חפש בבלוג זה

יום שני, 26 בספטמבר 2011

זכרון קצר של תשע"א


א

זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בבעיה הזו – כשאני מנסה לחשוב על השנה החולפת קשה לי לזכור אותה. כלומר, אני זוכר אירועים מסוימים, רגעי שיא, אבל רוב הימים הרגילים ואפילו השבתות והימים הטובים, נמזגים אחד לתוך השני בצורה בלתי מובחנת. ככלל, נראה כי רב הנשכח על הנזכר. חלקים גדולים של השנה שעברה חלפו על פני מבלי להשאיר כל חותם נראה לעין.

ב
השנה קרו לי כמה דברים גדולים או לכל הפחות דבר אחד גדול באמת. בני השני, יותם שלום, נולד בתחילת חודש ניסן. לפני כן היה ההריון וכל דאגותיו והציפיה המתוחה ללידה טובה. לפני כן, בימים האחרונים של השנה הקודמת עוד עמדתי על המרפסת שלי בז'ונגדיאן, בדרום מערב סין, והתפללתי.  בשבוע שלפני ראש השנה, לפני שנה בדיוק עשינו את דרכנו הארוכה חזרה לארץ. מקונמינג להונג קונג ומשם לעמאן ולתל אביב עמוסים במאה קילו של מזוודות ובהריון אחד צעיר.

ג
 (פתאום זה נראה לי טבעי לחזור לזכרון של סין כי סין היא ארץ הזכרונות. כאן חיים, שם זוכרים)
בצפת, אחרי ראש השנה, ראינו את העובר לראשונה ונסענו, מאוששים, לחפש מקום לגור.
בתחילת השנה הזו, עוד חשבתי שיש סיכוי למצוא מקום בצפון (לא אספר כאן על הצער הגדול ועל העיר האבודה כי כל  אלה שייכים לשנה שעברה). אבל למרות שבדקנו כמה מקומות, הפתח הצפוני לא נפתח ואנחנו חזרנו לתקוע. מה שהחל בשנה שעברה כוויתור כפוי הפך השנה למציאות. החלום על בית קבע נזנח והוחלף בחיפוש אחר הארעי הנוח ביותר. השנה הארעיות הגיעה לשיאה – לא מעבר אחד אלא שניים בתקופה של כתשעה חודשים. את האריזה, הסחיבה והפריקה אני זוכר היטב (אם כי אני מתבלבל בין הפעם השנייה לראשונה ולקודמותיה). בעצם, מי אמר שאין לי זכרונות מהשנה?

ד
השנה עמדתי במסדרון בית חולים ביקור חולים בירושלים וניסיתי להמתיק את הדינים במחיאות כפיים ובריקודים. זה עבד -  המרירות שהסתתרה מעבר לפינה, הומתקה. והיה לי באביב הזה, שמחה גדולה.
אז היה לנו השנה גם זמן שמעל לטבע, זמן נסי (והנס הזה רוצה שירימו אותו עכשיו).



ה
השנה, שנת החזרה לארץ, מצאתי את עצמי יושב בבית, יושב מול המחשב וקורא ומקטלג וכותב ומוחק, על השולחן הכבד והישן של אבא שלי. הרגשתי לפעמים שמשהו השתבש. סין שהייתה עבורי מקום התנועה והזרימה והפלא הצטמצמה פתאום אל תוך קירות החדר הקטן הזה. המציאות החיה התחלפה פתאום בספרים על המציאות. הבחירות שבחרתי התגלו להפתעתי כארוכות טווח. זכרונות מן הסוג הזה מעיקים עלי ואני משתדל להמנע מהן.

ו
השכחה הזאת, הטבעית במובן מסוים, מטרידה אותי. היא גורמת לי לחשוב שבחלק לא מבוטל מן הזמן בו אני חי אני לא ממש נוכח. קצת הפוך למה שאומרים על אברהם אבינו שהיה "בא בימים" - שכל הימים שלו היו מלאים, שהוא היה שם בכל המציאות של חייו הארוכים. אני מודע לכך שזו מטרה קצת לא מעשית אבל אני לא בטוח אם אני יכול לומר את זה גם על חצי מן הימים השנה. (אני באמת לא יודע, וזו בדיוק הבעיה)

ז
מחרתיים אני נוסע לאומן,  להיות  ביום הזכרון אצל הצדיק, מחזיר האבדות. גם הפעם אני נוסע כדי להזכיר ולהזכר ברצון האמיתי. השופר של ראש השנה מזכיר לנו ולקב"ה את רגעי הקירבה הגדולים שהיו לנו  - בריאת האדם, עקידת יצחק, מעמד הר סיני. למשוך את הזכרון עד למקומות האלה ולקשור את הכל אל הרגע הזה ממש, זה הסיפור של היום הזה, יום "זכרון תרועה".
כל פעם אני נזכר אחרת – פעם מדיבור, פעם בעצימת עיניים, פעם בהקשבה לאלפי רגליים רוקעות על רצפת הציון הקדוש. בהתחלה אני לא בטוח למה באתי אבל בסוף אני נזכר.

ח
כמעט ששכחתי שרציתי גם לאחל לכל החברים היקרים (רלבנטי גם למי שקורא את זה באמצע השנה) שנה טובה, שנה של רחמים פשוטים וזכרונות טובים וימים מלאים. תכתבו ותחתמו לאלתר לחיים טובים ולשלום.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה