חפש בבלוג זה

יום שלישי, 1 במרץ 2011

קמתי והלכתי לים בדרך הארוכה

מחשבות על מסע אל האוקינוס השקט בסתיו 2002



שנתיים הייתי אצל רבי יהודה בר אילעי בעין זיתים. בימים יפים הייתי הולך ברגל, דרך הוואדי הנהדר עם הפרות המסתתרות בין עצי הזית, וכל הירוק הזוהר, הזורם, אל נחל עמוד,
הייתי מתבונן בחלום משם או מן החלונות הגדולים של הבית כנסת הגדול של חסידי ברסלב בערב שבת, אל האופק המטושטש, ורציתי להיות גם במקום בו עמדתי וגם שם רחוק, רציתי את שני המקומות מאד, ובו זמנית, ולמרות שחשבתי שוויתרתי (כל פעם על מקום אחר) היה לי קשה לוותר על התהילה, על הזרות. ובסוף חתכתי,
ככה טוב לומר, חתכתי לאיסטנבול, אבל היה בליבי ים אחר, רחוק, נסעתי לאיסטנבול וראיתי את הבוספורוס וירדתי לגליפולי (למצוא את קברו של סבא של סבא שלי) ומשם לטרבזון שעל הים השחור, קארה דניז, ולים הכספי, לבאקו. ומשם מרחבים צחיחים, אדירים, וערים מאובקות ולב היבשת. חיוה, בוכרה, סמרקנד ואוש, רכבות, אוטובוסים ומוניות לאדה. ועד שהגעתי לקירגיזיסטן כבר לא זכרתי כלום, וחשבתי שהים הוא מיתוס קדמון.
ובחסדי ה', מצאתי משאית שתקח אותי לגבול הסיני וחציתי בבוקר יום שישי קר  ובערב כבר אחרי כניסת השבת הגעתי לקשגר, וזו הייתה החזרה הראשונה (והיא הייתה נפלאה בדיוק כמו שזכרתי. אמנם בגוון מרכז אסיאתי עם אותיות ערביות על הקירות אבל עדיין עם ריבוי הניאונים הסינים המתוקים, והשמחה הזו הצבעונית, המפתיעה, למרות האויגורים חמורי הסבר)
אחרי מדבר טקלאמאקן הקפוא הגעתי לאורומצ'י שהיא העיר הרחוקה ביותר מן הים בכל העולם, אבל אני כבר הייתי בדרך, ומשם רק שלושה ימים של איטריות מיובשות ברכבת לשיאן (אז בלי דיבור כמעט, למעט מה שניסיתי להפיק בהצלחה מוגבלת משיחון שמישהו נתן לי), ובשיאן השלג התחיל קצת להפשיר. הוא היה מונח בערימות על חומת העיר והאביב נראה. כובע צמר חיוני שנתן לי אבשלום באזרביג'אן אבד לי בתחנת הרכבת, בדיוק בזמן, כי אחרי כמה ימים נסעתי דרומה אל העיר שלי, אל הזכרון  - וזה הצליח – "אחרי החורף הארוך, אלף אביבים" וזו הייתה החזרה השנייה.
ומשם, בסוף אל הים וזו הייתה החזרה השלישית. חזרת האמת והרחמים.

3 תגובות:

  1. יפהיפה!
    ובכל זאת לא הבנתי כיצד אתה סופר את החזרות? ומה בדיוק מגדיר אותן?

    השבמחק
  2. כשהגעתי לקונמינג בפעם הראשונה אני זוכרת את אותם אורות צבעוניים שמחים ומשפריצים לכל עבר. זוכרת את ההשתאות שלי מהפלא, מהזרות, מהזליגה שלי לסיפורי המיתולוגיה.
    זוכרת גם את ההתרגשות והמתח הדק של שנינו באותה נסיעת מונית ראשונה לייד ה'קמיליה':" האם אוהב או לא אוהב את העיר הזאת שלך".
    (איפה דניאל חסד היה אז? אגב).
    טוב, בסוף אהבתי גם אהבתי והמיתולוגיה נעשתה חיים אמיתיים לחלוטין (שהפכו גם הם למיתולוגיה) (ששוב נעשתה חיים) (וחוזר חלילה)

    השבמחק
  3. החזרות מן החוץ לפנים: לסין, לקונמינג ולים.

    השבמחק