חפש בבלוג זה

יום חמישי, 3 במרץ 2011

הרב גינזבורג על מהפכה ותשובה


אנחנו מדברים פה על מהפכנות  יהודית, והנה אתמול קיבלתי שיחה של הרב גינזבורג עם כמה התייחסיויות מענינות לנושא. השיחה היא למעשה מפגש בין הרב לעורכי העיתון אדרבא, עיתון שנותן במה לעולמם של בעלי התשובה. הרעיון המרכזי שיוצא מן השיחה היא שיש רצון להקים תנועת תשובה שתאחד את כל בעלי התשובה מכל הגוונים ותפעל הן בחברה הדתית והן בחרה הכללית.
הרב גינזבורג הוא מהפכן ידוע. אני מודה שאני לא מרגיש לגמרי בנוח עם כל מה שנאמר בספרים של על תיקון המדינה, בעיקר לגבי היחס לגויים, אין ספק שהשאיפה החבד"ית שלו לשינוי אמיתי וכולל היא מעוררת השראה. במאמר מוסגר, נראה לי שאחת הסיבות שחב"ד הצליחו להשאר בפעילות בברית המועצות מקורה כאן, ביכולת להציג רעיון מהפכני אלטרנטיבי לזה של הבולשביקים. (ואולי גם בגלל שנהנו מזה קצת, מכל הלהט המהפכני הזה) בכל מקרה  הרב מכוון את השיחה לקוים מהפכניים של ממש:
"אם הולכים על מהפכה זו מהפכה, החברה, הכל צריך להשתנות. או שזה בתוך הכלים הפוליטיים של המדינה הזו, או לא בתוך הכלים, אבל צריך להתייחס לזה שהמהפכה כאן היא מהפכה כללית, שצריך להפוך כאן את כל פני החברה בארץ..... בעלי התשובה צריכים לעשות מהפכה ולתפוס את השלטון"
בהמשך הוא גם מסביר מה הם הגורמים המעכבים, בהקשר של העולם החרדי, כלומר של אלה שבאופן טבעי אמורים להכנס לתפקיד המהפכני ואינם עושים זאת. (אין בשיחה זו דיון בממסד הכללי, נושא שהרב מתייחס אליו במקומות אחרים).
"אחד הדברים הלא טובים בממסד החרדי – אצלנו זה פשוט, אבל אולי אצלכם זה קצת חידוש – שהוא לא מוכן לקחת אחריות לכתחילה. אידיאולוגית הוא נגד לקחת אחריות על הבטחון של העם היושב בציון, על כל הדברים הגורליים. הוא רק שמרני, אני את נפשי הצלתי, צריך תקציבים להחזיק את הישיבות שלו, המוסדות שלו, וזהו. אצלי זה הטמא. אם יש משהו 'טמא' בממסד החרדי זה הדבר הזה, שהוא לא חושב על עם ישראל. הוא לא מוכן לקחת אחריות על הגורל של עם ישראל. זה הדבר שבעל התשובה, שבא משם – אם הבעל תשובה מתוסכל, במודע או לא במודע זה בגלל זה".
שורש הבעיה כאן היא השמרנות, וכאן אני חושב שגם הממסד הדתי ולא רק זה שמוגדר כחרדי עונה להגדרה זו. הכוונה כאן איננה לשמרנות רק במובן של קושי להשתנות אלא על שמרנות הן ברמה הערכית והן ברמה הטקטית. טקטיקה שמרנית היא מגננתית  - היא שואפת לשמור את הקיים ולשם כך היא יוצרת מרחבים סטריליים ומנותקים ככל הניתן מן המציאות הסובבת, המזהמת. מנקודת מבט שמרנית, פעילות לשינוי היא פעולה התאבדותית שנוגדת את ההגיון הבסיסי של שמירה מוחלטת על הסטטוס קוו. יש לי חבר שבתו הקטנה לומדת בחינוך חרדי ואמרו לה שאסור לה להחליק עם "רולרבליידס". הסיבה הייתה שזה לא מנהג ישראל. אני מניח שזה היה קשור גם לאי הנוחות מסביב לנשים ותנועה. זוהי שמרנות וכאן אפילו במובן המילולי של חוסר נחת מתנועה, גם ברמה הגופנית.
 אפשר להתווכח על מקומה של השמרנות ביהדות – יש שיטענו שהיא ממש נוגדת את היהדות מן היסוד ויש שיאמרו שזו הסחפות, אבל מה שברור הוא שהשמרנות שהרב גינזבורג מדבר עליה, שמירת המוסדות וכו' איננה קשורה לתורה אלא לשיקולים חברתיים ופוליטיים. אפשר לקרוא לזה גלותיות , שוב, לא רק כהרגל אלא כאידיאולוגיה. הקשר לגלות איננו מקרי – היסודות המהפכניים ביותר ביהדות קשורים בקרקע ונהוגים בארץ ישראל בלבד (שמיטה, יובל, פאה). במובן הזה השמרנות היא גם תפיסת עולם מיואשת. היא נאחזת בגלות מתוך כך שהיא איננה מאמינה כי המציאות ניתנת לשינוי ברמה הטבעית, האנושית, היומיומית. באופן אירוני הייאוש הזה מלווה באופטימיות מוזרה ולא מוסברת ביכולתם של המסגרות השמרניות לשמור על מה שבחוץ בחוץ. לא מזמן ניהלתי שיחת טלפון עם חבר מקהילת ברסלב צפת שאותה אני אוהב (עדיין) מאד. שאלתי אותו לגבי שמועה ששמעתי שתלמוד התורה של הקהילה עבר ללמד ביידיש. "כן, בינתיים זה רק הגדולים" הוא אמר לי. "תראה, זה מוסיף קדושה", והמשיך לספר לי על כל הלכלוך ששומעים ברחוב, בעברית. יידיש כתוספת קדושה, זה רעיון קצת מוזר בהתחשב בעובדה שכבר יש שפה שקוראים לה "לשון הקודש". גם כאן זה הערבוב המופלא הזה בין פסימיות מוחלטת לגבי היכולת לשנות והאמונה ביעילותם של גדרות לחסום השפעה חיצונית (כאילו שלא ניתן לקלל ביידיש).
אבל בעצם, היידיש היא לא העניין. העניין הוא אותו עניין שמתעסקים איתו באדרבא – לחזור בתשובה זה מעשה לא שמרני בעליל. הוא דרוש שינוי עמוק ויסודי ובחינה מחודשת של כל פרט בחיים והוא בדרך כלל מלווה בשינויים פנימים וחיצוניים אין ספור, כולל הופעה חיצונית, מקום מגורים, יחס למשפחה וכו'. עבור השמרנות, המהפכנות של החזרה בתשובה היא בלתי נתפסת ובלתי ניתנת לעיכול. היא רצויה בעקרון כי היא יכולה להתפשר כנצחון אבל בפועל היא מבלבלת ביותר. בפועל לא יודעים מה לעשות איתה.
בכל מקרה, נחזור לענינו. הרב גינזבורג מדבר על מהפכה של תשובה ועל לקיחת אחריות. במקום אחר בשיחה הוא גם מדגיש את העניין שלא מדובר רק על גוון מסוים של בעלי תשובה אלא על משהו כללי ביותר ועל חתירה לשינוי במקומות הנחשבים מחוץ לתחום עבור דתיים רבים – האמנות והאקדמיה (מח ימין ומח שמאל) והכל תחת השראת הקדושה שאותה הרב מגדיר כ"שיר חדש ורוח חדשה". החידוש הוא העיקר – משהו חדש לגמרי ועדיין מקושר לחלוטין לתורה.
הדברים הם מעוררי השראה וניכר שהם פועלים גם על שאר הנוכחים המדברים. אלא שכאן מתעורר הקושי שלי. הרב גינזבורג מדבר על חידוש והחידוש הזה נוגע בפירוש לכל תחומי החיים. הוא מדגיש שאדם צריך לבוא לתשובה עם כשרונותיו הישנים "שכל אחד ינצל את החוש שלו". הוא גם מצר על כך שישיבות מטילות הגבלות אל דברים שונים שבקודש אבל לגבי דברים שבחול הוא אומר: .
".. אני לא ממליץ לאף אחד שינסה לגייר חכמות, כמו שאנחנו קוראים לזה. לא כל אחד מוסמך לגייר חולין. צריך אנשים מוסמכים, שאתה התלמיד תקבל זאת אחרי גיור כהלכה, ואז הוא יהודי מושלם. לא שכל בעל תשובה יתחיל לגייר את מה שיש לו מהעבר."
לכאורה יש כאן סתירה – אדם צריך להביא את כשרונותיו אל היהדות (במדע, באמנות) אבל יחד עם זאת אסור לו "לגייר" חכמות חיצוניות על דעת עצמו. הדוגמה המובאת מאוחר יותר בשיחה מבהירה שלא מדובר בפילוסופיות אלא בחכמה כמו חכמת הנגינה. על פי הרב שימוש במילים של קודש עם מוסיקה "חיצונית" איננה מספקת – יש צורך בהפנמה עמוקה של נגינה יהודית על מנת ליצור את התשתית בנפש ליצירה דרך התורה (על פי הבנתי זוהי גם תפיסתו לגבי פרקטיקות מהמזרח כמו יוגה וטאי צ'י).
אם להודות על האמת הרי שהחשש כאן הוא מובן. "גיור" שטחי עלול להחטיא את המטרה ובעיקר לצייר את העולם היצירתי של בעלי התשובה כחיקוי לעולם החול (כך אני מרגיש למשל כשאני שומע את מוסיקת הטרנס של  הנ-נחים שנוטים גם לגייר שירי חול בעודם מתנגנים בגלגל"צ בגירסתם המקורית). הפתרון של הרב הוא שצריך ללכת למי שיכול לגייר, כלומר לרב מומחה וברור שפתרון זה הוא מורכב. על מי שרוצה לעשות זאת הרב אומר:
"הוא בבעיה, אם לא מצא את בית הדין המתאים – הוא באמת לא יכול. כולנו מבינים שחבל שהוא לא יכול, אבל הוא לא יכול. אלא אם כן ילמד כל כך הרבה שהוא בעצמו יהיה הרב המגייר. אבל על ההתחלה הוא עוד לא שם."
התחושה שלי לגבי ההסתייגות הזו היא שזו מגבלה גדולה מדי. הצורך ללכת לרב לתרגום/גיור של החול הפרטי לקודש הוא לדעתי מחסום שלא יאפשר מהפכה. אני לא טוען כאן שאין לנו צורך בצדיק-מתרגם (ובהקשר הזה אין היום מישהו גדול מהרב גינזבורג בכל מה שקשור לתורת הנפש ולמדע). ובכל זאת, אני נוטה לומר שעבודת הגיור הזו מוטלת גם על האדם הפרטי כי רק הוא יכול להכיר את השורש הרוחני  והתורני של מה שנגע בנפשו בעודו רחוק מן התורה. זוהי בסופו של דבר זוהי  ייחודה של מהפכה יהודית – מהפכות אחרות כשלו לא רק בגלל חוסר אמונה בבורא עולם אלא גם שבאופן יסודי מחולליהם לא האמינו באדם וביכולתו ליצור, לשנות ולהשתנות והעמידו הכל על הקולקטיב ועל המפלגה ומנהיגיה. נכון, הדרך הזו מועדת לנפילות ולאי דיוקים. האם אפשר להמנע מכך? לדעתי לא. אם, כפי שאומר ר' נחמן הגשר הוא צר מאד, הרי שהוא גם מסוכן ובוודאי שנופלים ממנו מפעם לפעם. אבל הנפילות יביאו לקימות ולהתקרבות הדרגתית. אנחנו חיים בעידן של בחירה שבו האדם נאלץ לנווט את דרכו בעולם ולבחור, לבד ממגוון רחב שנוגע לכל תחום. זה נכון גם לגבי היהדות. יכול להיות שבעבר, עם נולדת במזרח אירופה יכולת לבחור להיות חסיד או מתנגד ומאוחר יותר הייתה גם אפשרות של עזיבת המסגרת והפיכה ל"משכיל". כיום ההצע הרוחני, בתוך היהדות ומחוצה לה הוא אדיר ונגיש ביותר. יש שיטענו שדווקא כיום יש צורך בזהירות מרובה יותר ומשום כך כל תרגום צריך לעבור דרך "בוחר מומחה". זהירות היא תכונה חשובה אבל בהקשר דתי, הדרך ממנה לשמרנות שבה פתחנו היא קצרצרה. בכדי להמנע מכך, צריך גם מידה של  אמון ואמונה בבחירותיו של האדם גם בתחילת דרכו בקודש, ומוכנות לספוג גם נפילות.

9 תגובות:

  1. ידידי הטוב,

    הרגע נמחקה לי תגובה ארוכה שכתבתי לך בחצי השעה אחרונה, והצער כי רב.....
    אז אקצר, מבלי להשמיט מה שרציתי לומר.
    ראשית, הנושא שבחרת מרתק והוא לטעמי מנושאי הליבה שצריכה להעסיק את היהדות בת ימינו.
    אתה אומר בצדק שהשמרנות היא נחלת הגלות, ומדיפה ריח רע של יאוש מהעוה"ז. אתה מוסיף שהשמרנות שהתפתחה ביהדות ברבות השנים יצרה מרחב סטרילי. סטרילי מדי.

    אביב גפן תוהה באחד השירים שלו "למה החרדים נראים מסוממים" - ולועג על החוורון הקבוע שעל פניהם, משעות רבות מדי בלימוד לאור פלורסנטים. הגדרות והסייגים הם אולי אמצעי הגנה יעיל מפני חדירת הטמא והחול, אבל הוא גם טומן בחובו הסתכנות של ניוון, קונפורמיות, ותלות.
    השמרנות הדתית היא האמא הדאגנית שלא מאפשרת לילד שלה לחוות את העולם מפחד שהוא לא יוכל להתמודד עמו כפי שהיא הייתה רוצה. גם בעיני, השמרנות בהיבט הרוחני מונעת מהאדם להגשים את הפוטנציאל הרוחני המלא שלו.
    כפי שאש אינה יכולה לבעור ללא חומר בערה טוב, כך הרוח באדם חייבת את "חומר הבערה", את אותו 'חול פרטי' שאותו אתה מזכיר. אדם מעצב את אישיותו הרוחנית על ידי בחירותיו והתגברויותיו על פני מכשולים בשלבים השונים בהתפתחותו הרוחנית. אני מאמין שהשאיפה צריכה להיות להתוודעות לכלל המציאות ( "כבודו מלא הכל") , כולל זו הלא סטרילית והלא מצונזרת. כי במפגשים האלה, ישנה התמודדות בה האדם בוחן את איכות אמונתו, את היקפה, ואת עומקה.
    כמובן שאש היא לא משחק ילדים, ורצוי להתחיל מגיל מסויים עם שריפת נייר בזכוכית מגדלת ( לא נמלים!) ולא בכתובת אש במפקד יום העצמאות של הצופים...
    הרב לייטמן לקח את זה רחוק. הוא שם את כל הנושא ההלכתי בצד, ופותח בכך את הדלת לדם חדש הצמא לחכמה שאם ירצה ישלב את קיום המצוות מתוך בחירה מושכלת ואוהבת, ואם לא ירצה יסתפק בהנאה מזיווה של החוכמה. אבל זו רק דרך אחת המתאימה לציבור מסויים.
    הרב גינזבורג לעומתו יוצא בזהירות אל מחוזות חדשים, מבלי לייצר פרובוקציות שלא ישרתו את המטרה. יש לו חשש מוצדק מגיור חכמות חיצוניות והכנסתן לקנון היהודי מבלי פיקוח הדוק וקונצנזוס כללי. אבל האדם הרוחני והשאפתן צריך להיות מסוגל להעיז לעיתים לחצות את הגשרים גם אם הם צרים. אסור לשקוט על השמרים, וחייבים להזין את עצמנו גם מתוך מה שעדיין לא נכתב ועדיין לא נאמר. מלאכת גילוי היבשות לא נשלם.
    " ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום' - אנחנו צריכים תעוזה על מנת להשלים את הדרך.

    השבמחק
  2. יישר כוח על הכתבה ועל התגובה.
    הייתי בפגישה וזה הרושם שזה עשה גם עלי.
    הרב גינזבורג הוא בן אדם מדהים, אבל אצלו הכל "מלמעלה". הכח האמיתי מגיע מלמטה, וכמ"ש "אמת מארץ תצמח", "אתערותא דלתתא" בלשון החסידות והקבלה.
    העבודה של הדור שלנו - לשחרר את הכוחות הטמונים בנו, ולא כ"כ לחכות לפקודות של המנהיג רם המעלה - איזה שיהי'

    השבמחק
  3. כתבתי משהו בהשראת הפגישה והפוסט הנ"ל
    http://jewish-education.info/roytman/todaah-meshihit/

    השבמחק
  4. יצחק, תודה על דבריך היפים. הייתי מוסיף שהגישה שדיברת עליה בחב"ד ביחס לרבי מתבטאת גם ביחס למשיח (לא רק בחב"ד אלא בכל המקומות) כמשהו שבעיקר צרך לבוא מבחוץ אלינו ולגאול אותנו ללא קשר אמיתי עם המעשים שלנו. המחשבה הרווחת היא שביאת המשיח היא פרס על התנהגות טובה ולא משהו שבה מאיתנו בבחינת "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". לר' נחמן יש התבטאות דומה למה שהבאת מהרבי שבה הוא אומר שיש באפשרותו לתקן את חסידיו לגמרי אבל הוא לא עושה זאת משום שזה כמו "שהקב"ה יעבוד בעצמו את עצמו" - שוב, הרעיון, כפי שציינת שהעבודה היא שלנו. קצת אירוני שאמירות כאלה מפי צדיקים גדולים מביאים לתגובה הפוכה מן הרצוי, כלומר הדגשת ה"אכזבה" של הצדיק מחסידיו וייחוסה לכשלון שלנו לחקות אותו בצורה מוצלחת.

    השבמחק
  5. אתה התייחסת כאן למספר נקודות קטנות מתוך השמפגש האמור. ראוי לשים לב ולציין שהנקודה העיקרית שם היא שביסודו וראשיתו של כל מהלך וכל שינוי צריכה לעמוד התובנה הברורה שיש לנו "בעל שם טוב חדש" בדור שלנו, שהוא כמובן הרב גינזבורג עצמו. הוא מדגיש שם את הנקודה כמה פעמים ושאר הענינים (שמקצתם ציטטת) הם שוליים מסביב לנקודה העיקרית הזו.

    השבמחק
  6. אכן לא התייחסתי לכל השיחה אלא רק לחלק שהטריד אותי באופן אישי. אני לא משוכנע לגמרי שהנקודה העיקרית הייתה דווקא החשיפה של הרב גינזבורג כמנהיג הדור ומתגובות האנשים הנוכחים המופיעים בגרסה הכתובה (אני לא הייתי נוכח אישית) לא ברור לי שהם ראו כך את הדברים. בכל מקרה זה כיוון מעניין. האם אתה רואה עדות לתפיסה זו של הרב את עצמו גם במקומות אחרים?

    השבמחק
  7. מאמר מעמיק : החידוש עבורי הוא בנושא "הפחד לקחת אחריות על עם ישראל" והוא המונע פריצה בנושא"חדש אסור מן התורה" היום לאחר המאמר יכולה להבין את כל מלחמות היהודים אז בין פרושים לצדוקים, בין משכילים לשמרניים בין ציוניים לחרדים, בין חסידיים לבין ליטאים, והיא במידת האחריות..... אך כמי שחוזרת בתשובה בחוגי חב"ד יכולה להעיד שגם שם הפחד שלא יגדירו אותם כלא חרדים נוגד ולעיתים אף מתנגש עם דרך של כלמעיינותך החוצה . נראה שפריצת הדרך תיהיה רק על ידי החוזרים בתשובה שאינם מחוייבים לפחדים הקהילתיים והחברתיים

    השבמחק
  8. כן, אני מסכים שתקוה מונחת אצל החוזרים בתשובה מכל המינים והסוגים, ובייחוד אלה של השנים האחרונות שלא חוששים להביא את מה שצברו מחוץ לעולם התורה. המטרה שלנו לדעתי היא לחנך להבדלה בין טפל לעיקר, בין "מה שנהוג אצלנו" לבין השאיפה לעשות את רצון ה'.

    השבמחק