חפש בבלוג זה

יום שלישי, 24 באפריל 2012

לונדון, ניסן תשע"ב


כמה הערות אישיות על ביקור בבירת האימפריה

א
כבר הרבה מאד זמן שלא כתבתי כאן. האמת שאני כבר לא זוכר בדיוק למה. בינתיים, העונות התחלפו ואחרי אביב של דקה וחצי הנה הקיץ כבר כאן. תקופת המעבר הזו היא תמיד קשה לי קצת  - אמנם הפריחה יפה והישיבה בגינה היא מבורכת אבל במקביל העשב מתחיל להצהיב ואני יודע שבקרוב יתחיל להיות יבש מאד. ככל שהמדבר מחזיר לעצמו את צבעיו המקוריים אני מתחיל להתגעגע למקומות אחרים. עכשיו כשאני כותב את הדברים האלה גם ברור לי מה מקור השתיקה של החודשים האחרונים. אולי זה אפילו קורה לי כל שנה. החורף מחייה, הגשם משיב את הרוח ואת הנפש ואז פתאום באה המציאות ומתחלפת לה ומותירה אותי מבולבל ואילם.

הקשר לזמן הוא הגיוני (אבל רק עבורי כנראה) – פסח הוא זמן יציאת הדיבור מן הגלות (פה- סח וכו'). כפי שרבנו כותב בעקבות האר"י, מצרים זהו מיצר הגרון והקושי לדבר דיבורים אמיתיים שם מתבטא באמירתו של משה "כצאתי את העיר אפרוש את כפי". אבל הדיבור הזה שמשתחרר, החופש לגלות את הפנימיות ללא מסך מבדיל, האור הגדול של היציאה נעלם מיד, וחוזר בהדרגה לאט לאט עד לגילוי נוסף ושלם בחג השבועות. מכל המהלך הזה, מה שמורגש כעת מאד הוא הטיפוס ההדרגתי של ספירות העומר. גם המילים האלה יוצאות ממני במאמץ מסוים אבל בקלות הולכת וגוברת. התכלית שלהם נותרת עלומה, אבל אני ממשיך, בינתיים.

ב
לפני החג נסעתי לכמה ימים ללונדון. זו הייתה הפעם הראשונה שהשתתפתי בכנס בחוץ לארץ, חוויה חדשה לגמרי. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהייתי בלונדון אבל הביקור האחרון שלי היה די מזמן.  ביקרתי בה מספר פעמים מיד אחרי השחרור שלי מהצבא בשנת 1998-99. בשנה הזו תפסתי את העיר כסוג של תחנה מרכזית, מקום שתמיד צריך לעבור בו בדרך למקומות אחרים שבאמת רציתי להיות בהם. הביקור האחרון שלי היה בדיוק באותה עונה, קצת לפני פסח של תשנ"ט. זו הייתה שהייה של לילה אחד בלבד. הגעתי אז מאירלנד והייתי בדרך לעשות את הפסח עם ההורים שלי שהיו בשנת שבתון במיאמי. הנסיעה ההיא נעשתה בצער גדול על החיים הנחמדים שנעזבו באירלנד. היה לי מעט מאד רצון לפגוש את המשפחה שלי ועוד פחות מזה לבקר במיאמי. (אני מעדיף ירוק על ורוד זוהר וצבעי פסטל). בניגוד לעכשיו מעבר העונות ההוא היה חותך ואכזרי. ידעתי שזוהי טיסה מהאביב הנעים (לפעמים כשעבדתי בקטיף בשדה היה חם מספיק כדי לעבוד עם גופייה) היישר אל תוך הקיץ המהביל שבו רציתי להוריד גם את העור.
נשארתי שם בהוסטל זול ומבולגן ובבוקר  של הטיסה קמתי מוקדם כדי להתגלח (השיער שלי היה עוד צהוב בקצותיו, עדות לניסוי קטן בשינוי צורה. ידעתי שזה יבהיל את ההורים שלי וחשבתי שהגילוח, סמל ידוע של תרבותיות, הוא פיצוי נאות).
[הפנים שלי, כפי שהם ניבטו ממראת השירותים בבוקר הטיסה, נחרטו בזכרוני וצצו שוב פתאום בפורים 2005 בביתו של משה טוב בצפת, זמן קצר לפני שהתארשתי. לומר שהם צצו זו המעטה לא מדויקת. למעשה, המראה של פורים הייתה אותה מראה. נגעתי בפני המזוקנות כלא מאמין והייתי שם ממש, בלונדון ערב עזיבתי, בשירותים עם ברזי הנחושת וזו הייתה האמת  לאמיתה כי הדממה הזו, דממת השדות והכבישים השוממים באירלנד, דממת הדירה שלי בצפת והואדי השחור וההר, כל זה עמד להעלם]

בלונדון עליתי על המטוס למיאמי.  ביקשתי מאחי שיזהיר את ההורים שלי בנוגע לצבע השיער אבל הוא שכח והם באמת נבהלו למדי (הגילוח לא עזר). אני נזכר בכל זה בעיקר בגלל שזה כל כך מוזר. בלונדון של 1999 לאף אחד לא היה אכפת במיוחד לאן הלכתי ולכמה זמן. אף אחד לא עבד יותר בגלל השיטוטים שלי. אבל עכשיו הזמן מדוד, מרוכז ומתוק. אז הזמן היה הטבע במלא כוחו ואכזריותו, עכשיו  הוא נס . מעט המחזיק את המרובה.

ג
כשהגעתי לכנס הרגשתי שלהיות שם זה לחיות במן חיקוי בוסרי של החיים של אבא שלי. הייתי איתו בהרבה כנסים ותמיד לקחו אותו, הזמינו, כרכרו. ציפו לבואו והסיעו אותו ממקום למקום. פעמים רבות הוא היה המארח בעצמו. אני לעומת זאת מבקר בעולם הזה שלו אבל כחקיין על תקציב דל. אני חולק חדר עם זרים באכסנייה, איש לא מחכה לי כאן, אני אורח לא מוכר.

ד
באחד משיטוטי הלילה (הנפלאים) הייתי בדרך למרכז העיר ונתקלתי בדוכן פלאפל בשם "מעוז". תהיתי אם המקום כשר. מבט קצר על התפריט מגלה שמדובר במקום צמחוני ואני מחליט ללכת על זה (למרות שלא במיוחד מתחשק לי לאכול פלאפל). המוכר בחור צעיר ושחום שנראה כאילו הוא יכול להיות ישראלי מתבונן בי  בשתיקה ואחר כך עונה על השאלות שלי באנגלית במבטא כבד. הוא אומר שהוא ישראלי אבל מוסיף שההורים שלו עזבו כשהוא היה קטן. אחר כך יש סיפור אחר על זה שהוא נולד בעירק אבל הסבא שלו מישראל. תוך זמן קצר אני מתחיל לחשוד שמדובר בבחור ערבי שמשום מה חושש להודות בכך (ככל הנראה בגלל המראה הפנאטי שלי והמבט המטורף בעינים). התחלנו לדבר קצת. החשד שלי התגבר כששמתי לב שהוא לא יודע אפילו מילה אחת בעברית ושהוא מתחיל לקרוא לי "ח'אג'י". החלטתי לשחק את המשחק ולא להביך אותו (מסתבר גם ש"פלאפל מעוז" זו רשת עם חנויות בכמה מקומות בעיר. המייסד שאולי באמת קוראים לו מעוז הוא ככל הנראה  ישראלי מהסוג האמיתי). הוא מנסה לשכנע אותי להשאר בלונדון ואומר שהוא יראה לי שיש כאן הרבה יהודים. הבנתי שטיעונים ציוניים לא יעבדו עליו אז התחמקתי באלגנטיות. בעודי יושב שם נכנסת בחורה סינית מטיוואן. אנו מתחילים לדבר קצת בסינית, (כדרכם של הסינים, הם הרבה פחות מתפעלים ממה שניתן היה לצפות). המוכר מסתכל עלי בתמהון וחיוך קל על שפתיו. אני רואה בבהירות שהוא חושב לעצמו: "אהה, גם אתה לא בדיוק מי שאתה טוען להיות". (הוא צודק, כמובן).


ה
הכנס עצמו היה משונה. רוב הזמן, זו הייתה חוויה של אי נוחות חברתית. המארחים הבריטים היו קרירים ואדישים והיה נדמה לי שהדתיות שלי נתפסת כמוזרות (אבל לא מן הסוג המעניין). הסינים היו נחמדים אבל צעירים מאד, האמריקאים מלאי חשיבות עצמית.
זה היה כנס בנושא רחב מאד ("לאומיות, אתניות וגבולות" הייתה הכותרת). והיו בו כמה דברים די מעניינים. אבל כשישבתי והקשבתי לדוברים הרגשתי בעיקר שאין לי מה להוסיף. שהדיון הזה, חשוב או מטופש ככל שיהיה, לא זקוק לי. כ"איש האקדמיה" הייתי ניכר בצרותי – מומחיות מוגבלת בנושא ספציפי מאד שקוע כולו במזרח אסיה, (אבל עם הנטייה המזרח תיכונית להתקומם כשנדמה לי כשהצד שלי בסכסוך שלנו מוצג באור שלילי)

ברגע האחרון קרה משהו טוב. כולם הוזמנו לפאב לשתות משקה פרידה ולרגע הכל נפתח. אני לא יודע אם הבירה עשתה את שלה או שזו הייתה השמחה על כך שכבר לא היה צורך לדבר על תיאוריות מלאכותיות, אבל לרגע גיליתי שהגופים האפורים ששהו לצידי בשלושת הימים שחלפו היו בעצם בני אדם  (יכול להיות שרק אני שכחתי?). כשהסתכלתי על השעון הבנתי שאני חייב לעוף לשדה התעופה ועזבתי בחפזון. ברחוב שמחוץ לפאב פגשתי אנשים לראשונה ומיד נפרדתי מהם. (מוזר- מה שהיה יכול להיות משמעותי חזר באחת לשטחיותו)

ו
ליד הבר ראיתי את אחד האירים וניצלתי את ההזדמנות לדבר איתו. האמת שרציתי לדבר איתו בעיקר כדי לשמוע את המבטא הכבד שלו, מבטא שתמיד שימח אותי. (הוא התעניין במחקר שלי והיה חביב ביותר אבל מישהי חיכתה לו בחוץ והוא הסתלק די מהר). המבטא הזה הזכיר לי אני אחר וקדום, אני שהתחפש לפועל חקלאי בכפר בדרום מערב אירלנד, לפני שלוש עשרה שנה בדיוק.  השתעשעתי אז עם התחפושת הזו עד שהזדהיתי איתה והתקשתי להיפרד. זו הייתה כנראה הבעיה שלי גם בביקור האחרון הזה – ריבוי התחפושות, החיבה שלי אליהן והצורך הכואב לבחור מבינהן ולעמוד מאחורי ההחלטה. כשהגעתי לעיר היה ברור לי שלא אטשטש את הלבושים שבחרתי לעצמי כאן בארץ. לא אספתי את הפאות לקוקו, לא לבשתי כובע,וחשבתי  שאני עושה את הדבר הבוגר ומופיע בתור עצמי.
אבל העצמי מתקשה להופיע באמת במקומות כאלה. גרסאות קודמות, תחפושות שונות שהלב מסרב להתנער מהם צצו לפני השטח ודרשו את הכבוד המגיע להם. התאמצתי לתחזק את הלבוש בהקשר הזר הזה, וכך הפכו התנועות שלי  לקצת כבדות יותר והמבט לממוקד פחות, מחפש נקודת אחיזה. אבל בחסדי ה', זה נגמר טוב. בשעה האחרונה, קצת בירה ופנים מאירות, שכחה רגעית, הרפייה קלה של שרירי הפנים, והנה אני שם.



2 comments:

  1. ומניין לך שכעת אתה לא בתחפושת ?
    ואולי כל הבלוג הזה מכסה יותר מאשר מגלה ?

    השבמחק
  2. אנונימי יקר/ה,
    יכול להיות שגם עכשיו אני בתחפושת ושהבלוג הזה מכסה יותר משמגלה. מסתבר שלגלות ולהתגלות זה פחות קל ממה שחושבים (מי כמוך יודע). בכל מקרה תודה על השאלות שלך שגורמות לי להזכר שאם יש תחפושת הרי יש גם מי שמחופש (זה אני!)

    השבמחק