(נכתב בחפזון רב, כי מסתבר שהגן של הבן שלי נסגר ב-12 לכבוד יום הזכרון)
כשחוזה המדינה הלך לבית עולמו ספד לו הרב קוק בנאום מפורסם שמכונה "המספד בירושלים" שבו הוא מתאר את הרצל כמנהיג "עקבא דמשיח בן יוסף" כלומר ביטוי מסוים של הכח הזה הנקרא משיח בן יוסף. למעשה, הקריאה בהספד מגלה שהראי"ה משתמש במושג הזה לא בהכרח על מנת לשבח את הרצל באופן אישי (שמו אגב, לא מוזכר כלל) אלא כדי לעורר לתפיסתו על הציונות כתנועה התופסת את תפקידו של משיח בן יוסף. המאמר כולו מבטא צער מסוים על מה שנתפס בעיני הרב כפספוס הגדול של עם ישראל והוא אי היכולת לפשר בין שני הכוחות – משיח בן יוסף, העוסק בתיקון הגשמי והכללי ומשיח בן דוד שתפקידו הוא רוחני ומיוחד לעם ישראל. לדבריו, ההפרדה הטרגית בין הכוחות היא הסיפור שלנו מאז פיצול ממלכת דוד על ידי ירבעם בן נבט. גלגולה המודרני של הקרע הזה נמצא בעוינות של ממשיכי יוסף, הציונות החילונית אל התורה ולומדיה ומאידך סרובם של ממשיכי בית דוד, לומדי התורה להכיר בכך שגם העשייה הגשמית היא חלק ממהלך הגאולה.
מה שמעניין אותי השנה במיוחד בנאומו של הרב קוק הוא ההתייחסות למסורת חז"ל המבוססת על המסופר בספר זכריה, כי משיח בן יוסף יהרג. הפסוק בזכריה משמש בסיס להספד: "וְשָׁפַכְתִּי עַל בֵּית דָּוִיד וְעַל יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם רוּחַ חֵן וְתַחֲנוּנִים וְהִבִּיטוּ אֵלַי אֵת אֲשֶׁר דָּקָרוּ, וְסָפְדוּ עָלָיו כְּמִסְפֵּד עַל הַיָּחִיד וְהָמֵר עָלָיו כְּהָמֵר עַל הַבְּכוֹר.בַּיּוֹם הַהוּא יִגְדַּל הַמִּסְפֵּד בִּירוּשָׁלִַם כְּמִסְפַּד הֲדַדְרִמּוֹן בְּבִקְעַת מְגִדּוֹן" (זכריה יב, י-יב). המילים "והביטו אלי את אשר דקרו" מיוחסת למותו של משיח בן יוסף. לאחר שהרב מדבר על מותו של משיח בן יוסף כפספוס גדול, הוא מתייחס להספד שמופיע בפסוק הנ"ל "ביום ההוא יגדל המספד בירושלים". בתפיסתו, המספד הוא ההכרה הרטרואקטיבית הנחוצה של עם ישראל שששני המשיחים הם נצרכים ולמעשה בלתי נפרדים. ואלה הם דברי קדשו:
." אמנם אחרי הנסיון האחרון של סיבת מניעת הקיום של משיח בית יוסף, יתבוננו הכל שבאמת אין כאן כחות מתנגדות, ושראוי להכניס הכל בחוברת אחת ולסדר דרכי האומה, באופן שכל שכלול כללי יהיה בסיס לשכלול הישראלי המיוחד, ותהיה ההכרה בחסרון ההצטרפות משני הצדדים בין מן הנוטים אחרי החומריות והכלליות, בין מהנוטים אחרי הרוחניות והפרטיות. ע"כ יהיה המספד גדול מב' הצדדים, שיכירו שיש טעות ביסוד הנטיות שהן בנויות להיות מתאחדים, וכ"כ גרמו קלקולים בנטותם לפירוד, לחבל איש מעשה רעהו"
מותו של משיח בן יוסף הוא אם כן תהליך בלתי נמנע והמספד עליו הוא מובנה אל תוך המציאות הגאולית.על פי מסורת שמובאת במדרשים יהרג על ידי ארמילוס הרשע. (ארמילוס מייצג את המלך האחרון של רומי ששמו דומה למלך הראשון, רומלוס). אבל למרות שמותו של משיח בן יוסף כתוב בנביא ובמדרשים הרי שלדעת האר"י ז"ל סוג המוות עדיין ניתן לשינוי. וכך כותב על כך ר' חיים ויטאל בפרי עץ חיים:
הזהיר לנו מורי זלה"ה מאוד, ביום א' שהלכנו על ציון שמעיה ואבטליון בהתפללנו שם, והכפיל שם לנו לומר, שנזכיר בכל תפלה ותפלה, לכוין במלת דוד עבדך, שיחיה משיח בן יוסף, ולא ימות ע"י ארמילוס הרשע, והוא נקרא כסא דוד עבדך.
ואכן, כך מודפס בחלק מן הסידורים הספרדים שיש לכוון בכל תפילת שמונה עשרה על "הכסא" לבית דוד, שהוא בן יוסף, שלא ימות על ידי ארמילוס הרשע. בהמשך מופיע הסבר מפורט שלא אכנס אליו כאן על הדרך בא הוא כן ימות שעיקרה שצדיקי הדור יגנו עליו על מנת שהוא ימות בצורה טבעית "בסוד הנשיקה". (הציטוט כולו נמצא בתשובתו של הרב שמואל אליהו בנושא זה באתר כיפה כאן: http://www.kipa.co.il/ask/show/17697)
למה אני מזכיר את כל זה בערב יום העצמאות? כשהרב קוק הקביל בין הציונות למשיח בן יוסף הדברים היו נועזים מאד ויצא עליו קצף גדול. הייתי אפילו מוסיף כי בדידותו בעמדה הרואה את שני המשיחין כיחידה אחת ניכרת מתוך דבריו. בסוף הוא גם מביא את הדרשה על החכמים המבקשים שלא לראות בחבלי משיח כשמולם עומד ר' יוסף שמוכן "לשבת בצל גללי החמור [חמורו של משיח] ובלבד שאראנו". אין ספק שאומר הדברים מזדהה עם הרב יוסף (כאשר החרדים מזוהים עם אלה שאין בהם כח לסבול את מרירות החבלים). חלוקת התפקידים בין שני המשיחים, המופיעה בהרחבה בספר על תורה הגאולה של הגאון מווילנה "קול התור" מייחסת למשיח בן יוסף תפקידים כמו גאולת הארץ, מלחמה באויבים וקיבוץ גלויות. הגר"א אפילו אומר במפורש שכל זה יתרחש במאתיים וחמישים השנים שמשנת ת"ר (1740) ועד לשנת תש"ן (1990). החזון שלו אפילו כולל התיישבות קולקטיבית בסגנון קיבוצי אם כי חשוב לציין שהכל מלווה בעבודת ה', בניגוד למה שקרה בפועל. כך או כך לתפיסתו של הרב קוק ושל הגר"א יש כיום בסיס עובדתי לא מבוטל. אם נקבל את ההנחה שהציונות היא לכל הפחות "העקביים" של משיח בין יוסף, טענה שלדעתי עומדת היטב במבחן ההיסטוריה, הרי שתפיסתו של האר"י רלבנטית לנו במיוחד.
למעשה, מה שהאר"י אומר הוא שהמעבר בין התיקון הגשמי לתיקון הרוחני יכול להיות מעבר של שבר אלים או מעבר בדרכי שלום. הוא תמיד יכלול אלמנט של מוות אבל טבעו של המוות נתון במידה רבה בידינו, בתפילות שלנו על כך שלא ארמילוס הרשע יכניע את בן יוסף אלא הטבע. אני חושב שזו תפילה שגם מי שבקורתי מאד כלפי מדינת ישראל יכול לקבל. אם המדינה היא ביטוי של הכנה, כסא וכד' הרי אנחנו מכירים בכך שהיא, לפחות בצורתה הנוכחית תפנה את מקומה בסופו של דבר למשהו אחר באופן מהותי. המעבר הזה יכול להיות אלים וטראומתי ולהסתיים בהבנה בדיעבד על חשיבות הגשמי והרוחני גם יחד, כפי שאומר הראי"ה. ואולי אפשר גם להפוך את הסדר – להבין את חשיבות התהליך כבר עכשיו, ולהתפלל שבן דוד יכול להגיע גם בלי מותו האלים של אחיו, בן יוסף.
בשנים האחרונות זוהי הכוונה שלי בתפילה לשלום המדינה – למעברים קלים ולא כואבים מדי בין חומר לרוח, להודיה בזמן הווה ולא רק אחר מעשה, ולכך שאת ארמילוס הזה אנחנו בעצם בכלל לא צריכים בסיפור שלנו. וכבר ידועים בזה דברי ר' נחמן : משיח יכבוש את כל העולם כולו בלי יריה אחת".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה