כבר אמצע מרחשון והזכרון של אומן הופך בהדרגה לגעגוע. חשבתי שזהו להשנה בנושא הזה אבל קריאה בספרו הביוגרפי של ר' נתן "ימי מוהרנ"ת" על מסע שנערך בכיוון ההפוך, מאוקראינה לארץ ישראל בשנות העשרים של המאה ה-19,עוררה אצלי עוד מחשבות על הנושא.
ימי מוהרנ"ת הוא ספר נהדר. בספר רבי נתן מתאר באופן חי ואנושי את קורותיו בשני חלקים: החלק הראשון עוסק בהתקרבות שלו לרבי נחמן ומגיע עד לשנים הראשונות שאחרי מותו של רבנו ולמאמציו הבלתי נלאים להדפסת והפצת הספרים. הספר כולל תיאור מפורט ומדהים של הימים האחרונים של ר' נחמן (שעליו אולי אכתוב בהזדמנות אחרת) החלק השני עוסק במסעו של ר' נתן לארץ ישראל דרך אודסה, איסטנבול, אלכסנדריה וצידון, שנערך בשנת 1822. הפרק הדרמטי הבולט בהעדרו מן הספר זו התקופה הקשה שבה חסידי ברסלב נרדפו על ידי הקהילה היהודית ובפרט על ידי האדמו"ר מסאווראן. דיווח על האירועים האלה נכתב מאוחר יותר על ידי תלמידו של ר' נתן, ר' נחמן מטולטשין בקונטרס שפורסם בשם "ימי התלאות".
כפי שאמרתי ימי מוהרנ"ת הוא ספר מהנה ונדיר ביותר – אני לא מכיר עוד מישהו מגדולי החסידות שכותב על מציאות חייו מן התקופה הזו בצורה כל כך גלוית לב, ואישית. ר' נתן לא מסתיר מאיתנו לרגע את רגעי העצבות שלו, את הפחדים והנפילות לנוכח המהמורות שהוא נאלץ לעבור בחייו. הרצון לספר את הסיפור כפי שהוא התרחש, ללא יפוי, הופכות את רגעי השיא ואת תיאור היחסים שלו עם ר' נחמן למרגשות הרבה יותר מספר סיפורי צדיקים רגיל.
העושר הזה ניכר גם בתיאור המסע לארץ ישראל שבו ר' נתן מספר לנו על כל הרפתקאות הדרך בפירוט רב. החל מן ההתלבטויות לגבי הנסיעות (התלבטויות שליוו אותו במשך שנים לפני הנסיעה), הדרך הארוכה לאודסה, מציאת הספינה וההפלגה לאיסטנבול. התיאור של הזמן על הים כולל התייחסויות למחלת הים שהוא סבל ממנה מספר פעמים ולאחר מכן דיווח מפורט על קשיי הביורוקרטיה שהוא נתקל בהם בטורקיה כשברקע הפחד מן הנסיעה לנוכח המרד היווני ("הגרעקין") שהתרחש באותם השנים. (יהודים רבים באיסטנבול מנסים לשכנע אותו לא ליסוע דבר שגורם לו צער רב). רבי נתן מתאר את הספינות ואת רוחות הים, את היחסים שלו עם המלחים ואת האוכל שהוא הביא לספינה. באלכסנדריה הוא מתאר את הקשיים שלו כזר, כמי שאינו דובר את השפה ובקושי מצליח להבין אפילו את היהודים במקום ("כי לשון הקודש שלהם שונה מאד"). גם המסע חזרה מתואר בפרוטרוט. הספר הוא כאמור אישי מאד – אין בו כמעט תיאורי נוף טבעי או עירוני (כנראה שהוא לא נסע לראות את הפירמדות) אבל הוא מלא בעליות וירידות שהמחבר חווה בפנימיותו. מה שמוזר הוא שדווקא הזמן בארץ ישראל, הזמן שאמור להיות השיא של כל הספר מתואר באופן לקוני ושטוח.
למעשה הדיווח על ארץ ישראל נראה יותר כמו רשימת ביקורי קברים עם התייחסויות לאנשים שאצלם הוא אכל. הוא מתאר את הכניסה לארץ על חמורים מצידון: "ובלילה זאת נכנסתי לגבול ארץ ישראל בודאי והיה לנו שמחה גדולה" וכן את הרושם הגדול שעשה בואו בצפת אחרי שכבר שנתיים לא הגיעו אנשים מאירופה (כנראה בגלל הפחד מן המלחמה) :"וכולם אמרו שאנחנו מחיים כל ארץ ישראל על שבאנו לשם". השמחה הזאת מקורה בכך שר' נתן הביא בשורות ודרישות שלום מן המשפחות שנותרו בגולה. (עולה מכאן תחושת הנדחות הקשה של אלה הנמצאים בארץ ישראל, רחוק כל כך מן המרכז היהודי במזרח אירופה) אבל אחר כך התיאור הופך להיות דיווח יבש של מקומות. הנה דוגמה אחת:
"ביום שני, פרשת בלק יצאתי מטבריא ולוו אותי בכבוד גדול. ביום שלישי באתי לצפת, ביום רביעי הייתי על קבר בניהו בן יהיוידע. ביום חמישי חזרנו והלכנו שנית על קבר האר"י זכרונו לברכה. בשבת קודש אכלתי אצל הרב מסקוליע. בליל שבת רקדתי בשמחה עם רבי שו"ב ורבי משה יונה. ביום שני, פרשת פינחס חזרנו והלכנו למערת הושע בן בארי, ואז פתח לנו נער אחד את הפתח ונכנסנו לשם ושפכנו שיחנו שם בבכי ובתחנונים ואז היינו מוכנים לצאת מצפת לחזור לביתנו" (ימי מוהרנ"ת, קנה)
(מעניין לציין שהם מבקרים רק בגליל. לא רק שהם לא עולים לירושלים, ר' נתן לא מזכיר שהיו לו התלבטויות או רצונות בענין)
ולעומת זאת, הנה קטע מרגעי ההתרגשות של העליה לספינה באודסה:
"ותכף חזרנו ועלינו אל הספינה וראינו שכל המאטראסין [המלחים] יושבין ואוכלין. ואנחנו הלכנו לכאן ולכאן בכל הספינה כי היו אצלנו נפלאות, ובפרט אצל ר' יהודה אליעזר [חברו של רבי נתן למסע] שלא היה בשום ספינה כזאת מעולם. ואפילו אנכי שכבר הייתי בספינה העומדת על הגאוואן של חארסאן כנזכר לעיל, אבל אותה הספינה הוא קטנה מהספינות האלו וגם שם לא היה לי פנאי להסתכל היטב להשביע עיני בכל תבנית מעשה הספינה. והלכנו בכל הספינה בשמחה גדולה לכאן ולכאן, ונתעכבנו קצת עד שעלה המדבר בלשון אשכנז [ אחד המלחים, שמוהרנ"ת פגש קודם לכן, שהיה דובר גרמנית] מהבית למעלה. וכשראינו שעדין אין נותנים לנו ספינה שאלנו אותו על מה מעכב אותנו, כי היינו להוטים להביא המטלטלין מחמת שהיה בערב שבת קודש אחרי חצות, והשיב עדין לא גמרו אכילתם והכרחנו להמתין עוד קצת" (שם, ע"ט)
או לדוגמה בדרך חזרה מארץ ישראל, בעצירה בלתי מתוכננת בקפריסין:
"ביום ראשון פרשת דברים חזרנו והלכנו לתוך העיר וגם אני נסעתי עמהם...באותו יום ראשון שכרנו ספינה אחרת ועלינו מיד עליה וטלטלנו עצמנו כלנו מספינה האחת לספינה השניה. ביום ראשון הנ"ל חזרנו מהעיר ובאנו לספינה השניה הנ"ל. ביום שני התחילה הספינה לילך ולנסוע כדי לבוא לאלכסנדריא שאינו רחוק משם רק בערך שני ימים כשיש רוח טובה, אבל לא היה לנו רוח טובה ונתעכבנו בדרך עד אחר תשעה באב, עד יום שלישי פרשת ואתחנן.
ובכל הדרך מחיפה לאלכסנדריא היה לנו יסורים גדולים מהמים. כי בשני הספינות הנ"ל שהיו של ערביים לא רצו ליתן לנו מים כי אם בצמצום גדול במדה ובמשורה ובדקדוק גדול, ועל פי רב היו המים סרוחים. וגם ישיבתנו על הספינה היה בדחק גדול, ולא היה לנו שום מקום מנוחה כראוי. וגם היה לי על פי רב חלי הים, ונתתי הקאות כמה פעמים. ואעפ"כ הכל היה בחסד ובצר הרחיב לנו השם יתברך ועזר לנו בכל עת. ואי אפשר לבאר בפרטיות מה שעבר עלינו. בכל יום נודה לך וכו' שבכל יום עמנו וכו' ובחסדי השם יתברך עזרנו, ובאנו ביום שלישי פרשת ואתחנן לקהילת קדש אלכסנדריא" (שם, קס"א)
וכן הלאה. למעשה, רבי נתן מתאר את חייו על הספינה בפרוטרוט אבל בקושי מתייחס לחווית השהיה בארץ – אין למשל שום התייחסות למראה הארץ, לאנשים, לקהילות או לבתי כנסת. אחרי פירוט תלאות הדרך זה קצת מאכזב.
בהתחלה חשבתי, שאכן הדרך היא העיקר. על התלאות ראוי לספר, כולל הצער שהיה לו והפחד והדאגות שמתוארות לאורך כל הדרך. זוהי איננה דרך ללא תכלית – עצם ההגעה היא ארוע בעל משמעות אבל המאמץ שנעשה הוא העיקר.
אחר כך חשבתי עוד קצת והגעתי למסקנה שר' נתן מיישם את דרכו של רבו. ידוע שרבי נחמן אמר שהעיקר אצלו זה ארץ ישראל אבל כשהוא היה כאן הוא ירד מהספינה, הלך בה ארבע אמות והיה מוכן לחזור מיד. הוא בעצם לא רצה כלל לשהות בה (אבל לבסוף התרצה למלווה שלו להשטתח קצת על קברי צדיקים). כך, הנגיעה בסוד היא כהרף עין. אין מה להתעכב עליה בדיבור ואולי אפילו לא בפועל.
אחר כך הגעתי למסקנה שקרה לו בדיוק מה שקרה לי, מה שקורה באומן. יכול להיות שהוא רצה מאד לכתוב על ארץ ישראל אבל בעצם, מה כבר אפשר לומר? האם המילים שכבר שימשו אותו בתיאור המסע מספיקים לתאור ההגעה לארץ ישראל, המקום שאליו רבי נתן כוסף שנים כה רבות?
זה מזכיר לי את המילים של ג'אלל א-דין רומי:
"בלילה, אני פותח את החלון
ומבקש מן הלבנה שתבוא
להניח את הפנים שלה על שלי
לנשום אל תוכי.
סגור את דלת המילים
ופתח את חלון האהבה
הלבנה לא תכנס בדלת
רק דרך החלון."
(תרגום שלי לתרגום של קולמן ברקס לשיר “Like This”)
אולי היה ראוי לרבי נתן לסגור את הדלת של המילים, לא לכתוב שום דבר על מה שהיה כאן ולהסתפק במסע. אבל כמוני, (וכמו רומי עצמו) אני מניח שהיה לו קשה להתאפק.
ה' יזכנו לדיבורים אמיתיים ולשתיקה מכוונת היטב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה