חצי הלל לעיר חצויה

 מחשבות על יום ירושלים

יום ירושלים הוא יום מוזר. בדרך כלל הוא מוזכר בנשימה אחת עם יום העצמאות – חג לאומי, חילוני וישראלי. אבל בפועל כבר שנים רבות שיום ירושלים הוא יום מגזרי שנחגג בעיקר בציונות הדתית. בקרב האוכלוסיה הכללית, היחס ליום נע בין עוינות (בעיקר בשמאל) לאדישות מוחלטת. במובן הזה, יום ירושלים תשע"ב דומה יותר ליום שנקבע לרצח רבין: יום רשמי שמוזכר בכנסת ובחדשות אבל מזוהה כמעט לחלוטין עם חלק מסוים של האוכלוסיה.

כבר הרבה זמן שמשהו מפריע לי ביום הזה אבל מכיון שדי קל להתעלם ממנו מעולם לא הקדשתי לו הרבה מחשבה.את חוסר הנחת שלי הסברתי בכך שאולי יום לאומי אחד זה פשוט מספיק לי. אולי זו פשוט הקישור האוטומטי לתלמידי ישיבת הר המור (במיוחד לבחור אחד מהמילואים שלי שאהב לתת צ'אפחות חזקות בזמן שהוא מסביר לי על הזכות הקדושה לשרת בצה"ל). אבל הבוקר בתפילה נפל לי האסימון סופית כשבבית כנסת בו התפללתי בתקוע היה הלל שלם. בעצם הדיון הזה על חצי הלל או על הלל שלם  בימים הלאומיים תמיד היה נראה לי קצת טרחני אבל הבוקר פתאום הרגשתי לראשונה שזה חשוב ביותר. הבוקר התעוררה בי תחושה חזקה שלומר הלל שלם ביום ירושלים זה עיוות שמביא בסופו של דבר לשכחת מטרתה וקדושתה של העיר הזו.

אני לא מנסה לומר שלא צריך להודות בכלל על שחרורה של העיר ב-1967.  חייבים להודות, כי לא להודות זו כפיות טובה כלפי השי"ת. אני גם לא מנסה להפחית מעוצמת הארוע וחשיבותו שהם ללא ספק אדירים. הסיבות שאני מתנגד לאמירת ההלל בשלמותו היא משום שאני חושב שמשמעותו האמיתית של יום ירושלים צריכה להיות מעורבת, לא רק כמחשבה בדיעבדית אלא לכתחילה. כשאני אומר מעורבת אני מתכוון לכך שלצד השמחה שבכיבוש העיר חייבים לזכור שהיא איננה בנויה וכי למעשה, הדבר הכי חשוב בה עדיין חסר.

בירושלים (למי שלא מעודכן) אין בית מקדש. במקום להקביל את פניו של הכוהן הגדול בצאתו מן הקודש אנחנו עדיין מתפללים על הריסות הקיר החיצוני של הבניין של הורדוס. מכיון שאין בה מקדש היא גם איננה ממלאת את יעודה – ירושלים איננה עיר של שלום, אלא בעיקר של חומות. אין בה לא שלום בין יהודים ולא שלום בין יהודים לגויים. ירושלים נמצאת תחת שלטון ישראלי וזה דבר גדול אבל היא רחוקה מאד ממה שהיא אמורה ועתידה להיות: מקור הצדק, הנבואה והשלום. 

בניגוד להכרזת המדינה ולמלחמת השחרור, אפשר לומר שהמפגש עם המקומות הקדושים שלנו בירושלים די נפל עלינו. בספרו על מלחמת ששת הימים מתאר מייקל אורן בצורה יפה איך משה דיין התלבט והתחבט בעניין כיבוש העיר. דיין, שבכלל מתואר כאדם די קפריזי (גם בנושא כיבוש רמת הגולן, הוא מתלבט ומחליט במפתיע ברגע האחרון) הבין בחושיו כנראה שישראל עם ירושלים ועם הר הבית מעולם לא תהיה אותה המדינה שהוא הכיר. התגובה המעורבת שאני מדבר עליה נובעת דווקא מן המפגש הקרוב הזה. מי שעומד על יד הכותל ראוי לו להתרגש אבל גם ראוי לו לכסוף ולזכור שזה לא הדבר האמיתי.לכן זה לא מספיק לשיר "אני מאמין" בסוף התפילה. לענ"ד, יום ירושלים צריך להיות דומה לשביעי של פסח שבו כידוע אומרים חצי הלל. אם להמשיך את ההקבלה הזאת, הרי שהנצחון בששת הימים באמת דומה לקריעת ים סוף  - הוא מפעים ועוצר נשימה. יש אפילו מדרש שמספר שהיה צריך להכריח את בני ישראל לעזוב את הים, את מקום הנס והתגלות הגבורה. ובכל זאת, קריעת ים סוף זה לא סוף הסיפור: המטרה היא הר סיני. כך גם הנצחון על הערבים וכיבושה של העיר הוא חלקי במהותו - זו הכנה לאיחוד אבל זה לא האחדות עצמה. 

 בעיני היום כולו צריך להיות בסימן החצי – חצי הלל לעיר חצויה, חצי הודיה וחצי כיסופים. חצי גבורה וחצי התעוררות על מה שנעדר. חצי סיפורי מורשת קרב וחצי התבוננות בירושלים של עכשיו על כל חלקיה הלא נעימים, לא סתם כטקס צדדי, לא רק ריבוע של מלט לא מסויד, אלא ממש חצי-חצי. פחות מזה זו שכחה מסוכנת.

אני מניח שעבור רבים מן החוגגים, איחודה של העיר מתבטא בעובדה שאפשר, עקרונית, להקים שכונת-מבצר יהודית בראס אל עמוד או בסילוואן. באותה מידה, יש מי שחושב שאם נגיד הרבה פעמים "בירתנו הנצחית" או  נפליג ב"מאוחדת לעולם ועד ולעולמי עולמים ולנצח נצחים" אז היא באמת תהיה עיר אחת ולא היא. בירושלים אגב, אין אפילו מערכת תחבורה ציבורית אחת. במפות של אגד, השכונות של מזרח העיר הם מן גוש אפור ובלתי מזוהה. כפי שנוכחנו לפני כמה שנים כל הססמאות האלה לא מנעו את המגמה המשתרשת בקרב חלקים מסוימים של הציבור בארץ לראות את מזרח העיר כ"לא שלנו". (כזכור לכם, רק בזכות ערפאת העיר לא חולקה בקמפ דיוויד).

איך זה קרה בעצם, שחלקים גדולים מן הציבור כאן מוכן לוותר לא רק על יום ירושלים אלא על ירושלים בעצמה? חלקית מדובר בתופעה שאין בה מה להסביר, חלק מן הניכור הכללי של רבים מן האדמה, ביטוי עכשווי לתחושה שהביאה את משה דיין לרדוף אחרי הוואקף עם המפתחות של הר הבית מחוסר רצון להתמודד עם "כל הותיקן הזה", כדבריו. בקיצור, לא צער השכינה על ביתה עומד מאחורי ההתעלמות מן היום הזה בקרב ישראלים חילונים. אבל אולי, גם מן ההתעלמות הזו אפשר ללמוד משהו. אם יום ירושלים הוא בעיקר יום נצחון הרי שעבור רבים אין די בנצחון, בייחוד לאחר שהתברר כי לא היה זה נצחון גורף וסופי, כמו שחשבו בשעתו רבים וטובים. אולי כשמדובר בירושלים אנשים מצפים למשהו אחר, נוסף. 

הקמפיין החדש של תנועת אם תרצו הוא אופייני בהקשר הזה. הקמפיין תוקף את שלום עכשיו על הנכונות שלהם לחלק את ירושלים. זה נחמד, עשוי טוב וראוי אבל כרגיל כל השיח שם הוא על בעלות, על גבולות ועל העיר שלעולם לא נוותר עליה. אבל מה יהיה בה בדיוק ואיך זה יראה? איזה אור יבקע מתוך חומות העיר שלנו? ועבור מי? אולי בשנה הבאה נרפה רגע מן הדגלים והססמאות ונדבר קצת על ירושלים?