חפש בבלוג זה

יום חמישי, 29 בדצמבר 2011

פתרונות פדרליים לסכסוך הערבי-ישראלי: ערב בבית העם בתל אביב


השבוע נסעתי לתל אביב, ל"בית העם", מטה המאבק החברתי ברחוב רוטשילד. נסיעה לתל אביב היא ארוע שראוי לציון אבל מטרת הרשומה הזו היא לא לתאר לכם את נפלאות העיר הגדולה אלא לדווח על הפגישה שעבורה נסעתי, עסקה ברעיונות לפתרון הסכסוך היהודי-ערבי דרך הקמת פדרציה ישראל-פלסטין. לפני שאנסה להסביר למה בדיוק הכוונה, צריך לספר איך בדיוק הגעתי לענין הזה.
מאז שעברתי להתגורר ביהודה ושומרון התעוררה אצלי שאלת פתרון הסכסוך באופן מעשי. ליתר דיוק, מה שמטריד אותי זו השאלה איך אפשר באופן ריאלי לסיים את הסכסוך, כלומר להגיע לפתרון שירצה את כולם מבלי שאנשים יאלצו שוב להעקר מביתם. כאמור, אני מדבר על פתרון אמיתי ולא רק על ואריאציה נעימה יותר של המצב הנוכחי. בקיצור, לעבור ממצב של מלחמה ארוכה בהפסקות, למצב של שלום רציף. בעיני, פתרון שלום משמעו התייחסות לכל השטח שאנחנו גרים עליו כעל יחידה אחת, סילוק החומות והגדרות, חופש תנועה, בניה , התיישבות ותפילה לכל מי שמתגורר כאן.
אחרי כשלונות מרים בשנים האחרונות אני חושב שאפשר להגיד שני דברים עיקריים על הסכסוך שלנו:
א.      פתרונות המבוססים על כח בלבד ועל נצחון מוחץ וסופי הם אשליה. המחשבה כי אם רק היינו נותנים לצה"ל לעשות את העבודה, אם רק היינו הולכים עד הסוף אז הכל היה בסדר לא עומדת במבחן ההיסטוריה. הנסיבות הם שאין לנו או לערבים אפשרות להכריע את המערכה באופן חד צדדי. גם מעצמות-על לא תמיד מצליחות להכריע את אויביהם באופן מוחלט, גם הם נתונות לדברים מעצבנים כמו מגבלות כלכליות, דעת קהל ולחץ בינלאומי. העולם שלנו הוא כזה – גלובלי, בנוי על איזונים ופשרות. גם אם ממש לא אוהבים את זה זוהי המציאות בעתיד הנראה לעין. 
ב.      חלוקת הארץ זה ניסוי שמתרחש כבר 63 שנים. הגיע הזמן להודות שזה פשוט לא הולך. אחרי אינספור נסיונות להגיע להסכמה שנגמרו כולם באלימות גדולה, חייבים לסיים את הניסוי ולשנות את החשיבה, בייחוד משום שבמקביל לנסיונות החלוקה, היכולת לשרטט קו ביננו לבין הפלסטינאים הולך ומסתבך. צריך להכיר בעובדה שאין מפת דרכים פלאית  שתרצה את כולם. אי אפשר לתלות  את הסכסוך ב"קיצונים משני הצדדים" כי  ה"קיצונים" האלה הם בעצם האנשים שמתגוררים כאן, אלה שעבורם הסכסוך הוא הכי רלבנטי.  אם "הם" (כלומר כל מיני טיפוסים משיחיים שהאדמה הזו באמת חשובה להם) לא יהיו מרוצים, זה פשוט לא יעבוד.
מתוך כך התחלתי לחשוב על פדרציות, פתרונות של ריבונות משותפת ונזכרתי שאבא שלי ע"ה כתב ספר על זה וחשבתי שראוי לקרוא אותו סוף סוף. הספר 
“Two Peoples, One Land: Federal Solutions for Israel, the Palestinians and Jordan”     נכתב ב-1989, זמן קצר לפני שתהליך אוסלו פרץ לעולם.  מדכא לומר אבל למעט הבדלים מעטים והעדר מקורות אינטרנטים, המציאות המתוארת בספר לא שונה במיוחד מן המציאות שלנו. ההבדל הוא שעשרים השנים האחרונות התאפיינו במאמץ מרוכז ואינטנסיבי לחלק את הארץ, מאמץ שהתנפץ לרסיסים. בספר אבא שלי מציע 11 אפשרויות שונות לפתרונות פדרליים. קראתי את הספר וחשבתי, אולי עכשיו כשכולם מדברים על "קפאון מדיני" יש סיכוי למודלים אחרים?

ירדתי אל ים האינטרנט לראות מי עוסק בכך היום ומצאתי את אתרו של יהודה שוורץ, שמוקדש לרעיון של פדרציה ישראל-פלסטין. (זהו האתר: http://www.pa-il.com/2010/05/blog-post_14.html) זמן קצר לאחר מכן הייתי בכנס Best Plans במלון אמבסדור במזרח ירושלים, כנס שהוקדש להצגת רעיונות מדיניים ולשכלולם. (למי שמעונין זה הקישור:  http://thebestplans.org/?language=he). אחד ממארגני הכנס הוא כמאל נאוואש, פלסטינאי שנולד בבית לחם וגדל בארצות הברית. כמאל מייצג ארגון של מוסלמים אמריקאים שנקרא The Free Muslims, ארגון שמנסה גם הוא לקדם פתרון פדרלי. לאחר הכנס, כמאל ויהודה החליטו לשתף פעולה ולערוך מספר פגישות לקידום הרעיון הפדרלי, אחת מהם בתל אביב.
לפני שאני ניגש לתיאור הפגישה עצמה, אומר שכמעט כל הספר של אבא שלי נמצא באינטנרט באתר שמוקדש לכתבים שלו: http://www.jcpa.org/dje/index-fs.htm לצערי הרב, הספר קיים באנגלית בלבד. (הייתי מאד רוצה שהספר יתורגם ואני מנסה לפעול בענין). באופן מוזר, הפגישה הזו התרחשה במוצאי יום הפטירה של אבא שלי (כ"ג כסלו) כך שחשבתי שזו עוד סיבה לעשות מאמץ ולסוע.

כאמור, הפגישה נערכה בבית העם ברחוב רוטשילד,מקום המשמש להמשך המאבק החברתי של הקיץ האחרון. (עבור ירושלמים, בית העם זו ספריה עירונית ומרכז תרבות שנבנה בתקופה שעוד קראו נתנו שמות כאלה, עממיים, למוסדות ציבור.מענין ש"העם" של אז משמעו ממלכתיות. "העם" של היום זו מחאה).  הייתי שם המתנחל היחיד וכיאה לחוויה תל אביבית הרגשתי שם  די זר וקוריוזי כנציג ההתישבות (תחושה שהתחזקה כשכאמל התחיל לכנות אותי “My favorite Zionist” ). הערב כלל הרבה מאד דיבורים והתכנית שלי לנצל את הביקור הזה לשוטט קצת ברחובות תל אביב לא עלתה יפה מפאת השעה המאוחרת. (אבל להזדמנות האבודה הזו היה פיצוי – בסוף הערב הגיעו כמה נגני עוד שקוראים לעצמם "טריו אמין" והיה יפה מאד)

בפתיחת הדיון, כמאל ויהודה הסבירו את התוכניות השונות שלהם לפדרציה ואת דרכם האישית לעיסוק בנושא.  כמאל, יליד בית לחם, כיום עורך דין מצליח בוושינגטון. הוא אמריקאי מאד במובנים מסוימים אבל על פי עדותו האישית, הוא קשור בקשר נפשי עמוק לארץ מולדתו. נקודת המוצא של כמאל היא שלשני העמים קשר בלתי ניתן להכחשה עם כל הארץ. הוא מבין שעבור יהודים רבים כאן, ליהודה ושומרון יש משמעות רגשית ודתית שלא ניתן להתעלם ממנה. בדומה לכך, עבור הפלסטינאים, פלסטין איננה רק הגדה המערבית אלא כל המרחב מהירדן לים. הקשר לכל הארץ אינו נתון לוויכוח ויש להתחשב בה בכל פתרון עתידי. מתוך כך, כמאל והארגון שהוא מייג מציעים פתרון של פדרליזם על פי מודל אמריקאי בה יהיו שני מדינות/מחוזות "כמו ניו יורק וניו ג'רזי" וממשלה פדרלית מרכזית אחת משותפת. כך, אף אחד לא צריך להעקר ממקומו וכל צד שומר על זיקה לכל הארץ. על פי הפתרון של כמאל יהיה חופש תנועה מוחלט בכל הארץ אבל מתוך התחשבות בפחד היהודי מפני זכות השיבה, מעבר של פלסטינאים לשטח ישראל ולהפך יוגבלו בהתחלה ל-50,000 איש לשנה. התנחלויות יוכלו להתקיים ולהתרחב בקניית הקרקעות. כיאה לעורך דין מארה"ב, החזון של כמאל כולל גם שוק חופשי ורווחי עתק למדינה ממאות אלפי צליינים מוסלמים שמגיעים לירושלים מדי שנה. (את התוכנית במלואה ניתן לראות כאן: http://www.freemuslims.org/issues/israel-palestine.php) להלן הצגת הרעיון של כמאל בכנס Best Plans בירושלים.

כמאל הוא אדם פרקטי, שמדבר על הסדר פרקטי. ההבדל בינו לבין הנוכחים ניכר בהקשר הזה – רוב המשתתפים היו צעירים שאוהבים לדבר על אידאולוגיה. מטרת הפגישה הזו על פי כמאל הייתה לשמוע מן המשתתפים איפה התכנית שלו לוקה בחסר ואיך אפשר לשפר אותה. אבל השומעים לא נעתרו כל כך לגישתו המעשית והעדיפו לדבר בעיקר על המישור הרעיוני. לקראת סוף הערב הוא נראה קצת מתוסכל. במקביל, נראה שהמפגש עם תל אביבים מן הזן האולטרה- שמאלני מבלבל אותו. התוכנית שלו מבוססת על הקשר בין העמים למולדתם ועל התחשבות בפחד הישראלי מפני טביעה בים הערבי. כשבחורה אחת אומרת שלדעתה כל הפרדה בין יהודים וערבים היא גזענית או לכל הפחות נובעת מבורות, הוא לא לגמרי יודע איך לאכול את זה. האם הוא מודע לעובדה שיש כאן יהודים רבים שמשמעותה הדתית-רוחנית של הארץ לא מעניינת אותם בכלל?
אחרי כמאל דיבר יהודה שוורץ, והציג את רעיונותיו בנושא. יהודה נולד בצרפת ועלה לארץ לפני כעשרים שנה. לפני שהוא מציג את המודל הפוליטי שלו הוא מקדים לומר כי העלייה מצרפת לארץ ארעה על רקע הבנתו כי בצרפת יש ליהודים ולמיעוטים אחרים שויון כפרטים אך נמנעת מהם ביטוי לאומי-קולקטיבי. הרעיון שלו לשלום שונה מזה של כמאל בכך ששני המדינות, ישראל ופלסטין מתקיימות במקביל על כל השטח שבין הים לירדן. בנוסף לשני הישויות האלה תוקם מדינת-על פדרלית. מדינות הלאום, הישראלית והפלסטינאית אינן טריטוריאליות  - הריבונות שלהם נובעת מן הלאום. בכך יהודה חוזר למודל שמדגיש את רבונותו של העם היהודי גם ללא הקשר טריטוריאלי ואת המחשבה כי הרבונות האמיתית היא של רבונו של עולם ולא של המדינה. (ההתייחסות שלו לצד היהודי-רוחני של הדברים גורם לחלק מן נוכחים לנוע בכסאותיהם בחוסר נוחות) כך למעשה נעלמת הבעיה הדמוגרפית ואין צורך בשרטוט מחדש של גבולות. חשוב לציין, שהרעיון הפדרלי של יהודה נוגע לשורשי ההויה היהודית והאנושית שאותם הוא מציג באריכות בעמוד הפתיחה של האתר שלו (מומלץ מאד לקרוא - הקישור למעלה).

מטרת הרשומה הזו היא להציג את הנושא ולא להכנס לדיון מפורט על שני המודלים. אומר רק שהמודל של יהודה שוורץ הוא ללא ספק מהפכני יותר, משום שהוא דורש הגדרה מחדש של הקשר בין לאומיות וטריטוריה. היופי של התוכנית של יהודה טמון בכך שהוא מחדיר אל השיח הפוליטי הרגיל את מה שמעבר לקנין הלאומי ולמציאות הגשמית. עבורי אישית, ומבלי להכנס כרגע לפרטי התוכנית אין ספק שזהו הכיוון הכללי - החזרה אל מרכזיותו של מה שמעבר לזמן והמקום כמרכז אמיתי. בעיני, היכולת שלנו להעביר את המשמעות הסמלית של הארץ למישור גבוה יותר טמון ביחס שלנו ללב הגאוגרפי והרוחני של הארץ ,לירושלים ולהר הבית, וליתר דיוק ביכולת שלנו להגדיר מחדש את המרכז כנחלת ה' וכבית תפילה לכל העמים. אבל זוהי כבר גלישה אל העתיד הגאולי  ( וכבר כתבתי על כך בבלוג הזה בחודש אוגוסט, כאן:http://reedfluteblowing.blogspot.com/2011/08/blog-post_29.html  )
המודל של כמאל הוא ישיר יותר ועיוני פחות. ככזה אין ספק שהוא ניתן לשיווק בקלות רבה יותר בתוך המציאות העכשווית שלנו. החסרון הגדול טמון בכך שלמרות שמדובר רק במחוזות של המדינה הפדרלית, בעיית שרטוט הגבולות נותרת בעינה. כמו כן נשאלת השאלה מה יקרה אם אחת המדינות תרצה לפרוש מן הברית הפדרלית, שאלות שלא הספקנו להתייחס אליהם בערב הנ"ל.
מה שחשוב באמת, והסיבה שאני חושב שכדאי לשמוע ולעיין ברעיונות האלה הוא שיש כאן נסיון לשנות את כללי המשחק ולחשוב אחרת על פתרון לסכסוך. פתרונות המבוססים על פדרציה בואריאציות שונות כוללות בתוכן גרעין של התפקחות – הבנה כי שני הלאומים כבר קשורים אחד בשני באופן בלתי ניתן להפרדה. למעשה, החסרון הגדול ביותר של הפתרון הפדרלי הוא שהוא הגיוני מדי עבור הלאומים חמי המזג של המזרח התיכון. (אבל מכיון שאיש אחד חשוב מאד אמר שאין שום יאוש בעולם כלל, ראוי להמשיך לנסות)






5 תגובות:

  1. רב תודות גדעון על הסיכום היפה והאמין שחיברת.

    אני רוצה לוסיף כאן נקודה מהצד הרוחני של המודל שלי:

    מיהו הריבון של הברית הפדרלית הזו?
    היות ושני הלאומים - הערבי-פלסטיני והיהודי-ישראלי - ישמרו על זהותם, הפדרציה לא יכולה להיות מדינת לאום, אלא מדינה על-לאומית, מדינה שרבונה הוא על-לאומי(supranational).

    מהו ריבון על-לאומי? הוא ריבון שעומד מעל לאומות, ריבון עולמי, ריבונו של עולם ית', פשוטו כמשמעו!
    הפדרציה העל-לאומית היא איפוא תרגום מדיני-חילוני של מושג הריבונות של חז"ל.

    האמת, הדבר לא מפתיע: עם ישראל - לפי חוקת התורה - היה פדרציה של שנים עשר שבטים!
    רק שדרוש לנו מהפך תפישתי: לתפוש את הערבים המוסלמים והנוצרים כחלק של שבטי ישראל חדשים, ולתפוש את עצמינו - היהודים - כלא יותר מאשר שתי שבטים , שבט יהודה ולוי, בין יתר השבטים. אלה כל השבטים המונותאיסטים המרכיבות עם ה' חדש ומורחב...

    ברור שמהפך זה מהווה קפיצה הישר אל מציאות הגאולה, בה כל אומות העולם עובדות את ה' שכם אחד.
    ואכן, הלא הנוצרים והמוסלים טוענים שהם עובדי אותה האלוקות, ישראל חדשה ועם נבחר חדש?

    אך הם התכוונו להחליף את "ישראל הישנה", לא להצטרף אליה! כל הבעיה שבלב הסכסוך נמצאית כאן.
    הצעתם של היהודים להיכנס איתם בברית הפדרלית מעמידה את הנוצרים והמוסלמים במבחן: האם אתם עובדים באמת את אותה האלוקות שישראל עובדת, או שבעצם אתם עובדים את עצמכם בשם הדת שלכם?

    הסכמתם של אפילו חלק מהנוצרים והמוסלמים המתונים תעמיד גם את היהודים באותו המבחן: האם אנחנו באמת עובדים את ה' - ואין לנו רשות להחליט במקומו אם הוא "אבינו מלכינו" רק שלנו, או אם מותר לו לאמץ בנים נוספים, ואפילו להיות את מלכה של כל האנושות - או שאנחנו עובדים את עצמינו בשם היהדות.

    ניראה לי שלא יהיה זה אלא יום הדין הגדול והנורא...

    השבמחק
  2. יהודה יקר
    אתה מעורר בעיה נוספת והיא הרבה יותר מקוממת - אתה מחבר בין דת ומדינה והדיעה הרווחת היא להפריד בין דת ומדינה.
    "אבינו מלכנו" יש כאן איזו התנשאות כביכול - האם אנחנו שוב העם הנבחר? ושאר הדתות צריכים להתאים את עצמם אלינו, לאלוהים שלנו? זה קצת מקומם לא?! בכל אופן כרעיון זה נשמע מדהים השאלה אם אפשר לרתום לזה עוד אנשים?

    השבמחק
  3. יהודה היקר,

    כמו שאולי ניחשת אני דווקא מאד אוהב את הרעיון הריבונות של רבונו של עולם וחושב שזה הכיוון. יחד עם זאת אנחנו חייבים להודות שיש כאן רבים (כמו למשל המגיב האחרון) שעבורם זה מושג זר שדורש מהפך פנימי ברמת הפרט, וכן יחס אחר לארץ וכו'.

    אני חייב להודות שאני מרגיש אי נוחות מסוימת עם השימוש במושג ברית השבטים ו"עם ה' מורחב". בעיני הרעיון הוא שכל הלאומים יעבדו את ה' במקום אחד, אך עדיין ישארו בזהותם הלאומית הפרטית. הקשר בין עם ישראל לרבונו של עולם הוא קשר אינטימי בדומה לברית נישואין. הקשר הייחודי הזה יהיה תמיד והעתיד בעיני טמון בהעמקת האינטימיות הזו ולא בפריצתה. (מצד שני יכול להיות שאני נתפס לטרמינולוגיה ושלא הבנתי אותך נכון)

    השבמחק
    תשובות
    1. שלום גדעון ידידי,

      רק היום ראיתי את שתשובה שלך.

      ב- "עם ה' מורחב" אני מושפע מתפישתו של הרב המקובל אליהו בנהמוזג:

      כשבני ישראל יצאו לגלות, הם פוזרו לכל הערים בעולם וחיו ללא אדמה. באותו הזמן, עמי העולם התחילו לעזוב את אליליהם ולעבוד את הבורא.
      בישראל העתיקה, הכוהנים היו אלה שחיו מפוזרים בין ערי הארץ וללא נחלה. והם היו מרחיקים את בני שאר השבטים מע"ז ומקרבם לעבודת ה'.

      כלומר, בגלות, בני ישראל הפכו לכוהני האומות, ממלכת כוהנים ללא טריטוריה - והאמות החלו לתפוש את מקומם של ישראל.

      בזמן עקבתא דמשיחא, אחרי שהיהודים ייצאו מהגלות, הם יהיו בדרגת לויים וכוהנים. כל העולם, מצידו, עולה לדרגת ישראל. ירושלם מקבלת את קדושתה של בית מקדש, וא"י זו של י-ם. והעולם כולו מקבל זו של א"י.

      שים לב: בני ישראל היו 12 שבטים, כולם שונים, כולם נושאים את דגלם כלאומים נפרדים (אפילו לא התחתנו אחד עם השני), וכולם מאוחדים בכל זאת כעם אחד.
      אנחנו היהודים היום איננו עם ישראל, אלא רק שבטי לוי ויהודה, וכנראה שמעון ובנימין. ושאר השבטים? הם המוסלמים, הנוצרים, האומות כולם, כשהם ייכנסו בברית יחד, בפדרציה עולמית.
      ורק אז - כמובן - הבורא יהיה ריבונו של עולם ממש.

      בברכה,
      יהודה

      מחק
  4. אל אנונימי, שלום,

    המדינה הפדרלית שאני מציע היא חילונית בהגדרתה.
    מה שכתבתי לעיל הוא פרשנות. גם לדברי חול יכול להית משמעות דתית בעיני המתבונן המאמין.

    אמשיך בפרשנות שלי:
    בתפישה היהודית המסורתית המבוססת על התורה, המדינה חייבת להיות חילונית:
    אסור לכוהן להתמנות למלך ולהפך. אך שניהם כפופים לחוק, לשלטון החוק: התורה.
    כאן יש בעיה למושגים המודרניים של דת ומדינה: מהי ריבונות אלוהית? מושג פוליטי - ריבונות, או מושג דתי - אלוהים? למה מתכוון האומר: "ה' הוא המלך"?
    לומר תפלה, או לסיסמה אנרכיסטית?

    האמת היא שהריבונות היא בהגדרתה אלוהית, בהיותה נצחית ומעל הכל.
    כל מדינה איפוא היא מעין אליל נפרד, מולוך שהמונים מוכנים להקריב לו את בניהם...

    בקשר לבחירה, אין מחלוקת בין יהודים ומוסלמים שיש לנו אותו האל. עצם הסכסוך הוא על הבחירה, שכל אחד רואה כשייכת לו.
    הרעין של ברית פדרלית אומר מבחינה תיאולוגית שכולנו נבחרים, אך שלכל שבט יש תפקיד משלו.
    אני נוטה לחשוב שליהודים תפקיד מרכזי ומאחד של כהן, אך זה תלוי אם באמת אנחנו נמלא אותו. בינתיים המוסלמים הם אלה שטוענים לבעלות על התפקיד, בדרך די אלים של ג'יהד עולמי...

    השבמחק