חפש בבלוג זה

יום רביעי, 1 באוגוסט 2012

לשבור את הצום: דיווח קצר על סעודה משותפת של יהודים וערבים במוצאי צום תשעה באב


הרעיון היה פשוט ויפה. מכיוון שט' באב השנה יצא בתוך הרמאדן עלה רעיון לשבור את הצום יחד, יהודים וערבים. היה בו ברעיון הזה את כל האלמנטים לפעילות מוצלחת של ארץ שלום – שכנות, אוכל ודת וכל מה שביניהם -  כידוע, אוכל הוא מרכיב חיוני ביצירת שכנות טובה, נוסיף לזה את השמחה שבאכילה אחרי יום של צום ונזרוק פנימה את המימד הדתי המשותף ונקבל מפגש עם תנאי פתיחה מצוינים.
זה גם נשמע די פשוט. בסך הכל מדובר על ארוחה משותפת. נחלק את הבישולים, מישהו יביא פיתות וכלים חד פעמיים, ונתאסף לארוחה. אף אחד לא יאלץ לסוע מרחקים גדולים מדי – כולנו גרים כאן קרוב. האוכל יפתח לנו את הלב ונוכל לשבת ולהחליף מתכונים אל תוך הלילה.
האמת התגלתה כקצת יותר מורכבת. בסוף השבוע שעבר הסכמתי בשמחה לארח את הארוע בביתנו בתקוע, בלי לחשוב על זה הרבה. במהלך השבת, אשתי שולי נזכרה שבעלת הבית שלנו באה ממשפחה שכולה. הפיגוע שבה בני משפחתה נרצחו הוא טרי יחסית והתאפיין באכזריות בלתי רגילה. מעולם לא דיברנו איתם על זה או על הפעילות שלנו אבל פתאום עלתה המחשבה שאולי הארוע הזה בגינה המשותפת שלנו עלול לגרום לה אי נוחות גדולה. בבוקר הצום התברר שהחששות האלה התאמתו ושלא נוכל לעשות את זה אצלנו.
בגדול, הצום רובו ככולו הוקדש למציאת מיקום אלטרנטיבי שנמצא לבסוף כשעה וחצי לפני הארוע. בנוסף לחיפושים אחר מיקום נעשה מאמץ קדחתני להשיג אישורי כניסה לפלסטינים. כניסה ביום זה פשוט יחסית אבל כניסה בלילה דורשת אישור של מח"ט הגזרה שלא היה זמין. לבסוף נאלצנו להפעיל את הרב פרומן שהתקשר לאלוף הפיקוד (!) רק כדי שארבעה ערבים יוכלו לבוא ולאכול איתנו מרק ופיתות בסוף הצום.
האמת שבנסיבות אחרות הייתי נהנה לספר על כל מה שנדרש לעשות לטובת הפעילות הזאת. זה היה יכול להיות סיפור נהדר אם הייתי מצליח לראות בארוע שהתרחש נצחון. הצלחה אנושית מול הביורוקרטיה, נצחון הרצון הטוב מול החשדנות והיאוש. אבל אני לא רוצה לספר את הסיפור הזה כי הארוע שהיה, כשהוא נמדד מול המאמץ שהושקע ומול ההזדמנות המבטיחה היה בעיני מאכזב ביותר, מסיבה אחת מרכזית: למקום הוזמנה העיתונות ובמקום ארוע אנושי אמיתי היה שם ארוע תקשורתי מנוהל ביד רמה. במקום מפגש היתה שם הצגה על מפגש -  תאטרון ארץ שלום.
חשוב לומר משהו בשלב הזה. הפעילים בארץ שלום הם מהאנשים הטובים ביותר שהכרתי. הם טובים לא רק בכך שהם רוצים טוב באופן כללי אלא בכך שהטוב שאליו הם מייחלים הוא הטוב הכללי, הטוב של כל מי שנמצא כאן באזור.
איו כאן, במילים אחרות מחסור של רצון טוב. מה שחסר בכל המפגשים האלה הוא עומק, כלומר היכולת להגיע מן הפוליטיקה הלאומית אל השורש האנושי של הנוכחים. בהקשר הזה היו לי תקוות גבוהות מן הארוע (ככל הנראה גבוהות באופן לא מציאותי לחלוטין). כפי שאמרתי כבר, חשבתי שההקשר הדתי, האוכל והשמחה יכולים לעזור לנו לשבור את הקרח ולהגיע למקומות אחרים (כלומר, לא לנהל עוד שיחה בעד ונגד מדינה פלסטינאית).
מה שהיה בסופו של דבר זה ארוע שהתרחש מסביב לשולחן במרחב קטן שהוקף על ידי כמה צלמים ועיתונאים עם מצלמות גדולות, חצובות ואורות מסנוורים. בראש השולחן ישב הרב פרומן ולידו איש דת (שכחתי את שמו, אולי בגלל שלא יצא לי להחליף איתו מילה). שניהם אמרו את הדברים הרגילים על חשיבות השלום ועל היכולת של אנשי דת להגיע לשלום אמת וכו'. חוץ מן הרב ומחברי ארץ שלום הגיע חברנו זיאד מחוסאן עם בנו, איש הדת המוזכר ועוד בחור מבית לחם שישב בצד. בשלב מסוים התקשורת יצאה להתארגנות והשתררה שתיקה מביכה. על מה כבר אפשר לדבר?
אבל למזלנו הם חזרו וההופעה המשיכה. נסיון לשיר ביחד לא עלה יפה ואז הגיע הרב צוריאל קריספל והציל את המצב בשירת הפתיחה של אחד משיריה של אום כולתום. חברתנו תומר דבורה פטפטה בערבית עם האיש מבית לחם והאווירה הייתה סך הכל שמחה. כמו כן, אין הנחתום מעיד על עיסתו אבל המרק עוף שלי יצא טעים וגם שאר האוכל היה מצוין ובשפע. אחרי שהמצלמות התפנו, הפלסטינאים יצאו במהירות לבתיהם, ואחרי זמן קצר ונקיונות כולם הלכו הביתה.
 כל מי שהיה שם מן הצד שלנו השקיע בערב הזה – בקניות, הכנות, טלפונים ונקיונות אחר כך. מן המיילים שעברו בינינו לפני הארוע היה נשמע שאנשים גם מתרגשים לקראתו מאד. זאת הסיבה שבגללה אני כותב את הדברים בכאב גדול. אז נכון, כמובן שהארוע היה חיובי ושיכול מאד להיות שיצאו ממנו דברים טובים. כפי שאומר ר' נתן בכמה מקומות, אדם צריך לדעת ולהאמין "שאין תנועה הפונה אל הקודש נאבדת חס וחלילה" – ברור לי שהרצונות הטובים של כל הנוכחים והמשתדלים אינם לריק. אבל התחושה שאיתה יצאתי היא שבעצם לא פגשתי אף אחד. לא דיברנו לא על הרמדאן ולא על תשעה באב, לא על שכנות ולא על אוכל. באנו, הצטלמנו וכשאורות כבו הלכנו הביתה.
המסקנה שלי מכל הנ"ל היא שהפצה זה דבר חשוב אבל צריך לבדוק אם יש משהו להפיץ. אין לי בעיה שיבואו להסריט מפגש שגרתי עם חברים הבעיה מתחילה כשמצלמים מפגש ראשוני עם מישהו שמעולם לא פגשתי ומצפים לראות אינטימיות. זה מזויף. כפי שאומר לנו הנביא זכריה בנוגע לצומות:
כּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִי וְצוֹם הַשְבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִירִי
יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָשׂוֹן וּלְשִמְחָה וּלְמעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָלוֹם אֱהָבוּ

(ההדגשה שלי)

תגובה 1:

  1. קודם כל יישר כוח על המאמצים לקיום המפגש, שכולו כוונה טובה אחת גדולה. להבדיל , כשאורי סביר החל את המגעים שלו עם הנציגים הפלסטינאים באוסלו עברו לא מעט מפגשים חשאיים עד שנוצרה הכימייה הדרושה על מנת לצאת לפומבי.
    לא צריך להיות הלנה עמרם ( השדכנית המיתולוגית) כדי לדעת שלא מביאים לדייט הראשון את ההורים.
    מה שחשוב זה ליצור שוב פעם מומנטום למפגשים בין אנשים המאמינים שיכולה לשרור אהבה בין בני אדם נקודה. שלא תרפינה ידיכם!

    השבמחק