פתרונות פדרליים לסכסוך הערבי-ישראלי: ערב בבית העם בתל אביב

השבוע נסעתי לתל אביב, ל"בית העם", מטה המאבק החברתי ברחוב רוטשילד. נסיעה לתל אביב היא ארוע שראוי לציון אבל מטרת הרשומה הזו היא לא לתאר לכם את נפלאות העיר הגדולה אלא לדווח על הפגישה שעבורה נסעתי, עסקה ברעיונות לפתרון הסכסוך היהודי-ערבי דרך הקמת פדרציה ישראל-פלסטין. לפני שאנסה להסביר למה בדיוק הכוונה, צריך לספר איך בדיוק הגעתי לענין הזה.

מאז שעברתי להתגורר ביהודה ושומרון התעוררה אצלי שאלת פתרון הסכסוך באופן מעשי. ליתר דיוק, מה שמטריד אותי זו השאלה איך אפשר באופן ריאלי לסיים את הסכסוך, כלומר להגיע לפתרון שירצה את כולם מבלי שאנשים יאלצו שוב להעקר מביתם. כאמור, אני מדבר על פתרון אמיתי ולא רק על ואריאציה נעימה יותר של המצב הנוכחי. בקיצור, לעבור ממצב של מלחמה ארוכה בהפסקות, למצב של שלום רציף. בעיני, פתרון שלום משמעו התייחסות לכל השטח שאנחנו גרים עליו כעל יחידה אחת, סילוק החומות והגדרות, חופש תנועה, בניה , התיישבות ותפילה לכל מי שמתגורר כאן.

אחרי כשלונות מרים בשנים האחרונות אני חושב שאפשר להגיד שני דברים עיקריים על הסכסוך שלנו:

א.      פתרונות המבוססים על כח בלבד ועל נצחון מוחץ וסופי הם אשליה. המחשבה כי אם רק היינו נותנים לצה"ל לעשות את העבודה, אם רק היינו הולכים עד הסוף אז הכל היה בסדר לא עומדת במבחן ההיסטוריה. הנסיבות הם שאין לנו או לערבים אפשרות להכריע את המערכה באופן חד צדדי. גם מעצמות-על לא תמיד מצליחות להכריע את אויביהם באופן מוחלט, גם הם נתונות לדברים מעצבנים כמו מגבלות כלכליות, דעת קהל ולחץ בינלאומי. העולם שלנו הוא כזה – גלובלי, בנוי על איזונים ופשרות. גם אם ממש לא אוהבים את זה זוהי המציאות בעתיד הנראה לעין. 

ב.      חלוקת הארץ זה ניסוי שמתרחש כבר 63 שנים. הגיע הזמן להודות שזה פשוט לא הולך. אחרי אינספור נסיונות להגיע להסכמה שנגמרו כולם באלימות גדולה, חייבים לסיים את הניסוי ולשנות את החשיבה, בייחוד משום שבמקביל לנסיונות החלוקה, היכולת לשרטט קו ביננו לבין הפלסטינאים הולך ומסתבך. צריך להכיר בעובדה שאין מפת דרכים פלאית  שתרצה את כולם. אי אפשר לתלות  את הסכסוך ב"קיצונים משני הצדדים" כי  ה"קיצונים" האלה הם בעצם האנשים שמתגוררים כאן, אלה שעבורם הסכסוך הוא הכי רלבנטי.  אם "הם" (כלומר כל מיני טיפוסים משיחיים שהאדמה הזו באמת חשובה להם) לא יהיו מרוצים, זה פשוט לא יעבוד.

מתוך כך התחלתי לחשוב על פדרציות, פתרונות של ריבונות משותפת ונזכרתי שאבא שלי ע"ה כתב ספר על זה וחשבתי שראוי לקרוא אותו סוף סוף. הספר 

“Two Peoples, One Land: Federal Solutions for Israel, the Palestinians and Jordan”     נכתב ב-1989, זמן קצר לפני שתהליך אוסלו פרץ לעולם.  מדכא לומר אבל למעט הבדלים מעטים והעדר מקורות אינטרנטים, המציאות המתוארת בספר לא שונה במיוחד מן המציאות שלנו. ההבדל הוא שעשרים השנים האחרונות התאפיינו במאמץ מרוכז ואינטנסיבי לחלק את הארץ, מאמץ שהתנפץ לרסיסים. בספר אבא שלי מציע 11 אפשרויות שונות לפתרונות פדרליים. קראתי את הספר וחשבתי, אולי עכשיו כשכולם מדברים על "קפאון מדיני" יש סיכוי למודלים אחרים?

ירדתי אל ים האינטרנט לראות מי עוסק בכך היום ומצאתי את אתרו של יהודה שוורץ, שמוקדש לרעיון של פדרציה ישראל-פלסטין. (זהו האתר: http://www.pa-il.com/2010/05/blog-post_14.html) זמן קצר לאחר מכן הייתי בכנס Best Plans במלון אמבסדור במזרח ירושלים, כנס שהוקדש להצגת רעיונות מדיניים ולשכלולם. (למי שמעונין זה הקישור:  http://thebestplans.org/?language=he). אחד ממארגני הכנס הוא כמאל נאוואש, פלסטינאי שנולד בבית לחם וגדל בארצות הברית. כמאל מייצג ארגון של מוסלמים אמריקאים שנקרא The Free Muslims, ארגון שמנסה גם הוא לקדם פתרון פדרלי. לאחר הכנס, כמאל ויהודה החליטו לשתף פעולה ולערוך מספר פגישות לקידום הרעיון הפדרלי, אחת מהם בתל אביב.

לפני שאני ניגש לתיאור הפגישה עצמה, אומר שכמעט כל הספר של אבא שלי נמצא באינטנרט באתר שמוקדש לכתבים שלו: http://www.jcpa.org/dje/index-fs.htm לצערי הרב, הספר קיים באנגלית בלבד. (הייתי מאד רוצה שהספר יתורגם ואני מנסה לפעול בענין). באופן מוזר, הפגישה הזו התרחשה במוצאי יום הפטירה של אבא שלי (כ"ג כסלו) כך שחשבתי שזו עוד סיבה לעשות מאמץ ולסוע.

כאמור, הפגישה נערכה בבית העם ברחוב רוטשילד,מקום המשמש להמשך המאבק החברתי של הקיץ האחרון. (עבור ירושלמים, בית העם זו ספריה עירונית ומרכז תרבות שנבנה בתקופה שעוד קראו נתנו שמות כאלה, עממיים, למוסדות ציבור.מענין ש"העם" של אז משמעו ממלכתיות. "העם" של היום זו מחאה).  הייתי שם המתנחל היחיד וכיאה לחוויה תל אביבית הרגשתי שם  די זר וקוריוזי כנציג ההתישבות (תחושה שהתחזקה כשכאמל התחיל לכנות אותי “My favorite Zionist” ). הערב כלל הרבה מאד דיבורים והתכנית שלי לנצל את הביקור הזה לשוטט קצת ברחובות תל אביב לא עלתה יפה מפאת השעה המאוחרת. (אבל להזדמנות האבודה הזו היה פיצוי – בסוף הערב הגיעו כמה נגני עוד שקוראים לעצמם "טריו אמין" והיה יפה מאד)

בפתיחת הדיון, כמאל ויהודה הסבירו את התוכניות השונות שלהם לפדרציה ואת דרכם האישית לעיסוק בנושא.  כמאל, יליד בית לחם, כיום עורך דין מצליח בוושינגטון. הוא אמריקאי מאד במובנים מסוימים אבל על פי עדותו האישית, הוא קשור בקשר נפשי עמוק לארץ מולדתו. נקודת המוצא של כמאל היא שלשני העמים קשר בלתי ניתן להכחשה עם כל הארץ. הוא מבין שעבור יהודים רבים כאן, ליהודה ושומרון יש משמעות רגשית ודתית שלא ניתן להתעלם ממנה. בדומה לכך, עבור הפלסטינאים, פלסטין איננה רק הגדה המערבית אלא כל המרחב מהירדן לים. הקשר לכל הארץ אינו נתון לוויכוח ויש להתחשב בה בכל פתרון עתידי. מתוך כך, כמאל והארגון שהוא מייג מציעים פתרון של פדרליזם על פי מודל אמריקאי בה יהיו שני מדינות/מחוזות "כמו ניו יורק וניו ג'רזי" וממשלה פדרלית מרכזית אחת משותפת. כך, אף אחד לא צריך להעקר ממקומו וכל צד שומר על זיקה לכל הארץ. על פי הפתרון של כמאל יהיה חופש תנועה מוחלט בכל הארץ אבל מתוך התחשבות בפחד היהודי מפני זכות השיבה, מעבר של פלסטינאים לשטח ישראל ולהפך יוגבלו בהתחלה ל-50,000 איש לשנה. התנחלויות יוכלו להתקיים ולהתרחב בקניית הקרקעות. כיאה לעורך דין מארה"ב, החזון של כמאל כולל גם שוק חופשי ורווחי עתק למדינה ממאות אלפי צליינים מוסלמים שמגיעים לירושלים מדי שנה. (את התוכנית במלואה ניתן לראות כאן: http://www.freemuslims.org/issues/israel-palestine.php) להלן הצגת הרעיון של כמאל בכנס Best Plans בירושלים.

כמאל הוא אדם פרקטי, שמדבר על הסדר פרקטי. ההבדל בינו לבין הנוכחים ניכר בהקשר הזה – רוב המשתתפים היו צעירים שאוהבים לדבר על אידאולוגיה. מטרת הפגישה הזו על פי כמאל הייתה לשמוע מן המשתתפים איפה התכנית שלו לוקה בחסר ואיך אפשר לשפר אותה. אבל השומעים לא נעתרו כל כך לגישתו המעשית והעדיפו לדבר בעיקר על המישור הרעיוני. לקראת סוף הערב הוא נראה קצת מתוסכל. במקביל, נראה שהמפגש עם תל אביבים מן הזן האולטרה- שמאלני מבלבל אותו. התוכנית שלו מבוססת על הקשר בין העמים למולדתם ועל התחשבות בפחד הישראלי מפני טביעה בים הערבי. כשבחורה אחת אומרת שלדעתה כל הפרדה בין יהודים וערבים היא גזענית או לכל הפחות נובעת מבורות, הוא לא לגמרי יודע איך לאכול את זה. האם הוא מודע לעובדה שיש כאן יהודים רבים שמשמעותה הדתית-רוחנית של הארץ לא מעניינת אותם בכלל?

אחרי כמאל דיבר יהודה שוורץ, והציג את רעיונותיו בנושא. יהודה נולד בצרפת ועלה לארץ לפני כעשרים שנה. לפני שהוא מציג את המודל הפוליטי שלו הוא מקדים לומר כי העלייה מצרפת לארץ ארעה על רקע הבנתו כי בצרפת יש ליהודים ולמיעוטים אחרים שויון כפרטים אך נמנעת מהם ביטוי לאומי-קולקטיבי. הרעיון שלו לשלום שונה מזה של כמאל בכך ששני המדינות, ישראל ופלסטין מתקיימות במקביל על כל השטח שבין הים לירדן. בנוסף לשני הישויות האלה תוקם מדינת-על פדרלית. מדינות הלאום, הישראלית והפלסטינאית אינן טריטוריאליות  - הריבונות שלהם נובעת מן הלאום. בכך יהודה חוזר למודל שמדגיש את רבונותו של העם היהודי גם ללא הקשר טריטוריאלי ואת המחשבה כי הרבונות האמיתית היא של רבונו של עולם ולא של המדינה. (ההתייחסות שלו לצד היהודי-רוחני של הדברים גורם לחלק מן נוכחים לנוע בכסאותיהם בחוסר נוחות) כך למעשה נעלמת הבעיה הדמוגרפית ואין צורך בשרטוט מחדש של גבולות. חשוב לציין, שהרעיון הפדרלי של יהודה נוגע לשורשי ההויה היהודית והאנושית שאותם הוא מציג באריכות בעמוד הפתיחה של האתר שלו (מומלץ מאד לקרוא - הקישור למעלה).

מטרת הרשומה הזו היא להציג את הנושא ולא להכנס לדיון מפורט על שני המודלים. אומר רק שהמודל של יהודה שוורץ הוא ללא ספק מהפכני יותר, משום שהוא דורש הגדרה מחדש של הקשר בין לאומיות וטריטוריה. היופי של התוכנית של יהודה טמון בכך שהוא מחדיר אל השיח הפוליטי הרגיל את מה שמעבר לקנין הלאומי ולמציאות הגשמית. עבורי אישית, ומבלי להכנס כרגע לפרטי התוכנית אין ספק שזהו הכיוון הכללי - החזרה אל מרכזיותו של מה שמעבר לזמן והמקום כמרכז אמיתי. בעיני, היכולת שלנו להעביר את המשמעות הסמלית של הארץ למישור גבוה יותר טמון ביחס שלנו ללב הגאוגרפי והרוחני של הארץ ,לירושלים ולהר הבית, וליתר דיוק ביכולת שלנו להגדיר מחדש את המרכז כנחלת ה' וכבית תפילה לכל העמים. אבל זוהי כבר גלישה אל העתיד הגאולי  ( וכבר כתבתי על כך בבלוג הזה בחודש אוגוסט, כאן:http://reedfluteblowing.blogspot.com/2011/08/blog-post_29.html  )

המודל של כמאל הוא ישיר יותר ועיוני פחות. ככזה אין ספק שהוא ניתן לשיווק בקלות רבה יותר בתוך המציאות העכשווית שלנו. החסרון הגדול טמון בכך שלמרות שמדובר רק במחוזות של המדינה הפדרלית, בעיית שרטוט הגבולות נותרת בעינה. כמו כן נשאלת השאלה מה יקרה אם אחת המדינות תרצה לפרוש מן הברית הפדרלית, שאלות שלא הספקנו להתייחס אליהם בערב הנ"ל.

מה שחשוב באמת, והסיבה שאני חושב שכדאי לשמוע ולעיין ברעיונות האלה הוא שיש כאן נסיון לשנות את כללי המשחק ולחשוב אחרת על פתרון לסכסוך. פתרונות המבוססים על פדרציה בואריאציות שונות כוללות בתוכן גרעין של התפקחות – הבנה כי שני הלאומים כבר קשורים אחד בשני באופן בלתי ניתן להפרדה. למעשה, החסרון הגדול ביותר של הפתרון הפדרלי הוא שהוא הגיוני מדי עבור הלאומים חמי המזג של המזרח התיכון. (אבל מכיון שאיש אחד חשוב מאד אמר שאין שום יאוש בעולם כלל, ראוי להמשיך לנסות)