למה דתיים מתנערים מן המחאה הזו? השאלה הזו הטרידה אותי כל השבוע. האם העובדה שהפעילים הם חילונים הוא העניין? האם זה בסך הכל הפחד מכך שהכל יתגלה כמזימה שמאלנית? או שאולי זו פשוט המבוכה שלנו על כך שבעצם אין לנו מה לומר על צדק חברתי.( מי אצלנו באמת שואל שאלות על כלכלה? )
[ זה מזכיר לי משהו שפורסם בשם הרב מלמד בעיתון בשבע לפני כמה שנים. הוא דן בשאלה מה עדיף, קפיטליזם או סוציאליזם והגיע למסקנה כי סוציאליזם הוא הגרוע בין השניים וזאת משום שסוציאליזם משמעו לחיות מכספי הביטוח הלאומי וכידוע רוב מבקשי הסיוע מביטוח לאומי הם ערבים.
כדאי בכלל להתחיל ולהתנצח עם הטענה המטופשת והמנותקת הזו? אני חושב שאני אוותר על זה לעת עתה]
אבל אתמול הלכתי עם אשתי לצעדת המיליון, שדווקא היו בה כמה דתיים (אם כי פחות ממה שרואים בדרך כלל באירועים גדולים בירושלים) ושם ראינו משהו ששפך קצת אור על השאלה הזו.
וכך היה: הגענו די מאוחר, אחרי הנאומים ויזהר אשדות ולא הרבה לפני שירת התקווה. אחרי שהכל נגמר, שוטטנו במורד רחוב קינג ג'ורג'. בפינה שמול בית אביחי הייתה התקהלות רועשת - מסתבר שחלק מן הפעילים השתלטו על בניין נטוש עם הכינוי הנחמד "החזיר". על הגג שמעל לקומה הראשונה עמדו שני בחורות עם תופים ודגלים, ולמטה התקהלות לא קטנה של צעירים בעיקר מצוידים בתופים ומשרוקיות. די מהר הענינים התחילו להתחמם. אנשים התחילו לרקוד, בהתחלה ברחבה שמתחת לבנין ואחר כך בכביש. הרוקדים חסמו את הצומת בתנועות רחבות ובחיוכים גדולים. חלק מן הנהגים התחילו להתעצבן קצת. האווירה הייתה סוחפת מאד ומוזרה קצת. משהו במסיבתיות הזו לא ישב אצלי טוב. ואז הבנתי פתאום מה קורה אצלי - אני דוס ואני רגיל להפגנות אחרות לגמרי.
הפגנות של דתיים הם הפגנות של שברון לב, צער ומוסרנות. יוצאים לרחוב כי נעשה פה עוול וזה איום ונורא ולא צודק בכלל. כדי להסביר כמה מה שקורה הוא רע לעם ישראל נשתמש במילים חריפות, נלבש טלאי צהוב, נתאבל.
במה שונה המחאה הזו? לכאורה לא אמור להיות הבדל. גם כאן מדובר על עיוות מוסרי, גם כאן יש נבל שאפשר להפנות אליו אצבע מאשימה, גם כאן מדובר על עתידנו ועתיד ילדינו. ההבדל הוא שמשום מה דתיים לא מצליחים להפגין ולשמוח בו זמנית. הציבור הכללי (בהעדר מלה טובה יותר) מצליח בכלליותו להכיל את המורכבות הזו באופן מרשים ביותר. מסתבר שאפשר לשמוח ולמחות באותו הזמן. ליתר דיוק, השמחה עצמה, הריקודים האלה מתחת לבנין הנטוש הם הם המחאה.
כך, בעוד אנחנו בעולם הדתי מצליחים למחות רק בדיבורים ובאנחות, בזעקות שוד ושבר הרי שהחברים הצעירים שהיו ברחובות אתמול עלו על הבריקדות בריקוד משוחרר. אני אומר אנחנו כדי שלא יהיו לכם אשליות - אני לא הצלחתי להצטרף לגמרי למסיבה. זו לא חרטה או הכאה על חטא - אין לי רצון "להתגבר" על ההסתייגויות שלי בתחום הזה (בכל זאת הרשיתי לעצמי למחוא כפיים בכח ואפילו לחייך).
הנקודה שלי כאן היא אחת: הסיבה שדתיים, במיוחד מן הזן האידיאולוגי לא מגיע היא לא בגלל שהם לא מזדהים עם הרעיונות או אפילו עם האנשים. הסיבה היא שבמחאה הזו פשוט אין מספיק מסכנות. אין בה בכי. מתוך הראיה החד מימדית והמתגוננת שלנו נראה שיש כאן סתירה: מחאה על אי צדק שנראית כמו פסטיבל עליז. במקום שק ואפר אוכלים סושי ומנגנים. מסקנה - כנראה שהכל מזויף, כנראה שהם מפונקים שרוצים שיתנו להם הכל בכפית. אחרת הם היו בוכים יותר וקונים רק פיתות וגבינה לבנה.
באופן אירוני יכול להיות שההתמכרות שלנו למוסרנות ולראיה שטחית של המציאות החברתית היא תוצר של יותר מדי אקטיביזם: עודף הפגנות, עודף נאומים, עודף סיסמאות. צורך אובססיבי לחלק את המציאות לאנחנו והם. עכשיו השאלה היא רק איך שוברים את הקליפה הזו. אני עדיין חושב על זה (רעיונות יתקבלו בברכה)
[ זה מזכיר לי משהו שפורסם בשם הרב מלמד בעיתון בשבע לפני כמה שנים. הוא דן בשאלה מה עדיף, קפיטליזם או סוציאליזם והגיע למסקנה כי סוציאליזם הוא הגרוע בין השניים וזאת משום שסוציאליזם משמעו לחיות מכספי הביטוח הלאומי וכידוע רוב מבקשי הסיוע מביטוח לאומי הם ערבים.
כדאי בכלל להתחיל ולהתנצח עם הטענה המטופשת והמנותקת הזו? אני חושב שאני אוותר על זה לעת עתה]
אבל אתמול הלכתי עם אשתי לצעדת המיליון, שדווקא היו בה כמה דתיים (אם כי פחות ממה שרואים בדרך כלל באירועים גדולים בירושלים) ושם ראינו משהו ששפך קצת אור על השאלה הזו.
וכך היה: הגענו די מאוחר, אחרי הנאומים ויזהר אשדות ולא הרבה לפני שירת התקווה. אחרי שהכל נגמר, שוטטנו במורד רחוב קינג ג'ורג'. בפינה שמול בית אביחי הייתה התקהלות רועשת - מסתבר שחלק מן הפעילים השתלטו על בניין נטוש עם הכינוי הנחמד "החזיר". על הגג שמעל לקומה הראשונה עמדו שני בחורות עם תופים ודגלים, ולמטה התקהלות לא קטנה של צעירים בעיקר מצוידים בתופים ומשרוקיות. די מהר הענינים התחילו להתחמם. אנשים התחילו לרקוד, בהתחלה ברחבה שמתחת לבנין ואחר כך בכביש. הרוקדים חסמו את הצומת בתנועות רחבות ובחיוכים גדולים. חלק מן הנהגים התחילו להתעצבן קצת. האווירה הייתה סוחפת מאד ומוזרה קצת. משהו במסיבתיות הזו לא ישב אצלי טוב. ואז הבנתי פתאום מה קורה אצלי - אני דוס ואני רגיל להפגנות אחרות לגמרי.
הפגנות של דתיים הם הפגנות של שברון לב, צער ומוסרנות. יוצאים לרחוב כי נעשה פה עוול וזה איום ונורא ולא צודק בכלל. כדי להסביר כמה מה שקורה הוא רע לעם ישראל נשתמש במילים חריפות, נלבש טלאי צהוב, נתאבל.
במה שונה המחאה הזו? לכאורה לא אמור להיות הבדל. גם כאן מדובר על עיוות מוסרי, גם כאן יש נבל שאפשר להפנות אליו אצבע מאשימה, גם כאן מדובר על עתידנו ועתיד ילדינו. ההבדל הוא שמשום מה דתיים לא מצליחים להפגין ולשמוח בו זמנית. הציבור הכללי (בהעדר מלה טובה יותר) מצליח בכלליותו להכיל את המורכבות הזו באופן מרשים ביותר. מסתבר שאפשר לשמוח ולמחות באותו הזמן. ליתר דיוק, השמחה עצמה, הריקודים האלה מתחת לבנין הנטוש הם הם המחאה.
כך, בעוד אנחנו בעולם הדתי מצליחים למחות רק בדיבורים ובאנחות, בזעקות שוד ושבר הרי שהחברים הצעירים שהיו ברחובות אתמול עלו על הבריקדות בריקוד משוחרר. אני אומר אנחנו כדי שלא יהיו לכם אשליות - אני לא הצלחתי להצטרף לגמרי למסיבה. זו לא חרטה או הכאה על חטא - אין לי רצון "להתגבר" על ההסתייגויות שלי בתחום הזה (בכל זאת הרשיתי לעצמי למחוא כפיים בכח ואפילו לחייך).
הנקודה שלי כאן היא אחת: הסיבה שדתיים, במיוחד מן הזן האידיאולוגי לא מגיע היא לא בגלל שהם לא מזדהים עם הרעיונות או אפילו עם האנשים. הסיבה היא שבמחאה הזו פשוט אין מספיק מסכנות. אין בה בכי. מתוך הראיה החד מימדית והמתגוננת שלנו נראה שיש כאן סתירה: מחאה על אי צדק שנראית כמו פסטיבל עליז. במקום שק ואפר אוכלים סושי ומנגנים. מסקנה - כנראה שהכל מזויף, כנראה שהם מפונקים שרוצים שיתנו להם הכל בכפית. אחרת הם היו בוכים יותר וקונים רק פיתות וגבינה לבנה.
באופן אירוני יכול להיות שההתמכרות שלנו למוסרנות ולראיה שטחית של המציאות החברתית היא תוצר של יותר מדי אקטיביזם: עודף הפגנות, עודף נאומים, עודף סיסמאות. צורך אובססיבי לחלק את המציאות לאנחנו והם. עכשיו השאלה היא רק איך שוברים את הקליפה הזו. אני עדיין חושב על זה (רעיונות יתקבלו בברכה)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה