חפש בבלוג זה

יום רביעי, 28 בפברואר 2018

פורים - הזמן המעגלי והשיבה הנצחית



בדרך כלל כשמדברים על זמן יהודי חושבים על זמן לינארי - זמן שיש בו מקור, דרך וייעוד.  בתורת הסוד, מבחינים בין שני מציאויות: עיגולים ויושר. העיגולים הם הזמן של עולם הטבע, עולם של השגחה כללית שאין בו ימין שמאל ואמצע. החידוש של עולם התיקון הוא היושר, מציאות שיש לה ייעוד ומממילא גם אפשרות לדבר על עבר ועתיד.
 הרעיון המעגלי של זמן שחוזר על עצמו נתפס לפעמים כסמלה של העולם האלילי -  הסמסרה, מעגל הלידות והמיתות ההודי. אורובורוס, הנחש  הקדמוני מספר המתים המצרי, שאוכל את זנבו. 
 מי שהוקסם מהרעיון הזה הוא חורחה לואיס בורחס (הגאון), שעסק בו בכמה מן הסיפורים שלו. בסיפור "התיאולוגים" מופיע תיאור של כת האנולרים (הטבעתיים) שמנהיגם אאופורבוס אומר את המילים הבאות רגע לפני שהוא עולה על המוקד: "אל תבעירו מדורה, הבעירו מבוך של אש. אילו התמזגו כאן כל המוקדים שכבר הייתי, לא היה מספיק להם המקום על פני האדמה והמלאכים היו נותרים עיוורים. וכה אמרתי פעמים רבות" (מתוך הקובץ "האלף")

בניגוד המעגליות המצרית, הדוגמה המובהקת ללינאריות של היהדות שייכת לחודש הבא - הקביעה כי "החודש הזה לכם ראש חודשים"  - יש נקודה בזמן שקוראים לה התחלה.  אבל כל זה לא שייך עכשיו, כי פעם בשנה אנחנו דווקא חוגגים את הזמן המעגלי, מיתוס השיבה הנצחית.

אורובורוס הנחש האוכל את זנבו.
(אולי מזכיר קצת את 2 הדגים ממזל החודש, האוחזים אחד בשני?)
על פי חז"ל נראה שגם המן מכיר בכך שהיהדות מזוהה עם הזמן הקווי. הוא שמח כשהפור נופל על חודש אדר, החודש בו משה רבינו נפטר. מנקודת מבטו, הסיפור היהודי נראה גמור. (זה החסרון של סיפור שמתקדם באופן לינארי. ברגע שזה נגמר, זה נגמר). המן יודע שעכשיו, הטבעת היא השולטת. אבל  אז חז"ל מפתיעים אותנו ומחזירים את המעגל לתמונה – בחודש אדר משה נפטר אבל גם נולד. ואכן כפי שמביא רבנו בליקוטי מוהר"ן תנינא ז'  ("כי מרחמם ינהגם"), משה בעצמו מייצג את הזמן החוזר על עצמו שאת שמו ניתן לקרוא כראשי תיבות מה שהוא הוא (שיהיה) "כי הוא היה המנהיג לישראל והוא יהיה המנהיג לעתיד"ץ (בכלל הזמן המשיחי הוא יותר עגלגל כי הוא מדגיש את החזרה לתהילת העבר. כך גם בנוגע לתנועה המשיחית שאותה אנחנו חיים עכשיו, הלא היא התנועה הציונית).  
למרות שבמגילה,  הסיפור הזה פועל לטובתנו, עדיין העולם המעגלי של פרס מתגלה כסוג של כלא. אחשורוש, השליט העליון שבוי בידי הטבעת. האלימות האקראית היא בלתי נמנעת. הטענה הידועה היא כי המגילה מגלה  שהיושר פועל בתוך העיגולים. כפי שאומר הראי"ה "בתוך העיגולים עצמם, בתוך חוקי ההוויה המוכרחים, בתוך חוקי הברזל האיתנים, שאינם משתנים בפעולתם על גוי ועל אדם יחד, הפועלים את טובם על כל הרעים ומקדיחים בצד הבוער שלהם גם את הטובים והישרים, בתוכיות פנימיות רק היושר הולך ופועל, הנם הולכים לתכונת היושר ובשבילו".

  כל זה נכון אבל נדמה לי שיש גם מקום לקחת את העיגולים עד לקצה (סוג של פרדוכס). יש צד של גילוי נפלא בהתמסרות למעגל, המגלה את המציאות על רבדיה העמוקים – המקום הבלתי ידוע בו מרדכי והמן הם אחד. על פי האריז"ל זוהי עבודת השכרות. השהייה במקום הלא מכוון מאפשרת לנו לומר את המילים "ברוך המן" ללא כוונה ובכך להעלות ניצוצות ממקומות קשים ובדרך כלל בלתי נגישים בעולמנו הקווי. הויתור (זמני אבל מטבע הדברים גם נצחי) על כוונה מודעת, על ייעוד, על טוב ורע, שמאל וימין, חסד דין ורחמים הוא המאפשר לנו להיות כאן, לגמרי בעולם הזה ולחוות את המציאות בצורתה הבלתי מחולקת. בפורים אין כל ניסיון להגביל את המציאות החומרית – זה יום חול לכל דבר. הקודש נמצא בעצם אובדן ההבחנה בין עליון לתחתון. ובאבדן ההבחנה בכלל. בסוף הזמן הלינארי הוא בחירה (האמירה למשל שתכלית הירידה היא עליה היא בחירה מושכלת לראיית מציאות קווית) ולכן ראוי לעתים גם לוותר עליה. 
אין סוף, ואין התחלה. לפחות עד לפסח.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה