חפש בבלוג זה

יום רביעי, 30 במרץ 2011

אז למה אין לנו שלום?




א
כדי לנסות לענות על השאלה שלמעלה אני רוצה להתחיל בהזכרת נשכחות. בשנות התשעים, בשיא תקופת אוסלו, הסתובב כאן רעיון, שזוהה יותר מכל עם שמעון פרס על "מזרח תיכון חדש". הרעיון בתמציתו היה חלום על פיתוח קפיטליסטי מואץ של המזרח התיכון עם דגש על האזורים הפלסטינאים והפיכת האזור כולו למשגשג מבחינה כלכלית בדומה למה שמתרחש בעשורים האחרונים במזרח אסיה (הקשר למודל האסיאתי אף זוהה בפירוש עם ההקבלה שעשה פרס בין עזה העתידית לסינגפור). הרעיון הזה המשיך להתגלגל פחות או יותר עד לפסגת ברק- ערפאת בקמפ דייויד (ברק דיבר אז על בניית "מדינת היי טק") ואחר כך צלל לתהומות הנשייה וההתפקחות של האינתיפדה השנייה. הסיבה שאני מעלה את הדיון הזה מהאוב היא על מנת לטעון שדרך המודל הזה לשלום ובייחוד הנחות היסוד שמאחוריו ניתן להסביר משהו על מצבנו העגום.
 רעיון המזרח התיכון החדש היה מבוסס על מספר הנחות יסוד:
א.      פיתוח כלכלי-קפיטליסטי מביא לדמוקרטיזציה ולאימוץ פחות או יותר אוטומטי של המודל המערבי הליברלי. ההנחה הזו אפיינה פרשנים רבים של התקופה. אנשים כמו פרנסיס פוקוימה אפילו טענו כי לאחר המלחמה הקרה הגענו לקץ ההיסטוריה – ההנחה הייתה שכל העולם נע  לעבר עתיד אחד של דמוקרטיה ליברלית ושוק חופשי נוסח אמריקה ושפתיחות כלכלית מובילה בהכרח לפתיחות פוליטית. כך גם במזרח התיכון, הכל נע לאותו הכיוון. כל זה הסתבר כסוג של אופטמיזם מרחק לכת. עם הזמן טענות כאלה נשמעו פחות ופחות משום שהמציאות הוכיחה כי לא רק שיש מדינות שמצליחות לחמוק באופן יעיל משינויים, גם מדינות שיש בהם שוק חופשי (כמו סין למשל) מצליחות לשמור על משטר סמכותי ולא דמוקרטי לאורך זמן.
ב.      הקפיטליזם=טבע האדם: זוהי הנחה עמוקה יותר, נסיבתית פחות (וכתוצאה מכך גם קשה יותר לעקירה). על פי הטענה הזו המודל הקפיטליסטי חופף באופן מדויק למדי לטבע האנושי. הוא מבטא את מאוויו, תשוקותיו וחמדנותו הבלתי נשלטת, זאת לעומת הסוציאליזם שנתפס כמלאכותי ומנוגד לטבע. הטבע נתפס כסוג של גורל – הוא קבוע, בלתי משתנה ואי אפשר לברוח ממנו. חשיבה כזאת אפשר למצוא למשל בספריו הפופולארים של תומאס פרידמן על הגלובליזציה: הכניעה לערכי השוק הם הטבע והטבע הוא בלתי נמנע. אפשר להתנגד אליו אבל רק לזצן קצר ועם תוצאות הרסניות. בהקשר שלנו, האופטימיות של מזרח תיכון חדש הייתה למעשה הרכיבה שלנו על גל ההיסטוריה והאבולוציה הטבעית. אם רק נשכיל לא לפעול נגד הטבעי (פעולה שכאמור לא תועיל הרבה אבל יכולה לגרום להרבה סבל) נגיע למחוזות השלום הנכספים.
ג.       כל העמים, כולל הערבים רוצים בפנימיותם לאמץ את המודל המערבי. טענה זו היא ההמשך לטענה הקודמת והיא עדיין רווחת במקומותינו וביתר שאת לאור הנעשה במדינות האזור. בשנים האחרונות אפילו יצאו למלחמה בגללה – הפלישה לעירק התבססה על הרעיון הזה, שמאפיין את התפיסה האמריקאית לגבי העולם. מכיון ש"השיטה שלנו" היא הטובה ביותר וכולם רוצים אותה, מי שמונע את כינונה הם יחידים: אנשים שהם פשוט רשעים מרושעים או לחלופין רוצים לשמור את כל הכספים שזורמים למדינה לעצמם ולא להתחלק עם אף אחד. הפתרון הוא אם כן פשוט – צריך לזהות את היחידים האלה ולהסיר אותם (אם אפשר, רצוי לפני שיש להם נשק גרעיני) ואז הרצון הפנימי האמיתי, המערבי הקטן שמתחבא בכל נפש אוריינטלית, יציץ החוצה, ושלום על ישראל.


ב
בסוף, המזרח התיכון החדש לא קרם עור וגידים. אז מה קרה? התשובה הנפוצה אצלנו (בייחוד בציבור המזוהה עם הימין) היא היפוך של הטענה השלישית. הערבים על פי התפיסה הרווחת הם באופן מולד וטבעי אוהבים העדר חופש. השנאה לישראל ולמערב היא שנאה טהורה  - הם פשוט אוהבים דם, דיכוי ואלימות ולכן אי אפשר לבנות כאן שום דבר. בהקשר הזה אוהבים לצטט דברים כמו ההבחנה האיסלמית שהעולם מחולק לשניים, דר-אל איסלם ודר אל חרב (בראשון הכל בסדר, בשני יש עוד הרבה עבודה לעשות) העדר הדמוקרטיות בעולם הערבי, התייחסויות קשות ליהודים בקוראן או ציטוטים כמו "הלכה היא, עשו שונא ליעקב". מה שקצת מצחיק בטענה הזו היא שהיא מזהה את הערבים כאנטיתזה למערב אוהב החופש. אבל אם נתבונן קצת בהיסטוריה  הלא רחוקה כל כך נראה שב-500 השנים האחרונות רוב הכיבוש והדיכוי בעולמנו בוצע בידי המערב (עד שנות השישים, רוב העולם היה בשליטה אירופאית). למעשה, האיסלם כמעט ולא התפשט בכח החרב מאז ימיו המוקדמים. בנוסף, כבר הרבה נאמר על הסובלנות היחסית של העולם המוסלמי למיעוטים, במיוחד בהשוואה לאירופה. כאן בארץ ישראל תחת הסולטן הטורקי, רוב הזמן המצב היה סביר ומעלה וליהודים הותר לנהל את חייהם בעצמאות יחסית. במילים אחרות, הטענה הזו איננה נכונה יותר מן הטענה ההפכית. הערבים לא אוהבים או שונאים חופש יותר מעמים אחרים שאליהם אנחנו מתייחסים בסלחנות רבה יותר.
אז אני חוזר לשאלה המקורית: למה אנחנו לא חיים במזרח תיכון חדש ומבריק?

ג
בטח כבר הבנתם שאני חותר לכך שהנחות היסוד שהזכרתי למעלה הם מוטעות, אבל למעשה אני רוצה להגיד משהו הרבה יותר אופטימי. הטענה היא שההקבלה בין קפטליזם לטבעיות היא לא אשליה אקראית אלא שקר מובנה שנועד לשרת צרכים מסוימים של גופים מסוימים. למה זה אופטימי? כי שקר אפשר לחשוף. יתרה מזאת, שקר  בסופו של דבר עתיד להחשף.
הטענה שלי היא  שלא רק שחזון המזרח התיכון החדש לא הביא לשלום, הוא אחד מן הגורמים המשמעותיים בהרחקת השלום, וזאת משתי סיבות עיקריות:
א. הסיבה שהמזרח התיכון החדש לא כאן היא אכן משום שהערבים לא רוצים בו (וגם אני למען האמת לא כל כך מעונין). הם לא רוצים בו כי זה מודל שנועד להחריב את ערכי היסוד של תרבותם, ולהחליף את החברה המסורתית ואת המשפחה בערכים של צרכנות. הם לא רוצים בו כי זוהי כניעה והכרה בכך שאי אפשר לכונן חברות שבהם החומר משרת את הרוח ולא להפך. רובנו נוטים לראות באיסלם גורם די שלילי בכל מה שקשור לפוליטיקה ובוודאי שכל הנסיונות לחבר בין השניים לא הובילו להישגים מרשימים במיוחד. אבל אם נחשוב על הקשר הזה בין פוליטיקה לאיסלם כתגובה למציאות מסוימת, אפשר להבין שאימוץ המודל הכלכלי-תרבותי של המערב הוא וויתור, ויתור מן הסוג שלאדם דתי אסור לעשות. בלשון החסידות זוהי בעצם אמירה כי יש לנו רק נפש בהמית. יכול להיות שאני באופן פרטי יכול להאבק קצת ולתת מקום לנפש האלוקית שלי אבל כל זה רק ברמת הפרט. ברמה הציבורית, הפראיות שולטת.

ב. הסיבה שיהודים וערבים לא עושים שלום היא  בגלל שאנחנו טועים בזיהוי המלחמה ונלחמים באויב הלא נכון. נאמר לנו שהאויב הוא מי שמולי, זה שרוצה לשלוט כאן במקומי אז נותנים לי רובה ואני יורה בו. נאמר לנו שפעולות צבאיות זה טוב לימין ושפינוי התנחלויות זה טוב לשמאל אז אם אני ימני אני תומך בכל פעולה צבאית כי אני רוצה "שיכנסו בהם סוף סוף" ואם אני שמאלני אז אני רוצה פינוי התנחלויות גם כשמדובר בתוכניות מטורפות כמו ההתנתקות. אבל האמת היא ש"הם", יהודים או ערבים, זה לא האויב האמיתי. האויב האמיתי זו המערכת שדוחפת אותנו לצריכה מתמדת, שפועלת כל הזמן לטובת העברת כמה שיותר משאבים ציבוריים לידיים פרטיות, שהורסת לנו את המרחב הציבורי ומזהמת לנו את הסביבה, ובונה לנו על החופים, שמכרסמת לנו בשבת, שמעסיקה אנשים בתנאי עבדות, ולאחרונה גם מאיימת על עובדות סוציאליות שיוציאו להם צווי מניעה עם הם לא יחזרו לעבוד בפינוי ההריסות של מדינת הרווחה. האויב שלנו זו "מדינת הממון" (שעליה מדבר ר' נחמן בסיפור מבעל תפילה) שבה יש אנשים "שעשו אותם אלוהות", ואנשים שהם חיות ואנשים שאפילו זה לא.

ד
אנחנו רוצים לשים דווקא את הקב"ה במרכז, לבנות לו בית ולהגיד "זה העיקר". לשם כך השאלה המרכזית היא לא מה יהיו הגבולות שלי אלא מה בדיוק אני רוצה לבנות בתוך הגבולות האלה. אנשים ב"ארץ שלום" מחפשים נקודות השקה בין יהודים לערבים ובין יהדות לאיסלם ויש הרבה כאלה – בסופו של דבר האיסלם והיהדות שואפים לכיוון הביטול ולכינון עולם שבו החומריות שלנו משרתת את הרוח ולא להפך. מה שאני מציע הוא שחיפוש המשותף החיובי הוא חיוני לחלוטין אך לא מספיק. יש צורך גם בזיהוי האויב המשותף, במקרה זה תפיסת עולם שמקיפה אותנו מכל עבר ושמנסה לשכנע אותנו שהטבע האלוקי של כולנו הוא דמיון ושכל מה שנותר לנו זה לצרוך ולהתמכר לחומר. האיסלם הפוליטי נוטה לזהות את האויב הזה עם המערב וישראל ולפעול נגדו באלימות רבה. האלימות הזו היא טרגית - מעבר לעובדה שהיא אכזרית עד כדי אבדן כל צלם אנוש, היא פשוט לא עובדת (ואף להפך, משמשת עלה תאנה לחיזוק הדיכוטומיה השקרית בין "המערב החופשי והנאור" לכל השאר) תפקידנו, כיהודים, היא לפעול לקידום האמונה באפשרות של עולם אחר, מודל אחר של כלכלה, יחס אחר למקום ולזמן. הדרך לעשות זאת, לדעתי היא דרך לימוד, דיון ופיתוח של המצוות התלויות בארץ כגון שמיטה, יובל, פאה וכו'. ומציאת ההקבלות בעולם הרוחני של שכיננו הערבים.
אבל המאמר הזה מתחיל להיות קצת ארוך. עוד על כך בהמשך.

5 תגובות:

  1. להלן תכתובת שנוהלה במייל ביני ובין משה חסדאי.

    תגובתו הראשונה של משה:

    מאוד מוצא חן בעיני המאמר הזה שכתבת.
    אכן, יש בו ראייה מפוכחת ורוחנית. מבט יותר קרוב לשורש.
    העברתי את תגובתי לנחום פצ'ניק והוא המליץ שאשלח לך את תגובתי למייל שלך:

    א. האם יש משמעות לדם השפוך על פני האדמה, של יהודים קודם לכל, ושל ערבים לאחר הכל? לא ראיתי התייחסות למימד הזה, שהוא טעון ביותר, נפיץ ביותר, וזועק חזק. משפחת פוגל, שדמה עודנו שותת, והיא הלא רק אחד משש מאות אלף, של ההרוגים, הטבוחים, האנוסים, אם על הבנים. האם שכחנו זאת? האם בעיקר, לא הפנמנו כי אויבינו עשויים מחומר אנושי שונה לחלוטין משלנו? האם דם אחינו ואחיותינו השפוך לא מעיד על משהו שבלב הערבי?

    ב. האם יש משמעות להיותה של הדת המוסלמית, עד להודעה החדשה, דת מיסיונרית בכוח החרב, וחתירתה להשתלטות על העולם כולו, מה ששונה מאוד מהדת היהודית?

    ג. האם יש משמעות להיותה של המנהיגות הפוליטית והדתית המוסלמית, מנהיגות שעוסקת בעיקר בשלילית זכותה הקיומית של מדינת ישראל בכלל, ומדינת היהודים בפרט?

    ד. האם יש משמעות להמון המוסלמי והערבי, בארץ, במחוזות הפלסטיניים, ובעולם כולו, שהם הוסתו במשך מאות שנים כנגד היהודים, וביתר שאת וביתר עוז בשנים האחרונות, ושעמדתם הנכוחה בסכסוך בינינו לבינם היא עמדה של שנאה אינסטינקטיבית ועיוורת?

    ה. מהי המשמעות של חיפוש הדומה בין הערבים ליהודים, ובין האיסלאם לבין היהדות, כשאנו מדברים על ציבילזציות שונות בתכלית? לאחר ספריו של אלווין טופלר וניתוחים סוציולוגיים של מומחים למזרחנות כאן ובחו"ל. הסוגיה הסוציולוגית אתנית היא קריטית. ערך חיי אדם שונה בתכלית בין שתי הציבילזציות הללו. ערך כבוד המשפחה שונה בתכלית. הריבוד המעמדי והאופי הפטריארכי וההירארכיה החברתית הינם שונים בתכלית. השימוש בכוח ובאלימות מילולית ופיסית נתפס אחרת לגמרי בשתי הציביליזציות הללו. מעמד האישה. התפיסה הטריטוריאלית שונה בתכלית. ועוד כהנה וכהנה.

    ז. האם כותב המאמר מודע לקיומה של מלחמה רוחנית בין הציביליזציות השונות? מה שמכונה בלשון יודעי ח"ן: קליפת ישמעאל, קליפת עשיו, והחבירה ביניהם כנגד אותה חיות ששמה ישראל. האם חיפוש דמיון ברמה החיצונית, תוך התעלמות מהמלחמה הרוחנית המתחוללת כאן, יש לו איזה ערך כלשהו?

    ח. אותם אנשים טובים מכל הכיוונים, שמחפשים את הדרך לשלום, הינם מיעוט שבמיעוט. אצלינו בחברה הישראלית כועסים עליהם, מתווכחים איתם, ולרוב מקבלים אותם כחלק מהפרצוף של העם כולו. בחברה הערבית והמוסלמית, ובוודאי בפלסטינית, פשוט הורגים אותם, לפעמים לאט ולפעמים מהר. ראה מקרה ג'וליאנו מר, ועוד כנה וכהנה. המעגל הזה של שואפי השלום, התגלה, גם לדבריו של כותב המאמר אגב, כקטלני ביותר, לשני הצדדים, ולרוב הרבה יותר שגור שכך, בחברה הערבית.

    ט. האם כותב המאמר יכול להתעלם מהמעשים הנעשים בשטח מדי יום? על ההשתלטות המתמדת והזוחלת וכעת מואצת, בה הערבים משתלטים על הארץ? על תקציבי הענק המוזרמים על ידי האיחוד האירופי, ועל ידי נוצרים שונאי ישראל, ובעיקר על ידי איראן וציר הרשע, אשר כל תפקידם ללבות את אש השנאה והמחלוקת הפנימית בתוכינו, ולהביא לקריסתה של החברה הישראלית עקב וויכוחים פנימיים מאכלי ליבה, ועושים זאת גם על ידי הזרמת פליטים אפריקניים, זונות בייבוא אישי, וסמים לכל פה ולכל זרוע?

    י. לסיכום: האם העובדה שכעת אנו מצויים למעשה, לפני הכרעה גורלית, בסכסוך הדמים הנורא הזה, בין הציבילזציות, אין בה בכדי לשנות את כל ההתייחסות? האם אין לכותב המאמר מושג ולו מועט בנבואות ובמדרשים, ובהדרכות חז"ל אז והיום, ובפרט גדולי הדור אשר בקיאים בנגלה ובנסתר, ומהם למדנו כי זו עת הבירור האחרון. זו העת בה עלינו לנקוט עמדה ברורה בעד הקודש, בעד עם ישראל, בעד תורת ישראל, ובעד ארץ ישראל. כך לימדונו מורי האור, שזו עת ההתאחדות והנחישות הפנימית והחיצונית, כנגד כוחות הסטרא אחרא לגווניהם, שאותם כבר הזכרתי לעיל. רבות עסקו בכך, בדורות האחרונים, יועי הח"ן, וכן מנהיגי התורה הגדולים, והעלו מסקנה הפוכה משל כותב המאמר וחבורתו. האין בכך בכדי להעיד כי כוונה טובה אינה בהכרח הדרך לגן עדן?

    תודה על ההקשבה.

    משה

    השבמחק
  2. והנה התגובה שלי, מחולקת לשניים:

    א. בוודאי שיש משמעות לדם השפוך. לא התייחסתי לזה כי זה מובן מאליו וכי זה לא היה נושא המאמר. המטרה הייתה לתת ראיית על בנוגע לשורשי הסכסוך שהוא מן הסתם נוראי ועקוב מדם. כמו כן אני לא טוען שאין שנאה או שפתרון הסכסוך הוא קל או אפילו בהישג יד.

    ב. היותה של האיסלם דת "מיסיונרת בכח החרב" היא לא מדויקת. כפי שכתבתי במאמר, האיסלם התפשט בכח החרב רק בתחילתו. חשוב לדעת למשל שמיליוני המוסלמים בדרום מזרח אסיה ובחלקים גדולים של אפריקה אוסלמו ע"י מיסיונרים שפעלו בשכנוע ולא בכיבוש. במאות השנים האחרונות העולם המוסלמי כמעט כולו נכבש על ידי אחרים (כידוע כל האזור הזה היה בשליטה מערבית ישירה או עקיפה). כל הדיבורים על איסלם שכובש את העולם הם למעשה ריאקציה לתבוסה שהעולם המוסלמי סבל מידי המערב. בפועל שום מדינה לא נכבשה על ידי מוסלמים כבר מאות שנים.

    ג. אני מסכים לחלוטין עם הטענה שהיהדות היא מיוחדת במינה מכל הבחינות ובעיקר מבחינת הרצון להשפיע על העולם מבלי לעסוק במיסיון אקטיבי משום סוג. דווקא משום כך, משום הייחוד שלנו תפקידנו לקחת אחריות על המציאות המקולקלת של העולם.

    ד. לא, אני לא מאמין בכך שמדובר בציבילזציות שונות בתכלית. כל הדיבור על ציביליזציה כדבר קבוע ובלתי משתנה הוא לדעתי פשוט לא עומד במבחן ההיסטוריה. ציבליזציות וגם דתות הם ישויות נזילות מאד ונתונות מאד מאד לפרשנות. הציבליזציה האיסלמית עברה שינויים רבים מאד. בימי הביניים העולם המוסלמי היה מרכז של אמנות ומדע, בתקופות מסוימות ובמקומות מסוימים הייתה גם פריחה של מסיטיקה שהדגישה את הג'יהאד בעיקר כמאבק פנימי עם היצרים הרעים. יתרה מזאת, מאות אלפי יהודים שגורשו מספרד וממקומות אחרים מצאו מקלט אצל מוסלמים שקיבלו אותם אל האימפריה הע'ותמנית בזרועות פתוחות. אני מסכים לחלוטין שכיום יש בעיה רצינית עם כל הנושאים שהזכרת ושהמצב של העולם האיסלמי הוא רע מאד, בעיקר משום שהאיסלם הוואהבי הקיצוני שיוצא מסעודיה ממומן באופן מאסיבי (יש גם סיבות אחרות כמובן). במילים אחרות בכל אחד מן הנושאים שהזכרת - כבוד המשפחה, חיי אדם , מעמד האשה ושימוש בכוח בדיקה מעמיקה תגלה שחלו שינויים גדולים ביותר ממקום למקום ומזמן לזמן. בוודאי שטענה דומה הייתה יכולה להשמע לפני מאה שנה על הציבליזציה המערבית בעיקר לגבי השימוש בכוח והרצון להפיץ נצרות בכוח והנה, המצב היום הוא בכל זאת קצת יותר טוב (נכון שיש שיטענו שהכל צביעות וכו', אבל תסכים איתי שזו עדיין צביעות שקל יותר לחיות איתה). לסיכום, הטענה כי ציבליזציה היא דבר מהותני שלא משתנה לעולם היא טענה מאד לא מדויקת שיש לה גם השלכות חמורות משום שאם כך הם פני הדברים הרי שהמאבק מעולם לא יגמר ולא נותר לנו אלא לחכות שאחד הצדדים ינצח באופן מוחלט וסופי.

    השבמחק
  3. ה. יש בוודאי התמודדות רעיונית רוחנית עם ישמעל ועם עשו. אבל על פי הבנתי דרכה של החסידות הוא שהמאבק עם קליפות נעשה בעיקר על ידי ריבוי אור, כפי שאמר האדמו"ר הריי"צ: "חושך לא מגרשים עם מקל". לא הטנקים של צה"ל ינצחו את קליפת ישמעל אלא בירור מעמיק יותר של תפקידה של היהדות כאן ובעולם כשהמטרה הסופית שלנו היא "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

    ו. המאמץ כאן הוא בכלל לא חיפוש דמיון חיצוני אלא חיפוש שורש פנימי משותף ובעיקר הבנה כי האויב האמיתי משותף – המטריאליזם ותאוות הממון שמחריבים לנו את העולם. אתה משתמש במושג "ציר הרשע" ו"מלחמת ציבליזציות" - לדעתי, אלא מושגים שמשמשים בעיקר את מי שמתיימר לייצג את הצדק אבל פועל למעשה למטרות מסחריות ולשימור מערכת עולמית של ניצול ושוד של משאבי העולם.

    ז.לשאלתך אם אני מודע למה שקורה בשטח. אני חושב שאני מודע לכך שיש מאבק ושהוא חריף ואומלל. אני חייב להגיד שמהתיאור שלך של נוצרים שונאי ישראל, אירן וההשתלטות הערבית על הארץ וכו' עולה קצת תחושה של מסכנות. אני לא חושב שאנחנו מסכנים. אנחנו מתמודדים בגבורה ובצורה לא רעה בכלל עם איומים רבים. גם אנחנו , ב"ה, משתלטים על שטח ועושים זאת ביעילות לא פחותה מזו של הערבים.

    ח. אתה כותב "זו העת בה עלינו לנקוט עמדה ברורה בעד הקודש, בעד עם ישראל, בעד תורת ישראל, ובעד ארץ ישראל" יפה אמרת. עמדה ברורה בעד הקודש היא עמדה נגד החול וזהו עיקר המאמר. לא הגעתי לזה אבל כפי שאמרתי בסוף המטרה השיטה שאני מציע היא בוודאי דרך התורה ובעיקר דרך המצוות הנוהגות בארץ . אני לא יודע למה אתה חושב שגדולי הדור הגיעו למסקנה הפוכה אלי ולחבורתי (ומי היא בעצם חבורתי?). שוב – הכנעת הקליפה והנצחון על הסטרא אחרא היא הכנעה של תיקון – ירידה לשורש המציאות והפיכת הרע לכסא לטוב. זוהי על פי הבנתי שיטת הזוהר, שיטת החסידות ושיטתו של הרב קוק. אתה מדבר על זיהוי כל מיש הוא לא אנחנו כרע מוחלט שצריך להכניע ואולי גם לבטל באופן מוחלט. זוהי לדעתי עמדה של יאוש שמניחה שלא ניתן לתקן. אבל בסופו של דבר התיקון מונח לפתחנו - "ונתברכו בך משפחות האדמה" נאמר לאברהם אבינו – זוהי ברכה אבל גם הוראה.

    השבמחק
  4. ועוד תגובה של משה, מחולקת גם היא לשניים (בגלל מגבלה לא ברורה של 4096 תווים)

    גדעון אלעזר היקר !!

    חן חן לך על תגובתך. ואשמח שנמשיך בדיאלוג הזה.
    סוף סוף, הנה מתקיים דיון בין יהודי ליהודי, שלפחות אני מעיד שאיני מסכים למילה אחת שלך.
    ואני מניח שאתה אינך מסכים למילה אחת שלי. והמהפך הנדרש בתוך כל אחד מאיתנו, הוא לאפשר חילוקי דעות, אבל להגיע למצב של חיבת הלבבות. אפשר לקיים מלחמת דעות ואפילו מלחמת תרבויות, בתוך עם ישראל, מבלי לעשות זאת גם מלחמת לבבות, מלחמת אחים ושנאת חינם. לעניות דעתי, זהו השלום האמיתי.

    הכלי המאפשר זאת, הוא "מיון והפרדה". יש לבצע מיון והפרדה בין הדעה לבין האדם. אני רשאי להתייחס לדעה, בכבוד ובהתנגדות מוחלטת, ואפילו טוטלית. אך חובה עליי "לראות" את האדם שמאחורי הדעה, וכך להיות קשור אליו במרחב התפילה, הלמידה, הסבל והאור, כפי שחווה כל אחד ואחד מבני האנוש. זה מכונה קצת בלשון הגמרא "פלגינן דיבורא". ועל זה כתב בעל התניא בפרק לב שלו. אמירה נפלאה.

    ולענייננו, כל עוד אנו מצויים בדיון אקדמי, בקתדרה למחשבה והגות, באונברסיטה בנורבגיה, פינלנד, או הולנד, אזיי לעונג ייחשב לי להתפלמס עם ברי פלוגתא מכובדים ומחפשי אמת כמותך.

    דע עקא, שאנו מצויים על השבר הסורי אפריקני, מעל אדמה רועדת, תרתי משמע. אנו חיים במזרח התיכון, הישן הנושן והמעושן. גם אתה מודה שהמזרח התיכון החדש הינו הזיה ואשליה. כמו כן, אנו מצויים במרחב טריטוריאלי לאומני ומוסלמי, שאיננו "סולח" לנו על מי ועל מה שאנחנו, ובעיקר על כך שניצחנו אותו. ונקמה בציבילזציה הערבית הינה מסורת חתומה בדם, יזע ודמעות. ולכן, אנו במלחמה בכל הרמות, מהפיסית ועד לרוחנית.

    במלחמה זו, יש רגעים של הפוגה, בעיקר רגעים של התחמשות מחדש והחלפת כוח בהתשה ההדדית. ברגעי הפוגה אלה, יש הנוטים לטפח ולפתח תיאוריות של שלום. לא יהיה שלום, לעולם, לרשעים. כך אנו יודעים מהנבואה, מהחכמה, ומהניסיון. הציביליזציה הערבית הינה ציבילזציה שרע לה, בעולם המתקדם, ועל כן היא רעה לה. ובעיקר, המאבק הפלסטיני ישראלי שהינו רק סניף קטן של המאבק הערבי ישראלי, שהוא גם סניף קטן של המאבק היהודי מוסלמי, ושהוא סניף של המאבק הערבי מערבי.

    גם הרב שלמה קרליבך דיבר על שלום. אך הדגיש כי קודם לכל חייבים לטהר את האווירה. לדעתו, באמצעות מוסיקה וריקוד. אני מניח שהוא לא התכוון שזה יקרה במהלך בזק. זה ייקח הרבה זמן, עד שהלבבות בין האומות יוכשרו באמת לחיות בשלום. במיוחד ציבילזציה שמקדשת את המלחמה, את הג'יהאד ואת השאהיד.

    ולכן, כל עוד אנו במצב בו האווירה היא אווירע, כל דיבורים של שלום, הם זריית חול בעיניים, החלשת העמדה הנחושה כנגד הרשעה, וחיזוק מהלכים של האויב לזרוע בנו פילוג ומחלוקת. מעבר לזאת, אותם שוחרי שלום, הינם עדות מזוייפת לכך, שהיותם מיעוט לכאורה, הרי שבכך הם מעידים על הכלל ממנו הם באים, כאילו הוא אינו חפץ שלום. יש בכך הוצאת לעז על ראשונים ואחרונים, והכתמת הציבור כולו.

    השבמחק
  5. עמדתי היא, שגם בשדה הקרב הזה, המכונה בטעות "שלום", עלינו לנצח. עלינו להופיע לשיחות "שלום", להציג את עמדנו שוחרת השלום, מתוך נחישות וזקיפות קומה לאומית, ובעיקר מתוך ענווה כלפי עמנו, ארצנו ותורתנו. ולנצח גם בשדה הקרב התעמולתי, תקשורתי, והתרבותי הזה. זו מטרה אחת. והשניה היא שגם לנו מותר לנסות לשכנע את האויב שהוא טועה בגדול, וכך אולי נרוויח שהוא ייכנס לספיקות, מחלוקת פנימית ופירוד פנימי. וכך אולי נרוויח שיהיו גם אויבים שיבינו טעותם, יחזרו בהם, ואולי אותם לא צריך יהיה לשכנע בטנקים ומטוסים, והם ואנחנו נישאר בחיים לאחר שוך הסערה הגדולה.

    ועד אז, הרושם שנוצר לי, הוא, שיש בקרב "מחנה השלום" אנשים טובים, תמימים, ורודפי שלום באמת. סימנם הוא: שהם אוהבים את בני האדם באשר הם. הם מסוגלים לקיים שיח עם כל מי שהוא בר שיח. והם ענוותנים, יודעים עד כמה שאינם יודעים. אינם דעתנים, קנאים, ומתנשאים. כמה כאלה יש? מעט מאוד.

    מה שאני הדל פגשתי בקרב "מחנה השלום", הוא רוב מוחץ של אנשים שאוהבים לשנוא. הם אוהבים לשנוא את מי שאינו חושב כמוהם. הם עושים "שלום" רק עם אלה שמשרתים את האינטרסים הגלויים והסמויים שלהם. רבים מבין אלה הינם אופורטוניסטים המרוויחים רבות מ"עגלת השלום הריקה". רווח אישי בכסף, מעמד, עיסוק, חברתיות, ורווח נפשי מדומה, בו נראה להם כי המצפון שלהם בריא יותר משל זולתם.

    כמו כן, בשיחות ארוכות עם "מחנה השלום", דתי ולא דתי כאחד, מצאתי גאווה, שיפוטיות מוטה, חוסר ישרות אינטלקטואלי, התנשאות, ובעיקר שטחיות, רדידות, ו"בורות פסודו אינטלקטואלית". כל הניסיונות שלי ושל גדולים ממני, להציג נתוני אמת, היסטוריים, פוליטיים, ומחקריים, בפני חבורה האוטיסטים הזו, נידונו לכישלון מראש. עובדות לא מעניינות באמת את הצבועים הללו, העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס. אלה הם הגרועים שבשונאי ישראל, והם הסכנה הגדולה ביותר לעצם קיומנו. והם היו קיימים מאז ומעולם. שבנא וסיעתו למשל. היבסקציה למשל. היודנראטים, והקאפואים היהודים. במדינה מתוקנת ובחברה בריאה מקיאים אותם מתוכה, והם מוגדרים "בוגדים". כגון אלה המצלמים התנחלויות, מתעדים בנייה יהודית ביהודה ושומרון, ובירושלים ובנגב ובגליל, מוסרים את המידע לגורמי חוץ ומפעילים מנגנוני בג"צ ו"בצלם". הגרועים שבהם מגייסים את מעמדם האקדמי ההזוי וכורתים ברית עם שונאי ישראל בכדי להחרים מוסדות אקדמיים בישראל, ותוצרת מעסיקים הבאה מקרב בני ישראל השוכנים ועמלים בארץ התנ"ך.

    מתוך אמונה ותקווה ששנינו נישמר מהסכנות של להיעשות אנרכיסטים פשיסטים ורשעים כגון אלה שפירטתי, משני צידי הדעות השונות שלנו, אקווה שדיון זה ימשך בכבוד והערכה. ולכן, יש לך הרשות לפרסם תגובתי למכתבך בבלוג שלך, יחד עם תגובתי זו לתגובתך. ואני מזמין את כל מי שמעוניין בשיח אחים אמיתי ואוהב, להצטרף לדיון. בתנאי שהשלום והאמת אהבו.

    בברכה

    משה חסדאי

    השבמחק