חפש בבלוג זה

יום שני, 10 בדצמבר 2012

חנוכה, בגלות אסיה


מפגש עם יהודי אוזבקיסטן בחנוכה 2002
סמרקנד
הגעתי לסמרקנד אחר הצהריים של כ"ב כסלו, כמה שעות לפני היארצייט של אבא שלי. נהג המונית לקח אותי מן התחנה המרכזית היישר אל הבית כנסת שבעיר החדשה, ואת ארבעת הימים שלי שם עשיתי בקרב הקהילה היהודית.כך קרה שבמשך ארבעה ימים, באמצע המסע הזה הייתי רב של קהילה קטנה. התפללתי, קראתי בתורה, בדקתי מזוזות, עניתי על שאלות. כשהזמן שלי שם נגמר הם ביקשו שאשאר אבל סירבתי בנימוס. הייתי בדרך לסין.
 בבית הכנסת היה מניין בקושי, מניין של זקנים שידעו לענות אמן (ורוב הזמן לא עשו את זה). פעם הייתה שם קהילה מפוארת אבל העבר הזה הולך וגווע. בבוכרה עוד נשאר רב ושוחט מקומיים, אבל סמרקנד נאלצת להסתמך על עזרה חיצונית. למעט שני ילדיו הצעירים של ג'ורה שיסופר עליו להלן, לא היו שם כבר צעירים. כולם היו מבוגרים שחיכו להזדמנות למכור את ביתם ולעזוב.
הם היו מסוכסכים עד צוואר עם הרב הראשי של אוזבקיסטן. "ָגנׂב" הם קראו לו במבטא פרסי כבד. הם תיעבו אותו כי הרגישו שהוא שיקר להם.  לפני שנים הוא הציע להם לשבת ללמוד בכולל ובתמורה לקבל תמיכה כלכלית. הם עזבו עבודות לטובת הכולל הזה (במימונה של  אור אבנר, הארגון של החבדני"ק הבוכרי לב לבייב) אבל לא קיבלו כסף (או לא קיבלו מספיק). הקשר עם הרב בטשקנט נותק, והם נותרו לבד וניסו לנהל את עניניהם.
אחרי שעליתי להיות שליח ציבור בבית הכנסת ואמרתי קדיש, עלתה השאלה איפה לשכן אותי. אני הייתי שמח להשאר במלון אבל הם רצו לארח אותי. בייחוד מישה, איש מסורתי מאד בשנות החמישים בחייו, שרצה שאני אבוא ואשאר איתו ועם אחותו רעיה, אשה מבוגרת בשנות השבעים לחייה. הייתה לי תחושה שהרבה שקט לא יהיה לי שם אבל הסכמתי בלב כבד. פיסית זה לא היה רע - הבית שלהם היה נוח למעט השירותים הבסיסים ביותר שהיו בחוץ (כל פעם שביקרתי בהם אמרתי לעצמי שמחר אעבור למלון)  אבל לצאת משם לא היה פשוט, בייחוד לאור העובדה שרעיה ירדה לחיי בדאגות אינסופיות על קור ואוכל (לא ללכת יחף. לאכול עוד. לשים עוד סוכר בתה. לשים סוודר. לאכול עוד) . כשעזבתי את סמרקנד  אמרתי לה תודה רבה על הטיפול המסור והיא אמרה בלי להתבלבל  "תודה זה לא כסף". התבוננתי בה בתדהמה – מישה התעקש לא לקחת ממני כלום אבל היא רצתה להרוויח משהו מכל הסיפור הזה (כראוי אחרי הכאב לב שגרמתי לה עם רגלי היחפות). נתתי לה כמה דולרים והיא חיבקה אותי בחום.
ברוך ה', היה לי את ג'ורה שאצלו אכלתי רוב הזמן. כמו מישה, גם ג'ורה היה מסורתי ביותר. הם קנו בשר כשר מהשוחט שהיה מגיע מבוכרה פעם בשבוע, שמרו שבת, ניסו ללמוד קצת עברית. הם פקדו את בית הקברות באדיקות, בנאמנות אין קץ לאבותיהם המתים. הייתה לי תחושה חזקה שבסופו של דבר זו ההצדקה האמיתית להשארות שלהם שם. ג'ורה בעצמו ביקש ממני להתלוות אליו לבית הקברות לברר מהו יום השנה של אחד מדודיו. למרות שהכיר את החודשים העבריים, הכתובת על הקבר לא הייתה ברורה לו. (כשהלכנו הסתבר שדודו נפטר ב"חודש הרחמים" כינוי לחודש אלול שאף אחד שם כבר לא זכר). הוא היה אלמן שגר שם עם שני ילדיו הצעירים. אחת מהם, תיכוניסטית, דיברה עברית מצוינת ושימשה כמתורגמנית (כשהיא לא הייתה בסביבה הסתדרנו עם ידיים ורוסית). הייתה לו בת אחת בארץ בחולון או בבת ים והוא התכוון לעלות בקרוב, ברגע שהבית ימכר.
הוא לקח אותי לקבר דניאל, שהועבר לשם מבגדד מסיבה לא ידועה על ידי הכובש המונגולי הגדול טימור-לנג (הצולע) שסמרקנד הייתה בירתו. (אפשר רק לנחש שטימור חשב שאתר דתי מהסוג הזה בבירתו תוסיף לו יוקרה ולגיטימציה ותעזור לו לקנות את ליבם של נתיניו המוסלמים). הקבר הוא ענק והמסורת המקומית היא שגופתו של דניאל גדלה משנה לשנה. האתר הוא מוסלמי אבל נחשב קדוש גם ליהודים שם. בכניסה יושב אימאם מקומי וחוזר על פסוקים מן הקוראן. ג'ורה אוהב לקרוא למקומיים "חמורים" (בעברית) אבל בקבר הוא נוהג כמו כולם –  הולך סביב הקבר במתכונת קבועה, פותח את ידיו בזמן שהאימאם אומר את תפילתו הקצרה ונותן לו כמה מטבעות ביציאה. אחר כך הלכנו לשוק לקנות לחם. הנאן, הלחם המקומי הוא גדול ועגול וטעים ביותר. הרבה מוכרי לחם נמצאים בשוק וג'ורה עובר מאחד לאחד ובודק את הלחמים. הוא לוחץ עליהם בעדינות לראות עד כמה הם רכים עד שהוא מוצא את הלחם המושלם. אני זוכר שהתבוננתי במשא ומתן שלו בהתפעלות אין קץ. אני הייתי רגיל לתבל את ההתמקחויות שלי בהתנצלויות, והתחמקויות להאריך אותם ולסרבל אותם בצורה מיותרת לחלוטין. ג'ורה בודק ועובר הלאה ללא מילה. המוכרים לא מנסים לשדל או לשכנע אותו – כוונותיו ברורות לכל מתבונן.

 בליל שבת, אכלנו יחד ארוחה חגיגית בביתם הדל ביותר, בשמחה גדולה. הטלויזיה הייתה דלוקה על תוכנית של שירים ישנים והמארח שלי שר בקולי קולות. חברתה האוזבקית של הבת הגיעה לקראת סוף הארוחה והראתה לכולם את הקוסמטיקה שהיא התחילה למכור מבית לבית. ג'ורה הסתכל בדגימות שלה בענין אמיתי. כשברכנו ברכת המזון, כולם, כולל החברה האוזבקית, פתחו את ידיהם בתנועת הכנעה. החום שלו הדהים אותי. שום דבר לא היה בלתי מכובד או לא ראוי בעיניו – לא הטלויזיה, לא החברה הגויה ולא ערכאות האיפור שלה. הוא אהב את הישיבה הממושכת, ואת השירה הרוסית וגם אני נהניתי ממנה. השבת הייתה שם בביתו של ג'ורה, בין הקירות המלוכלכים וערימות הגרוטאות שעל המדפים הרעועים של הבית שלו. היא הייתה שם במלוא הדרה המלכותי. לא יכולתי שלא לחשוב על מה שיקרה כשיגיע לארץ, על כך שכאן יהיה כבר מי שיבשר לו  שהוא בכלל לא דתי.

למעלה: מימין - יצחק, אני ומישה
למטה: גו'רה, רעיה ומישה
יצחק, הגבאי של בית הכנסת אמר לי שחסרים להם ספרים. הוא נתן לי רשימה – חומש עם רש"י בתרגום לרוסית ועוד כל מיני. הדברים האלה אמורים להגיע מחב"ד בטשקנט אבל הרב לא שולח להם כלום. אמרתי שאשתדל עבורם (ובכך, כפי שיסופר בהמשך כשלתי).
בערב של נר ראשון של חנוכה הסתבר שאין להם חנוכיות. אמרתי, לא נורא, פשוט נדליק נרות על צלוחית או משהו אבל לתדהמתי הם סירבו. המנהג הוא להדליק בחנוכיות, הם הסבירו לי. אם אין חנוכיות אי אפשר להדליק. ניסיתי לשכנע אותם שזו טעות, שהחנוכיה היא רק כלי, שהמצוה היא בנר אבל הם בשלהם. אם אתה נוסע לטשקנט תגיד לרב הגנב שישלח לנו חנוכיות, הם אמרו לי.  בסוף רק אני הדלקתי, על אדן החלון בביתם של מישה ורעיה. הם ענו אמן.

טשקנט
אז הלכתי לראות את הרב בטשקנט, לטובת ידידי-מארחי הבוכרים מסמרקנד. היה קר, והבית שלו היה מרוחק ולא פשוט לאתר. מעולם לא ביקרתי במקום כמו טשקנט  מבחינת ההכרות של התושבים עם סביבתם. איש  לא מכיר את שמות רחובות העיר, אפילו אם מדובר ברחוב הסמוך. חלק מהבעיה נובעת מכך שאחרי שהרוסים הלכו ואוזבקיסטן זכתה בעצמאות כל הרחובות הישנים (מרכס, וקלינינין, ופושקין) הוחלפו בשמות אוזבקים. אחרי חיפוש ארוך מאד בשכונת בתי עץ שהזכירה עיירות מזרח אירופאיות וסיפורי שלום עליכם, הצלחתי למצוא את בית הרב. הוא היה איש מבוגר, והסתבר לי אחר כך שהוא מוותיקי חב"ד בברית המועצות, אדם שהיה פעיל עוד בתקופת השלטון הקומוניסטי. מהר מאד הסתבר שהאיבה שחשו כלפיו יהודי סמרקנד היא הדדית לגמרי. מבחינתו, הקהילה הזו היה אכזבה גדולה. שנים שהם לומדים בכולל, הוא סיפר לי, ואין שום התקדמות – לא בידע, לא בשמירת מצוות ולא במנהיגות מקומית. הם רוצים שיזונו אותם אבל למעשה אין להם עניין אמיתי בשינוי. טענותיו של יצחק הגבאי על הספרים הם מופרכות – כל הספרים ישנם אלא שהם בעצמם לא יודעים מה יש ומה אין. חוץ מזה היה כבר נסיון גרוע עם רב שנשלח לשם (בוכרי בעצמו, שלא עשה כלום ולבסוף ברח). בכדי להנהיג את יהודי סמרקנד, אמר לי הרב "צריך לא רק ביטול ברוחניות אלא ביטול בגשמיות ממש, וזה לא כ"כ קל למצוא".
החלטתי לא להכנס איתו לדיון על חשיבות הביטול. "תשלח להם בבקשה חנוכיות" ביקשתי ממנו, והוא אמר שהוא יעשה זאת (החג כבר היה בעיצומו).
אחר כך הוא שאל אותי לאן אני מנסה להגיע ואמרתי לו שאני בדרך לסין. "מה יש לכם הישראלים בסין?" הוא אמר בתמיהה. גם אני התפלאתי (מדבריו נשמע שזה ענין תדיר ואני הרי לא פגשתי אף לא ישראלי אחד בדרך). כן, הוא נאנח. הרבה מאד נוסעים לסין.
אחר כך עוד דיברנו ארוכות. אני לא מיהרתי וגם הוא לא. בסוף הוא האיץ בי לקחת עוד ביסקוויט כדי שיהיה שיעור לברכה אחרונה ואמר שאם אני ממשיך מזרחה לעמק פרגנה, שאקח כבר נרות חנוכה וחנוכיות (מחנוכיות הפח החד פעמיות שאיכשהו התקדשו, עד כדי כך שאי אפשר לחגוג את החנוכה בלעדיהם), שאביא אותם לקהילות ששם, למרגילן ואנדיג'אן. הסכמנו שאבוא לבית הכנסת למחרת, לקחת את הדברים.
באותו הבוקר החורף הגיע באמת, עם שלג כבד על העיר. הגעתי לתפילת שחרית שלאחריה, הרב עמד במבואה וחילק חנוכה געלט למתפללים. הם עמדו בידיים פשוטות והוא בפנים נזופות, חילק להם שטרות. כשהגיע אלי, נסיתי לסרב אבל הוא אמר בפסקנות: "ואתה לא יהודי?!"
לקחתי את הכסף, את החנוכיות ואת הנרות ונסעתי לשוק לחפש מונית שתקח אותי לפרגאנה.

בעמק פרגאנה
זה היה היום הראשון של החורף (שילווה אותי עמוק אל תוך סין). בתחנה בטשקנט חיכיתי שלוש שעות מבין סוף סוף שהיה ראוי להביא נעליים ראויות לטיול הזה ושעל הרווח הזה בין הנעל לסוליה אני עוד אשלם ביוקר. אבל בסוף מצאתי משהו ואחרי יום של נסיעה הגענו.
בפרגאנה, הרחובות נצצו משלג ואור. בבית המלון שהיה רשום במדריך לא היו מוכנים לקבל אותי. אמרו שהם כבר לא משכנים זרים. היה מאוחר והייתי אחרי יום שלם של נסיעה בלאדה לא מחוממת. מישהו שעמד שם בלובי פנה אלי בקול נרגש והציע לי לבוא אליו ולהשאר בביתו. הסתכלתי עליו. היו לו פנים טובות. הוא אמר שהבת שלו דוברת אנגלית וביקש שאבוא איתו. הלכנו.
הוא היה רופא והבת שלו אכן דיברה אנגלית מצוינת (לבושתי, אני לא זוכר את השמות של אף אחד מהם). בבית, ישבנו בסלון, שהיה גם, בסופו של דבר חדר השינה שלי. קמנו לשולחן, אכלנו, חזרנו לסלון ושוב לשולחן, כך כמה פעמים במהלך הערב.
הם היו אנשים חביבים ביותר, ששמחו לספר לי על החיים שלהם. כשהוא היה צעיר, בבית הספר לרפואה באנדיג'אן, כולם רצו לדבר רוסית טובה. כמו האוזבקים האחרים, הוא השקיע הרבה ברוסית שלו. אבל היום הרוסים כבר אינם וכולם רוצים ללמוד אנגלית. והאמת שאם מדברים על עולם שהשתנה יש לו בקשה מיוחדת ממני. היו לו חברים טובים שלמדו איתו רפואה. חברים יהודים, שניים במיוחד היו קרובים אליו. אבל זמן קצר לפני שאוזבקיסטן קיבלה עצמאות הם נעלמו, נסעו לישראל. הם פשוט קמו ועזבו, בלי להיפרד. הוא לא מבין למה, וזה מטריד אותו מאד. מה קרה שכל היהודים נעלמו פתאום? ולמה הם לא התקשרו לפחות, להפרד? הוא ביקש ממני, אם אוכל למצוא אותם ולבקש מהם להתקשר אליו. לא ידעתי מה לענות לו. ניסיתי להסביר, ללא הצלחה שהעובדה שאני והם יהודים לא אומרת שאנחנו מבינים אחד את השני. אבל הבטחתי שאנסה ליצור איתם קשר.
[עשיתי את זה רק כשנה וחצי אחרי שחזרתי לארץ. קשה לי לזכור עכשיו מדוע התעכבתי כל כך. הסתבר ששני החברים גרים באור יהודה ושהם בני דודים. זה שדיברתי איתו כבר דיבר עברית היטב ועבד בארץ כרופא. הוא ידע מיד על מי אני מדבר. סיפרתי לו שהוא מתגעגע ורציתי לתת לו את מספר הטלפון אבל לא היה צורך  - הוא עדיין זכר את המספר בעל פה. הוא אמר שהוא יתקשר וימסור גם לבן דודו. מה קרה בסוף לא ידוע לי. הכתובות והמספרים כבר אבדו לי ואני לא יודע אם הוא באמת התקשר או לא. הנחתי כך את הדברים ובדיעבד אני חושב שטוב שכך. מה אני יודע על שברון הלב של מהגרים?]
ובעודנו מדברים, נזכרתי פתאום שהלילה נר שביעי של חנוכה ושעוד לא הדלקתי נרות. חשבתי שאהיה בחדר מלון אבל הנה אני בבית פרטי, של אוזבקים שנמצאים בעיצומו של חודש רמדאן. עמק פרגאנה הוא דתי יותר ממקומות אחרים והמארח שלי כבר הודיע לי שהוא קם מחר לפנות בוקר כדי ללכת למסגד ושהוא ישתדל מאד לא להעיר אותי. לבטל את המצווה לא יכולתי. סיפרתי להם, במבוכה, שיש לי חג שאני חייב להדליק נרות וביקשתי להדליק אצלם. הם היו מופתעים אבל נדיבים – הדלקתי שם בפינת הסלון.
אחרי ההדלקה, דוד המשפחה, אחיה של האמא התבונן בי במבט חשדן. הוא רצה לשאול אותי משהו וביקש את שירותי התרגום של הבת. האם זה נכון, הוא שאל אותי שאנחנו באים לעשות מיסיון ליהדות? שאלתי אותו איך הוא הגיע למסקנה הזו. כל כך הרבה אנשים נעלמים הוא הסביר. כמו שגיסו סיפר לי, הם נוסעים לישראל. מי מוביל אותם לשם? החנוכיה שלי היא כנראה התשובה – מיסיונרים כמוני, שבאים לקחת אותם לארץ. התאוריה שלו נאמרה בחשדנות קלה אך ללא עוינות. כפי שאמרתי לגיסו, השבתי, איננה יודע מדוע אנשים עוזבים כך פתאום בלי להיפרד. ניסיתי להסביר, שהשיקולים והפחדים של העוזבים אינם מוכרים לי כלל. לא באתי לייהד אף אחד, הסברתי. אני פשוט בדרך לסין.

לא הייתי היהודי המטייל הראשון אצלם בבית. הנערה המתרגמת סיפרה לי שהיה שם בחור אמריקאי, גם הוא יהודי בשם דני. (דווקא את שמו אני זוכר, למרות שלא נפגשנו מעולם. אני זוכר כי היא הראתה לי תמונה שלהם ביחד ואמרה באנחה: "דני!" תהיתי אם גם שמי יאמר באנחה כזו, בזמן אחר. בתמונה הם ישבו על הספה בבית והיא לבשה מטפחת מקומית, מסורתית. )
הם קמו לפנות בוקר ללכת למסגד (אני חושב שזה היה היום האחרון של הרמאדאן). גם אני התפללתי, בסלון שלהם עם הזריחה. למרות הטענה שכל האכילה בערב הייתה לטובת הצום, כשהם חזרו, ניגשנו כולנו הישר לשולחן וסעדנו יחד. הרגשתי בנוח איתם. כמו בהרבה מפגשים במרכז אסיה התחושה הייתה שההבדל ביננו הוא בעיקר כלכלי וליתר דיוק, הוא נעוץ ביכולת שלי להגיע אליהם לעומת אי היכולת שלהם לבוא אלינו. לעומת המרחק העצום והמושך עד אין קץ, ביני לבין הסינים – התחושה שאני מתנהל כמו עיור בסבך של הקשרים עדינים ונסתרים, כאן במרכז אסיה הדברים היו ברורים ומוכרים. העיניים מלוכסנות מעט, התה לפעמים שחור ולפעמים ירוק אבל הלחם מוכר ואיתו גם החרדות והשמחה. באוזבקיסטן ובייחוד אחרי הימים בסמרקנד, גם הרוסית החלה להשתרש בפי.
(לבסוף, כשהייתי כבר בסין, בשינג'יאנג, חלקתי חדר מלון עם סוחר אוזבקי ושמחתי בו כמוצא חבר ותיק. הרוסית שידעתי אז,  כשלא ידעתי מילה בסינית, הפיגה את בדידותי, בעיצומו של החורף ההוא)

בבוקר התקשרתי למספר שנתן לי הרב, של מישהו מן הקהילה היהודית במרגילן, שנמצאת לא רחוק משם. אמרתי שיש לי חנוכיות והם שמחו ורצו לבוא ולקחת אותי מיד. דווקא חשבתי לבלות עוד קצת זמן בעיר עם הרופא ומשפחתו, אבל הם התעקשו שאגיע. התחרטתי אז על העזיבה המהירה הזאת. בת הרופא התנדבה להכיר לי את העיר ולא נותר לזה זמן. גם היום אני מרגיש שאם הייתי מתעקש להשאר הייתי זוכר את השמות שלהם.  לפני שהלכתי המארח שלי לקח אותי לצד. הוא אמר שאחרי שעכשיו כשאנחנו מכירים אחד את השני הוא הצטער מאד שהוא חייב לקחת ממני כסף ואמר שהוא היה מעדיף לארח אותי כחבר. אבל מצבם הכלכלי לא מזהיר ואני הרגעתי אותו ואמרתי שאני שמח שנפגשנו ושכך סוכם וכו'. לפני הצהריים, הגיעו שני יהודים מבוגרים ברכב, לקחת אותי למרגילן.

רגעיה האחרונים של קהילת מרגילן
אני , קהילת יהודי מרגילן וסיר הפלוב הגדול
הם לקחו אותי היישר אל בית הקהילה שם נערכה ארוחה גדולה לכבוד החג (בהתחשב בהתראה הקצרה שנתתי אני מרשה לעצמי להניח שהארוע לא תוכנן  לכבודי, למרות שהם ניסו לתת את הרושם הזה). היה שם בחור צעיר אחד באמצע שנות העשרים שלו שדיבר עברית. למרות העובדה שהוא היה צעיר בהרבה מרוב הנוכחים האחרים, הוא תפקד על תקן מנהיג הקהילה. את העברית שלו רכש בארץ, ופה גם למד שחיטה, לקרוא בתורה ולהתפלל. הם לא היו צריכים את החנוכיות ואת הנרות שהבאתי, היה להם כבר כל מה שצריך לחג. ובכל זאת, גם כאן המרחק מן הרב בטשקנט ומכל מרכז יהודי אחר ניכר. הבחור הצעיר (שגם שמו אבד לי) שאל אותי אם יש לי במקרה ספר קודש להשאיר להם כי היה להם מחסור גדול בספרים. לא יכולתי לעזור לו – היה לי חומש, מהדורת כיס של ליקוטי מוהר"ן ותיקוני הזוהר, ספרים שלא היו עוזרים לו (חוץ מהחומש) והאמת שגם לא במיוחד רציתי להפרד מהם. בכלל, התחושה שם הייתה שהצרכים שם מרובים. גם הוא כמו הגבאי בסמרקנד ביקש שאשלח לו כל מיני דברים מהארץ (אבל הארץ הייתה רחוקה, ואני נוסע בכיוון ההפוך )
בחצר,  בסיר ענק בישלו לכולם פלוב (אורז, בשר, ירקות ושומן) הם רצו מאד שאצטלם ליד סיר הפלוב ושאחזיק את הכף הענקית (אבל כשרציתי לערבב כולם קפצו בבהלה). בחוץ היה שמשי אך מושלג וכולם לבשו כובעי פרווה ומעילים כבדים. אחר כך הייתה ארוחה גדולה בחדר שליד בית הכנסת. בזכות העובדה שלא ערבבתי, הפלוב יצא טעים וכולם שמחו בו. אבל לא היה לי הרבה זמן להשאר – הויזה לאוזבקיסטן עמדה להגמר למחרת ואני עוד הייתי צריך להגיע לאנדיג'אן. אחרי הארוחה הם הסיעו אותי לתחנת האוטובוס ונפנפו לי לשלום בעליצות.
במלון הקר והעגום של אנדיג'אן הדלקתי נר שמיני. החג עבר אבל החנוכיות והנרות שנתן לי הרב עוד היו איתי. ניסיתי ליצור קשר עם המספר שנתנו לי, ראש הקהילה של העיר אבל אף אחד לא ענה. בבוקר כבר מיהרתי אל הגבול הקירגיזי.

בהרצאה ששמעתי באקראי בכנס השנתי של מזרח אסיה, 8 שנים אחרי הביקור שלי במרגילן, התברר לי שרק 3 שנים אחרי שהייתי שם הקהילה הזו חדלה להתקיים וכל היהודים עזבו. הסתבר שכבר כשהגעתי הייתה זו קהילה מדולדלת מאד שחוותה טראומה קשה שכלל לא הייתי מודע אליה. ב-1989 הייתה התפרצות של אלימות של אוזבקים נגד טורקים מצחטים  - קבוצה אתנית קטנה שהתגוררה במקום. במרגילן נערך טבח מחריד, פתאומי ובלתי מוסבר של המצחטים שלא ברור מי היה מאחוריו. ההתפרצות האלימה של רגשות אתניים הבהילה מאד את היהודים וגרמה להרבה מהם להסתלק לארץ ישראל במהירות. מסתבר שמה שראיתי במרגילן היה הנסיון אחרון לשקם את הקהילה, נסיון שעלה בתוהו.

נר שמיני, אנדיג'אן
מוזר לחשוב על זה עכשיו, שהייתי שם איתם, מסביב לסיר הפלוב הענק ולא היה לי מושג, מאיפה הם באו ולאן הם הולכים. לא היה לי מושג.

2 comments:

  1. איזה יופי. מאוד מרגש לראות איך אנשים מתרבויות כל כך שונות הנמצאים במקומות רחוקים ונידחים על מפות העולם, מצליחים למצוא מכנה משותף ולתקשר.
    בסופו של דבר כולנו בני אדם ויש לנו את אותם צרכים, מחשבות ורצונות, לא?

    השבמחק
  2. כן, לפעמים דווקא בהעדר שפה משותפת מתגלות המילים האמיתיות. תודה

    השבמחק