודם. זו טעות. לרוב, אנשים שנמצאים במערכת זמן רב הם תוצר של עולם שחלף. הם בדרך כלל לא מודעים לתחרות העזה בכל תחום ואלא אם כן הם יושבים על וועדות מאד ספציפיות אין להם מושג מי מחליט על מלגות או הוצאות ספרים.  האנשים שיכולים לסייע הם אנשי הביניים – אקדמאים שהצעדים הראשוניים שלהם בעולם הזה עדיין טריים בזכרונם, שהתמודדו בעצמם בתוך אי הודאות הזו. 

 

3.      סופרסטאר: באקדמיה יש גם כוכבים – אנשים שמסוגלים להנפיק חומר איכותי רב במהירות ובשפה הנכונה, או כאלה שהחשיבה שלהם באמת מקורית באופן מיוחד. בקיצור אקדמאים מלידה. חשוב להכיר בזה – כשרון נדיר הוא קלף מנצח אבל הוא חייב להיות רב מימדי. זה לא מספיק להיות טוב, צריך גם לדעת להפוך את הטוב הזה למוצר שהמערכת יכולה לשפוט ולתגמל.

 

רובנו, יש להודות, מבינים את המערכת באופן חלקי למדי, לא זוכים לפטרון מיטיב ולא בעלי בשורה יוצאת מן הרגיל (לפחות לא כזו שניתן לכתוב לז'ורנל ב9000 מילים). החיים עבור הפרולטריון האקדמי נסמך על מזל, על זיהוי מוגבל של סדקים בחומה ועל סבלנות (כשחושבים על זה ככה זה דווקא לא נורא בכלל).

  

ג

במבט על פני השטח,  נראה שמגיפת הקורונה עושה חסד לאקדמיה. המעבר לזום חוסך עלויות וזמן, וצעירים שהדרך למזרח ולדרום אמריקה חסומה בפניהם נרשמים בהמוניהם. אבל בטווח הארוך התוצאות יכולות להיות דרמטיות ולא בהכרח לטובה. דווקא משום שזה קל כל כך  להעביר את ההוראה למרחב הווירטואלי שגם כך משמשת כאמצעי ולא כמטרה, מקומם ותפקידם של אקדמאיים צפוי להשתנות. כבר עכשיו נראה כי יתרונו היחיד של מורה על פני חיפוש אינפורמציה ברשת טמון בהגשה – מרצה קורא, מסנתז ומתמצת באופן יעיל יותר מן התלמיד. אבל משירבו ההקלטות והמצגות על כל נושא ועניין, אני לא כל כך בטוח שיהיה עוד צורך במורה החי. מבחינות מסוימות זה יכול להיות הגשמת החלום האקדמי – מינימום הוראה והרבה מחקר. הצורך בתורה שבעל פה, במפגשים ישירים ובשיחה חופשית לא יעלם אבל יכול מאד להיות שהוא יעבור להתקיים במקומות אחרים לגמרי.

 

הנקודה הזו נוגעת בנושא רחב יותר מהדיון הזה. כולנו מתלוננים על ריבוי המסכים ומתרפקים על העבר הלא רחוק לפני שהם הופיעו בחיינו ובמקביל מוסיפים להעמיק את התלות שלנו בהם. יש להניח שהיחס שלנו לזום פועל על פי אותו דפוס בדיוק – כרגע הוא נראה לנו כאילוץ זמני אבל נדמה לי שזו אופטימיות לא מוצדקת. הסיבה לכך היא פשוטה – אין דבר שמפתה את בני המאה ה21 יותר מהבטחת חסכון הזמן. אנחנו מוכנים לעשות הרבה מאד בכדי לא לעמוד בתור או לא לבזבז את זמננו בנסיעה. בנוסף, כשאפשרות לחסכון בזמן מופיעה מהר מאד הסביבה דורשת אותה. כמי שרק השנה עבר לטלפון חכם אני יכול להעיד שבשנתיים או שלוש היחס להעדר הוואצאפ  שלי עבר משעשוע, לתמהון ובסופו של דבר לכעס.  

לאורך זמן, הפיתוי של הזום יהיה גדול מדי עבורנו -  הנצחון שלו מובטח. מפגשים בנוכחות פיסית ימשיכו להתקיים רק במקומות בהם המפגש עצמו יתפס כמשמעותי על ידי כל משתתפיו. האם האקדמיה תתפס כמקום כזה?