פתאום כל העינים נשואות ללוב. באופן מקרי, בשבת האחרונה הבית שלי הוצף בעיתונים ומבטו הלא נעים במיוחד של מועמר קדאפי נראה בכל פינה. הנה הוא במדים, הנה הוא עטוף בסמרטוט כזה או אחר. אצלי קדאפי הוא בעיקר סוג של רטרו לשנות השמונים, כשהוא היה האיש הרע של השריף רייגן ולוב מדינת הטרור האולטימטיבית עם בסיסי אימון לכל מטורפי העולם. כל שאר השחקנים של התקופה כבר אינם אבל קדאפי עדיין איתנו, איכשהו הוא הצליח לסחוב עד למאה ה-21, קצת זקן יותר אבל עדיין עם השיער המתולתל והמבט המרושע בעינים.
למה בעצם זה כל כך מעניין מה שקורה שם? מבטו של מועמר בעיתונים אומר הכל. לוב היא סיפור מהפכה קלאסי. כל כך קלאסי הסיפור הזה שלמעשה הוא היה יכול גם להכתב לפני מאה או מאתיים או אלף שנה. קדאפי הוא הצאר ניקולאי, הוא השאה הפרסי המושחת, הוא פרעה המשעבד.בסיפור הזה השליט הוא רע בתכלית, הנבל בהתגלמותו. הוא נראה מוזר, הוא רוטן וצועק כמו משוגע ובנוסף לכל הוא גם הורג את בני עמו. הוא כל מה שאפשר לצפות ממהפכה: המון מדוכא שפורק את זעמו המוצדק, שליט מרושע, אלימות. לוב בכותרות כי זה סיפור נהדר ומיעוטן של התמונות הופך את הסיפור למפתה עוד יותר. אנחנו אוהבים את הסיפור הזה כי זה סיפור ששמענו בילדות, הוא מוכר לנו. נכון, לפעמים הסוף הוא הרואי ונהדר ולפעמים טרגי, אבל השחקנים שומרים על מקומם. את הרוע של הרעים אפשר לזהות ממרחק קילומטרים - שחיתות, נפוטיזם, נטייה לסדיסטיות. וההמונים, נמאס להם כבר, והם קמים ודורשים את שלהם. הם קמים ומודיעים את מה שאנחנו רוצים לשמוע, שהשיטה שלנו טובה משלהם, שהם בדרך אלינו.
אצלנו לעומת זאת הדברים קצת יותר מורכבים. אף אחד לא מצפה למהפכות. איך יצלמו אותה? את מי נדיח, את ביבי? או שאולי נשרוף כמה סמלים של מותגים, איזה סניף של מקדונלדס למשל. האם הבובה הזו עם השיער האדום תספיק לנו לתפקיד הנבל?
לוב היא גם סיפור מודרני - סיפורו של כשלון מודרני. כל המדינות, כמו כל האמריקאים שהגיעו לניו יורק עם 2 דולר בכיסם, יכולים להצליח בגדול. כל מה שלוב צריכה לעשות זה לקחת אחריות לקחת את עצמה בידים, להעיף את הרודן והכל ישתנה. להביט בתמונות של לוב זה לשכוח - לשכוח שמדינת הלאום בנסיגה, שמי שקובע מדיניות יושב רחוק מאד מטריפולי ולחשוב שכל מה שחשוב זה לערוך בחירות כי ברגע שהעם יאמר את דברו, דברו יעשה ושום דבר לא יוכל לעצור את התהליך האבולוציוני הבלתי הפיך הזה.
אצלנו יש בחירות, אפילו לא מעט, אצלנו אין רעים כמו קדאפי, לא יורים באזרחים ברחובות, לא סוגרים את האינטרנט. אצלנו לאויב אין פרצוף, אין מרכז. הסיפור שלנו הוא לא יפה, הוא לא פואטי. הוא לא נתפס במצלמה. הוא פשוט לא מעניין.
אבל רצון העם לא נעשה. "החוק" לא מייצג אותו. הצמיחה הכלכלית היא הסיפור של מישהו אחר. אמנם, כשנצא לכיכר העיר לא נדע מה לבקש. אבל גם אנחנו זקוקים למהפכה. וכשזו תגיע, מה נעשה איתה בדיוק?
(המשך בקרוב)
למה בעצם זה כל כך מעניין מה שקורה שם? מבטו של מועמר בעיתונים אומר הכל. לוב היא סיפור מהפכה קלאסי. כל כך קלאסי הסיפור הזה שלמעשה הוא היה יכול גם להכתב לפני מאה או מאתיים או אלף שנה. קדאפי הוא הצאר ניקולאי, הוא השאה הפרסי המושחת, הוא פרעה המשעבד.בסיפור הזה השליט הוא רע בתכלית, הנבל בהתגלמותו. הוא נראה מוזר, הוא רוטן וצועק כמו משוגע ובנוסף לכל הוא גם הורג את בני עמו. הוא כל מה שאפשר לצפות ממהפכה: המון מדוכא שפורק את זעמו המוצדק, שליט מרושע, אלימות. לוב בכותרות כי זה סיפור נהדר ומיעוטן של התמונות הופך את הסיפור למפתה עוד יותר. אנחנו אוהבים את הסיפור הזה כי זה סיפור ששמענו בילדות, הוא מוכר לנו. נכון, לפעמים הסוף הוא הרואי ונהדר ולפעמים טרגי, אבל השחקנים שומרים על מקומם. את הרוע של הרעים אפשר לזהות ממרחק קילומטרים - שחיתות, נפוטיזם, נטייה לסדיסטיות. וההמונים, נמאס להם כבר, והם קמים ודורשים את שלהם. הם קמים ומודיעים את מה שאנחנו רוצים לשמוע, שהשיטה שלנו טובה משלהם, שהם בדרך אלינו.
אצלנו לעומת זאת הדברים קצת יותר מורכבים. אף אחד לא מצפה למהפכות. איך יצלמו אותה? את מי נדיח, את ביבי? או שאולי נשרוף כמה סמלים של מותגים, איזה סניף של מקדונלדס למשל. האם הבובה הזו עם השיער האדום תספיק לנו לתפקיד הנבל?
לוב היא גם סיפור מודרני - סיפורו של כשלון מודרני. כל המדינות, כמו כל האמריקאים שהגיעו לניו יורק עם 2 דולר בכיסם, יכולים להצליח בגדול. כל מה שלוב צריכה לעשות זה לקחת אחריות לקחת את עצמה בידים, להעיף את הרודן והכל ישתנה. להביט בתמונות של לוב זה לשכוח - לשכוח שמדינת הלאום בנסיגה, שמי שקובע מדיניות יושב רחוק מאד מטריפולי ולחשוב שכל מה שחשוב זה לערוך בחירות כי ברגע שהעם יאמר את דברו, דברו יעשה ושום דבר לא יוכל לעצור את התהליך האבולוציוני הבלתי הפיך הזה.
אצלנו יש בחירות, אפילו לא מעט, אצלנו אין רעים כמו קדאפי, לא יורים באזרחים ברחובות, לא סוגרים את האינטרנט. אצלנו לאויב אין פרצוף, אין מרכז. הסיפור שלנו הוא לא יפה, הוא לא פואטי. הוא לא נתפס במצלמה. הוא פשוט לא מעניין.
אבל רצון העם לא נעשה. "החוק" לא מייצג אותו. הצמיחה הכלכלית היא הסיפור של מישהו אחר. אמנם, כשנצא לכיכר העיר לא נדע מה לבקש. אבל גם אנחנו זקוקים למהפכה. וכשזו תגיע, מה נעשה איתה בדיוק?
(המשך בקרוב)
העלית כמה נקודות מצויינות על צורת הופעתו של הרוע בעולם ועד כמה אותו רוע הופך למתוחכם יותר וקשה לזיהוי ככל שצורת המשטר מתפתחת אבולוציונית.
השבמחקאבל המהפכה (פוליטית?) שאליה אתה שואף מסמנת את מותו של משטר אחד ולידתו של משטר אחר. מהפכה היא אירוע אלים המתרחש רק כשהסאה גדושה ועוד תנאים רבים אחרים מתקיימים בו זמנית ומוציאים לבה רותחת המחריבה את הישן ומאפשרת לחדש לצמוח.
האם לדעתך את המשטר בישראל צריך להרוג או לעדכן?
גם רצח רבין לא הרג את המשטר כפי שסבר בטעות הרוצח.
אני חושב שצריך להתפקח ולקבל את העובדה שמקדונלדס וליוויס הם לא סיבה לצאת למהפיכה, ואפילו קשר לא בריא בין הון לשלטון לא יוציא אנשים לרחובות כל עוד יש להם מה להפסיד. וזוהי בדיוק כוחה הרב של השיטה. על מנת שאנשים ימאסו בשיטה ויבקשו לעדכן אותה (או ממש לסלק אותה לאלתר) צריכה להיות אלטרנטיבה ברורה שתבטיח קיום בעל משמעות טובה ואמיתית יותר מהשיטה הקיימת. רק אז יכול להתרחש השינוי.
אבל תסלח לי ידידי המלומד בדיוק הפיצה דומינוס בדלת ויש משחק של הלייקרס אז אני חייב לחתוך...
מצפה לשמוע ממך למה אנחנו מעוניינים להתעדכן...
ידידי היקר
השבמחקזו באמת שאלת השאלות - להרוג או לעדכן. הבעיה היא שהמושג מהפכה קשור אצלנו לאלימות. אני לא בטוח שזו האופציה היחידה. רבי נחמן אומר שמשיח יכבוש את כל העולם בלי יריה אחת (אבל כידוע אחרים חושבים אחרת).בנקודה שלי היא שבעצם האופציה האלימה היא לא ממש אפשרות כיום. זה דורש עבודה אחרת לגמרי.
הסיבה שאנשים לא פועלים להחלפת שיטה שלא מיטיבה אתם היא כמו שאמרת בגלל שאין אלטרנטיבה - הבעיה היא שהם גם חושבים שהקיים הוא "טבעי". לפני שמציגים אלטרנטיבה צריך לשבור את הזיהוי הזה. עוד בנושא הזה בקרוב מאד.