האריה המסתתר

השבוע נזכרתי כי יום הכלולות (הUrs) - יום פטירתו של אהובנו, המוולאנה, ג'לאל א-דין רומי, עבר חלף בשתיקה. השנה זה יצא בחנוכה ואולי האור שירד למטה מעשרה טפחים היה נוכח באופן שלא היה צורך להזכיר אור נוסף (אבל סביר יותר להניח שהייתי טרוד עם הילדים ושכחתי). אז החלטתי לא לוותר ולכתוב משהו בכל זאת, והפעם על יוסף, דמות שרומי מזכיר פעמים רבות.

יוסף הוא הצדיק המסתתר, זה שצריך למשוך החוצה, על מנת שטבעו האמיתי יתגלה בעולם. זה הכשרון של יהודה – לגשת אל יוסף ולומר לו את האמת באופן כזה שהוא לא יוכל לעמוד בפיתוי לחשוף את זהותו הפנימית, כלומר, את מה שמסתתר מתחת ללבושיו המצריים. כל חייו יוסף עסוק בבגדים המסתירים אותו - הם הפאר שלו אבל גם מקום התיקון העמוק שלו. ההזדהות שלו עם הכותונת שנתן לו אביו מובילה אותו לבור (ורק הכותונת לבדה היא זו שחוזרת הביתה). על פי חז"ל, ההתעסקות עם לבוש השיער ועם יופיו החיצוני הוליכו אותו אל המפגש עם אשת פוטיפר, מפגש שממנו הוא בורח בלי בגדים. בסצינה האחרונה של הדרמה שלנו, אומר המדרש שעל מנת לשכנע את האחים שהוא אכן מי שהוא טוען להיות, יוסף "פרע את עצמו והראה להם חותם ברית" (מדרש תנחומא, ויגש מ"ה). גם אחרי מותו, יוסף מונח בארון בתוך הנילוס וצריך את משה בעזרתה של אשת הסוד סרח בת אשר והסיסמה החסויה "עלה שור!" בכדי להעלות אותו משם.

כך בפירושו של הבית יעקב מאיז'ביצא - יוסף הצדיק הוא סוד ההדר הנבלע בין האומות. במקום אחר (פרשת וישב) הוא מציין כי יוסף הוא החיבור הנסתר והמסתתר בין העולמות (העליון והתחתון, הזכרי והנקבי). משום כך קיומו של יוסף הוא תנאי הכרחי ל"חשק ממעשה המצוות" [על פי הבית יעקב, העלמותו של יוסף היא העלמות השמחה שמצוות המעשיות ולכן היא הובילה במישרין לחוסר הרצון של בניו של יהודה ער ואונן להביא ילדים לעולם]. כך בענין חנוכה: "שכמו שיוסף הצדיק נעלם ונדמה לעין שחס ושלום נתערב בין המצריים ושופע במקום זר ואחר כך נתגלה שהוא יוסף העומד בצדקו מתחילה ועד סוף וגם בימי חשמונאי, נדמה לעין שהיונים טימאו כל השמנים... ואח"כ נתגברו בית חשמונאי ומצאו פך שמן....ולא נגעו בו היונים"

[פתאום כל זה גרם לי לחשוב לראשונה על הסיפור של עשרת השבטים ברצינות. חסרונם של צאצאי יוסף תואם לדמות אביהם הקדמון. אולי הם באמת נמצאים שם באיזשהו מקום, מוסתרים, אולי אפילו מעצמם? אולי הם ממתינים לנו, שנקרא להם להתגלות? ואולי ההעלמות שלהם הופכת

אותנו, בני יהודה לחסרים יותר ממה שאנחנו רוצים להודות?]

גם אצל רומי יוסף הוא הנסתר המתגלה. בשיר אחד הוא מתאר את הגעתו של יוסף במושגים אקסטיים [התרגום שלי]:

"יוסף הגיע, יפה התואר שבדורו,

דגל נצחון מתנוסס מעל לפרחי האביב.

מי מכם שעבודתו היא לעורר את המתים, קומו!

זהו יום העבודה. האריה שצד אריות, שועט אל השדה.

אתמול והיום שלפניו, אינם עוד"

("Joseph", The Soul of Rumi, translated by Colman Barks, p. 135)

ובשיר אחר, המתאר שיחה דמיונית בין יוסף לחבר ילדות, יוסף מציג הוא הפועל במציאות וממתין בסבלנות להראות. [ שוב, התרגום שלי והוא כלל לא מניח את הדעת בהשוואה לעבודתו הנפלאה של קולמן ברקס. ]

"חבר ילדות קרוב בא פעם לבקר את יוסף.

הם חלקו את הסודות שילדים מספרים אחד לשני

כשהם שוכבים מתחת לשמיכה בלילה, לפני השינה -

השניים האלה היו כנים לגמרי אחד עם השני.

החבר שאל :"איך זה היה, כשהבנת

את קינאתם של האחים ואת מה שתיכננו לעשות לך?"

" הרגשתי כמו אריה קשור בצווארו בשרשרת.

לא מתבזה מהשרשרת ולא מתלונן אבל ממתין שכוחי יתגלה"

"ולמטה, בבור? ובבית הסוהר? איך היה שם?"

"כמו ירח שמתמעט אבל מכיר במלאות העתידה.

כמו גרעין פנינה הנשחק עד דק במכתש

אבל יודע שהוא נועד להיות האור בעינו של אדם.

כמו גרעין חיטה, הנפתח באדמה,

גדל, נקצר, נטחן לחיטה, נאפה בתנור ואז נטחן שוב

בין שיני האוכל והופך לתבונה עמוקה

אבוד באהבה, כמו השירים ששרים הנוטעים

בלילה שאחרי זריעתו של הזרע באדמה"

("Childhood Friends", The Essential Rumi, translated by Colman Barks, p.140)